דברים פרק יא

כו רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃

(כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה - האמורות בהר גריזים ובהר עיבל: (דברים כז, יא ואילך)

כז אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

(כז) את הברכה - על מנת "אשר תשמעו":

כח וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ {ס}

(כח) מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום ללכת וגו' - הא למדת, שכל העובד עבודה זרה, הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. מכאן אמרו: "כל המודה בעבודה זרה, ככופר בכל התורה כולה":

כט וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָֽתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃

(כט) ונתתה את הברכה - כתרגומו: "ית מברכיא". את המברכים:

על הר גרזים - כלפי הר גרזים. הופכין פניהם ופתחו בברכה. "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" וגו'. כל הארורים שבפרשה, אמרו תחילה בלשון, "ברוך". ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:

[מבואר]

ל הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֨רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּֽעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵֽלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃

(ל) הלא המה - נתן בהם סימן:

אחרי - אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון "אחרי".  כל מקום שנאמר "אחרי", מופלג הוא:

דרך מבוא השמש - להלן מן הירדן לצד מערב. וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים. שננקדו בשני טעמים: "אחרי", נקוד בפשטא. ו"דרך", נקוד במשפל, והוא דגוש. ואם היה "אחרי דרך", דבור אחד, היה נקוד, "אחרי", במשרת, בשופר הפוך. ו"דרך", בפשטא, ורפה:

מול הגלגל - רחוק מן הגלגל:

אלוני מורה - שכם. הוא שנאמר: (בראשית יב, ו) "עד מקום שכם, עד אלון מורה":

לא כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃

(לא) כי אתם עוברים את הירדן וגו' - נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ.  

לב וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

דברים פרק יב

א אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃

ב אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹֽרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם עַל־הֶֽהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַֽעֲנָֽן׃

(ב) אבד תאבדון - "אבד", ואחר כך, "תאבדון". מכאן, לעוקר עבודה זרה, שצריך לשרש אחריה:

את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - ומה תאבדון מהם? "את אלהיהם אשר על ההרים":

[ספר המצוות להרמב"ם מ"ע קפ"ה]

ג וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃

(ג) מזבח - של אבנים הרבה:

מצבה - של אבן אחת. והוא בימוס, ששנויה במשנה (ע"ז מז, ב): "אבן שחצבה מתחילתה לבימוס":

אשרה - אילן הנעבד:

ואבדתם את שמם - לכנות להם שם לגנאי. "בית גליא" קורין לה: "בית כריא". "עין כל": "עין קוץ":

ד לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(ד) לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה). כי אם ב"מקום אשר יבחר". דבר אחר: "ונתצתם את מזבחותם", "ואבדתם את שמם", "לא תעשון כן", אזהרה למוחק את השם, ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות?! אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת סה] [ספר המצוות להרמב"ם מ"ע קפ"ה]

ה כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃

(ה) לשכנו תדרשו - זה משכן שילה:

[רש"י דברים יב, יא] [רש"י דברים יב, יד]

ו וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹֽאנְכֶֽם׃

(ו) וזבחיכם - שלמים של חובה:

מעשרתיכם - מעשר בהמה, ומעשר שני, לאכול לפנים מן החומה:

תרומת ידכם - אלו הבכורים. שנאמר בהם, (דברים כו, ד) "ולקח הכהן הטנא מידך":

ובכורות בקרכם - לתתם לכהן ויקריבם שם:

ז וַֽאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָֽתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

(ז) אשר ברכך ה' - לפי הברכה הבא:

ח לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃

(ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' - מוסב למעלה, (דברים יא, לא) על, "כי אתם עוברים את הירדן" וגו'. כשתעברו את הירדן, מיד מותרים אתם להקריב בבמה. כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן. שהוא עמכם, ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות. אבל בבמה, אין קרב אלא הנידר והנידב. וזהו "איש כל הישר בעיניו". נדרים ונדבות, שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:

ט כִּ֥י לֹֽא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

(ט) כי לא באתם - כל אותן ארבע עשרה שנה:

אל המנוחה - זו שילה:

הנחלה - זו ירושלים:

עד עתה - כמו עדיין:

י וַֽעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹֽיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃

(י) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ - משתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו:

והניח לכם - לאחר כבוש וחלוק ומנוחה (שופטים ג, א) "מן הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל". ואין זאת אלא בימי דוד, אז: