י כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃

(י) כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר: "ושבית שביו". שהרי כבר נאמר (דברים כ, טז)  "לא תחיה כל נשמה":  

ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה. ואף על פי שהם משבעה אומות:

[ביאור]

יא וְרָאִ֨יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָֽשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָֽקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

(יא) אשת - אפילו אשת איש:

ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה. שנאמר אחריו, (פסוק טו) "כי תהיין לאיש" וגו'. וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו:

[ספר המצוות מ"ע רכא]

יב וַֽהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָֽשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ^[1]׃

(יב) ועשתה את צפרניה - תגדלם כדי שתתנוול:

יג וְהֵסִירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָ֥כְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֨יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָֽיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

(יג) והסירה את שמלת שביה - לפי שהם נאים. שהגויים בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עימהם:

וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו. נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה. רואה בבכייתה, רואה בניוולה. כדי שתתגנה עליו:

ובכתה את אביה - כל כך למה? כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה. בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת:

יד וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹֽא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹֽא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃ {ס}

(יד) והיה אם לא חפצתה בה - הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה:

לא תתעמר בה - לא תשתמש בה. בלשון פרסי, קורין לעבדות ושימוש, "עימראה". מיסודו של רבי משה הדרשן, למדתי כן:

[ספר המצוות מלת רסד]

טו כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָֽאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָֽאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָֽאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכֹ֖ר לַשְּׂנִיאָֽה׃

טז וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃

יז כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃ {ס}

(יז) פי שנים - כנגד שני אחים:

בכל אשר ימצא לו - מכאן, שאין הבכור נוטל פי שנים, בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמוחזק:

יח כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃

(יח) סורר - סר מן הדרך:

ומורה - מסרב בדברי אביו. לשון ממרים:

ויסרו אותו - מתרין בו בפני שלשה, ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב, ויאכל תרטימר בשר, וישתה חצי לוג יין. שנאמר, (פסוק כ) "זולל וסובא". ונאמר (משלי כג, כ), "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו". ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו. סוף שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו, ואינו מוצא. ועומד בפרשת דרכים, ומלסטם את הבריות. אמרה תורה, "ימות זכאי, ואל ימות חייב":

יט וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃  

כ וְאָֽמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃

כא וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃ {ס}

(כא) וכל ישראל ישמעו ויראו - מכאן שצריך הכרזה בבית דין. "פלוני נסקל, על שהיה בן סורר ומורה":