טז וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַנּֽוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃

(טז) שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חודש [עיין ברש"י על פסוק יז ההוכחה שהר"ח נשרף].

ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום: שעיר עזים [שאודותו מדובר בהפסוקים, שהביאוהו ביום השמיני לחנוכת המזבח], ושעיר נחשון, ושעיר ראש חודש. ומכולן לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל. (למה רק זה נשרף) יש אומרים, מפני הטומאה שנגעה בו, נשרף. (ורק בהשעיר של ר"ח נגע הטומאה, ולכן רק הוא נשרף) ויש אומרים, מפני אנינות נשרף. (ועכשיו מסביר רש"י לי"א זה למה שרפו רק את של ר"ח ולא שער הקרבנות) לפי שהוא קדשי דורות. אבל בקדשי שעה, סמכו על משה, שאמר להם במנחה (לעיל פסוק יב) "ואכלוה מצות": 

דרש דרש - שתי דרישות הללו: מפני מה נשרף זה [שעיר של ר"ח]? ומפני מה לא נאכלו אלו [השעיר של יום השמיני, ושל נחשון. כי אף שלא שרפום, אבל גם לא אכלום]? כך הוא בתורת כהנים:

על אלעזר ועל איתמר - בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:

לאמר - אמר להם, "השיבוני על דברי":

[לעיין, לא נגמר]

יז מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֹן הָֽעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש - וכי חוץ לקדש אכלוה?! והלא שרפוה, ומה הוא אומר "במקום הקדש"? אלא אמר להם, "שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה":

כי קדש קדשים הוא - ונפסלת ביוצא? והם אמרו לו, "לאו". אמר להם, "הואיל ובמקום הקדש הייתה, 'מדוע לא אכלתם אותה':

ואתה נתן לכם לשאת וגו' - שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:

לשאת את עון העדה - מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה. שהוא מכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו. שחטאת שמיני, וחטאת נחשון, לא לכפרה באו:

יח הֵ֚ן לֹֽא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּֽאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃

(יח) הן לא הובא וגו' - שאילו הובא, היה לכם לשרפה. כמו שנאמר (ויקרא ו, כג) "וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'":

אכל תאכלו אתה - היה לכם לאכלה, אף על פי שאתם אוננים:

כאשר צויתי - לכם במנחה:

יט וַיְדַבֵּ֨ר אַֽהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃

(יט) וידבר אהרן - אין לשון "דיבור" אלא לשון עז. שנאמר (במדבר כא, ה) "וידבר העם וגו'". אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר? הא ידעת, שלא הייתה אלא מדרך כבוד. אמר, "אינו בדין שיהא אבינו יושב, ואנו מדברים לפניו. ואינו בדין, שיהא תלמיד משיב את רבו". יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב? תלמוד לומר (במדבר לא, כא) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו'". הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים. זו מצאתי בספרי של פנים שני:

הן היום הקריבו - מהו אומר? אלא אמר להם משה, "שמא זרקתם דמה אוננים?", שהאונן שעבד חילל. אמר לו אהרן, "וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות?! אני הקרבתי, שאני כהן גדול, ומקריב אונן!:

ותקראנה אותי כאלה - אפילו לא היו המתים בני, אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם. "כאלו", כגון כל האמורים בפרשת כהנים, שהכהן מטמא להם:

ואכלתי חטאת - ואם "אכלתי הייטב וגו'":

היום - אבל אנינות לילה, מותר. שאין אונן אלא יום קבורה:

הייטב בעיני ה' - אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות:

כ וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו^[1]׃ {פ}

(כ) וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר לא שמעתי:

[רש"ישמות א, כא]