ויקרא פרק יא

א וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃

(א) אל משה ואל אהרן - למשה אמר שיאמר לאהרן:

לאמר אליהם - אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר. או אינו אלא לאמר לישראל? כשהוא אומר: "דברו אל בני ישראל", הרי דבור אמור לישראל. הא מה אני מקיים "לאמר אליהם"? לבניו, לאלעזר ולאיתמר:

א וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן [למשה אמר שיאמר לאהרן] לֵאמֹ֥ר [שיאמר] אֲלֵהֶֽם [לאלעזר ואיתמר]׃

ב דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

(ב) דברו אל בני ישראל - את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה. לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה:

זאת החיה - לשון חיים. לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

זאת החיה - מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו:

את זה תאכלו וגו' - אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף. וכן בשרצים וזה לכם הטמא:

זאת החיה מכל הבהמה - מלמד שהבהמה בכלל חיה:

ב דַּבְּר֛וּ [משה אהרן אלעזר ואיתמר] אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

ג כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃

(ג) מפרסת - כתרגומו: סדיקא: פרסה - פלאנט"ה בלע"ז [כף רגל]: ושסעת שסע - שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין. כתרגומו: ומטלפא טלפין. שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שמלמטה מחוברות: מעלת גרה - מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק: גרה - כך שמו. ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (ש"ב יד יד), שהוא נגרר אחר הפה. ותרגומו: פשרא. שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונימוח: בבהמה - תיבה זו יתירה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו: אתה תאכלו - ולא בהמה טמאה. והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה:

ד אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃

ה וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃

ו וְאֶת־הָֽאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃

ז וְאֶת־הַֽ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֨סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃

ח מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃

(ח) מבשרם לא תאכלו - אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין? אמרת קל וחומר. ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו': מבשרם - על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים: ובנבלתם לא תגעו - יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה? תלמוד לומר: אמור אל הכוהנים וגו' (ויקרא כא א), כוהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין. קל וחומר. מעתה ומה טומאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כוהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן. ומה תלמוד לומר לא תגעו? ברגל. זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:

ט אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃

(ט) סנפיר - אלו ששט בהם: קשקשת - אלו קליפים הקבועים בו. כמו שנאמר (ש"א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש:

י וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃

(י) שרץ - בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:

יא וְשֶׁ֖קֶץ יִֽהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃

(יא) ושקץ יהיו - לאסור את עירוביהן, אם יש בו בנותן טעם: מבשרם - אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות: ואת נבלתם תשקצו - לרבות יבחושין שסיננן. יבחושין מושקירונ"ש בלע"ז [יבחושין]:

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת קע"ג]

יב כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃

(יב) כל אשר אין לו וגו' - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה. השירן במים מנין? תלמוד לומר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעלייתו מותר:

יג וְאֶת־אֵ֨לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָֽכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֨שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָֽעָזְנִיָּֽה׃

(יג) לא יאכלו - לחייב את המאכילן לקטנים. שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך. או אינו אלא לאסרן בהנאה? תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה אסורין בהנאה מותרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד:

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת קע"ד]

יד וְאֶ֨ת־הַדָּאָ֔ה וְאֶת־הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃

טו אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃

טז וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃

(טז) הנץ - אישפרויי"ר [נץ]:

יז וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃

(יז) השלך - פירשו רבותינו: זה השולה דגים מן הים. וזהו שתרגם אונקלוס: ושלינונא: כוס וינשוף - הם צואיטי"ש [כוס] הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין יב"ן [לילית]:

יח וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָֽרָחָֽם׃

(יח) התנשמת - היא קלב"א שורי"ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עיניים וקורין לה טלפ"א [חפרפרת]:

יט וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָֽעֲטַלֵּֽף׃

(יט) החסידה - זו דיה לבנה ציגוני"ה [חסידה]. ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות: האנפה - היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן [אנפה]: הדוכיפת - תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א [דוכיפת], ולמה נקרא שמו דוכיפת? שהודו כפות, וזו היא כרבלתו. ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במסכת גיטין בפרק מי שאחזו (דף סח ב):

כ כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃

(כ) שרץ העוף - הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:

כא אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־לא (ל֤וֹ) כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃

(כא) על ארבע - על ארבע רגלים: ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומינו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א [ארבה], אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:

כב אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַֽחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶֽחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃

כג וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃

(כג) וכל שרץ העוף וגו' - בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:

כד וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(כד) ולאלה - העתידין להיאמר למטה בעניין: תטמאו - כלומר בנגיעתם יש טומאה:

כה וְכָל־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(כה) וכל הנשא מנבלתם - כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:

כו לְֽכָל־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע ׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַֽעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא׃

(כו) מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובעניין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה:

כז וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכָל־הַֽחַיָּה֙ הַֽהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(כז) על כפיו - כגון כלב ודוב וחתול: טמאים הם לכם - למגע:

כח וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם׃ {ס}

כט וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָֽעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃

(כט) וזה לכם הטמא - כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס במקדש: החלד - מושטיל"ה [נמיה]: והצב - פרוי"ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:

ל וְהָֽאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃

(ל) אנקה - היריצו"ן [קיפוד]: הלטאה - לישרד"ה [לטאה]: החמט - לימצ"ה [חילזון]: והתנשמת - טלפ"א [חפרפרת]:

לא אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

לב וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵֽעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃

(לב) במים יובא - ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש: