יג וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

יד וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃

(יד) ויקצף משה על פקודי החיל - ממונים על החיל. ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות:

טו וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃

טז הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּֽיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃

(טז) בדבר בלעם - אמר להם: אפי' אתם מכניסים כל המונות (ס"א האומות) שבעולם אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור? בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו'. כדאי' בחלק ובספרי:

הן הנה - מגיד, שהיו מכירין אותן. זו היא שנכשל פלוני בה:

יז וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃

(יז) וכל אשה יודעת איש - (יבמות ס) ראויה להבעל. אף ע"פ שלא נבעלה. ולפני הציץ העבירום. והראויה להבעל פניה מוריקות:

הרוגו - (ספרי) למה חזר ואמר? להפסיק הענין. דברי ר' ישמעאל. שאם אני קורא"הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים" וגו'  איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים או להחיות עם הטף? לכך נאמר "הרוגו":

יח וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַֽחֲי֖וּ לָכֶֽם׃

יט וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃

(יט) מחוץ למחנה - שלא יכנסו לעזרה:

כל הורג נפש - (ספרי) ר"מ אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר. ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת  עצמו. או יכול, אפי' זרק בו חץ והרגו? ת"ל, "וכל הנוגע בחלל". מקיש הורג לנוגע. מה נוגע ע"י חבורו, אף הורג ע"י חבורו:

תתחטאו - במי נדה. כדין שאר טמאי מתים. שאף לדברי האומרים קברי עו"ג אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד), "ואתן צאני צאן מרעיתי  אדם אתם", אתם קרויין אדם, ואין עו"ג קרויין אדם. מודה הוא, שהעו"ג מטמאין במגע ובמשא. שלא נאמר "אדם", אלא אצל טומאת אהלים. שנא', (במדבר יט, יד) "אדם כי ימות באהל":  

אתם ושביכם - לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה. אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם, כשיבואו לברית, ויטמאו, צריכין הזאה:

כ וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַֽעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ {ס}

(כ) וכל מעשה עזים - (ת"כ) להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

כא וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

(כא) ויאמר אלעזר הכהן וגו' - לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות. שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנא', (ויקרא י, טז) "ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר". בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן, (במדבר כ, י) ב"שמעו נא המורים", "ויך את  הסלע", ע"י הכעס טעה:

אשר צוה ה' וגו' - (ספרי) תלה ההוראה ברבו:

כב אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָֽעֹפָֽרֶת׃

(כב) אך את הזהב וגו' - אע"פ שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול. ואך לשון מיעוט. כלומר  ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפי' לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות. ורבותינו אמרו, "אך את הזהב" לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו. וזהו לשון "אך", שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

כג כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּֽעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּֽעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃

(כג) כל דבר אשר יבא באש - לבשל בו כלום:

תעבירו באש - כדרך תשמישו הגעלתו. מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין. ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

אך במי נדה יתחטא - לפי פשוטו, חטוי זה, לטהרו מטומאת מת. א"ל, צריכין הכלים גיעול, לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור, הטעין טבילה לכלי מתכות. ו"מי נדה" הכתובין כאן, דרשו, מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם? מ'  סאה:  

וכל אשר לא יבא באש - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור. כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישן בצונן, ולא בלעו איסור:

תעבירו במים - מטבילו ודיו. ודוקא כלי מתכות:

כד וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ {ס}

(כד) אל המחנה - למחנה שכינה. שאין טמא מת טעון שילוח ממחנה לויה וממחנה ישראל: