כב וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן^[1] גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃

(כב) דן גור אריה - אף הוא היה סמוך לספר. לפיכך מושלו באריות:

יזנק מן הבשן - כתרגומו: ["ארעיה שתיא [ארצו שותה] מן נחליא [מן הנחל] דנגדין [הנמשך] מן מתנן [מן הבשן"[ (לכאורה בשן זה הוא מארצו של עוג מל הבשן שבעבר הירדן)] ומסביר רש"  שמי הירדן יוצאים מחלקו של דן ממערת פמייאס, ומי מערת פמייאס נמשכים מן הבשן , וזהו פי' הכתוב יזנק (קילוחם של מי המערה) מן הבשן (נמשכים מן הבשן) (אבל לכאורה אין לזה שהירדן בא מחלקו של דן קשר לפי' הפסוק, רק מביא המציאות,שכן הי', אלא שבזה מבואר מה החידוש שמספר לנו שבא מן הבשן - אלא לומר שמשם נמשך הלאה להירדן) עכשיו מביא רש"י ראי' שהירדן יצא מחלק של דן] שהיה הירדן יוצא מחלקו [של דן], ממערת פמייאס. [עכשיו מביא מגמרא בכורות נה, א] והיא [חלקו של דן "פמייאס" נקראת] לשם (בלשון הפסוק) שהיא [לשם] בחלקו של דן שנאמר: (יהושע יט, מז) "ויקראו ללשם דן". וזינוקו = וקילוחו [של מי המערה, לשם]: "מן הבשן". 

דבר אחר: מה זינוק זה, יוצא ממקום אחד, ונחלק לשני מקומות. כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית, עקרון וסביבותיה. ולא ספקו להם. ובאו ונלחמו עם לשם, שהיא פמייאס. והיא בצפונית מזרחית. שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס. והוא במזרחה של ארץ ישראל. ובא מהצפון לדרום. וכלה בקצה ים המלח. שהוא במזרח יהודה. שנטל בדרומה של ארץ ישראל. כמו שמפורש בספר יהושע. והוא שנאמר, (שם יט, מז) "ויצא גבול בני דן מהם, ויעלו בני דן, וילחמו  עם לשם" וגו'. יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו:

כג וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙^[2] שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ {ס}

(כג) שבע רצון - שהייתה ארצו שבעה, כל רצון יושביה:

ים ודרום ירשה - ים כנרת נפלה בחלקו. ונטל מלא חבל חרם [מלא חבל חרם - מלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו חרם כמו מצודים וחרמים (קהלת ז) רש"י ב"ק פא ב] בדרומה, לפרוש חרמים ומכמורות:

ירשה - לשון צווי. כמו, (דברים א, כא) "עלה רש". והטעם שלמעלה ברי"ש, מוכיח. כמו, "ירש", "ידע", "לקח", "שמע". כשמוסיף בו ה"א, יהיה הטעם למעלה. "שמעה", "ידעה", "סלחה", "לקחה". אף כאן, "ירשה", לשון צווי. ובמסורת הגדולה, מצינו באלפא ביתא לשון צווי,  טעמיהון מלעיל: 

כד וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר^[3] יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ^[4]׃

(כד) ברוך מבנים אשר - ראיתי בספרי: אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. ואיני יודע כיצד?:

יהי רצוי אחיו - שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות. והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר: "יהי רצוי אחיו", שהיו בנותיו נאות. והוא שנאמר, (דברי הימים א' ז, לא) "הוא אבי ברזית". שהיו בנותיו נשואות לכוהנים גדולים, הנמשחים בשמן זית:

וטובל בשמן רגלו - שהייתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן. מנו להם פולמוסטום אחד וכו'. כדאיתא במנחות (פה ב):

כה בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑ךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃

(כה) ברזל ונחשת מנעלך - עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל. שהיו גיבוריהם יושבים בערי הספר, ונועלים אותה, שלא יוכלו האויבים ליכנס בה. כאלו היא סגורה במנעולים, ובריחים, של ברזל ונחושת. דבר אחר: "ברזל ונחשת מנעלך", ארצכם נעולה בהרים, שחוצבין מהם ברזל  ונחושת. וארצו של אשר, הייתה מנעולה של ארץ ישראל:

וכימיך דבאך - וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחילתך ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך. שהם דואבים. זבים ומתמוטטים. דבר אחר: "וכימיך, דבאך". "וכימיך", שהם טובים לך, כמנין, "ימיך". כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום. יהיו, "דבאך". שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל. שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות הימנה. וממשייכות לה כספם וזהבם. אישקורונ"ט [ישפעו]. הכסף והזהב כלה מהם. שהן מזיבות אותם לארצכם:

כו אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֨יִם֙ בְּעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַֽאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃

(כו) אין כאל ישורון - דע לך, "ישורון", ש"אין כאל", בכל אלהי העובדי כוכבים, ולא כצורך צורם:

רוכב שמים - הוא אותו אלוה, שבעזרך. "ובגאותו", הוא רוכב "שחקים":