לג וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃
(לג) לא תונו - אונאת דברים. לא תאמר לו: "אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה?!":
לד כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָֽהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃
(לד) כי גרים הייתם - מום שבך אל תאמר לחברך:
אני ה' אלהיכם - אלהיך ואלהיו אני:
לה לֹֽא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃
(לה) לא תעשו עול במשפט - אם לדין, הרי כבר נאמר: "לא תעשו עול במשפט" (פסוק טו). ומהו משפט השנוי כאן? הוא המידה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה, הרי הוא כמקלקל את הדין. וקרוי "עול", "שנאוי", ו"משוקץ", "חרם" ו"תועבה". וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין: מטמא את הארץ. ומחלל את השם. ומסלק את השכינה. ומפיל את ישראל בחרב. ומגלה אותם מארצם:
במידה - זו מידת הארץ:
במשקל - כמשמעו:
ובמשורה - היא מידת הלח והיבש:
לו מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(לו) אבני צדק - הם המשקולות ששוקלין כנגדן:
איפת - היא מידת היבש:
הין - זו היא מידת הלח:
אשר הוצאתי אתכם - על מנת כן. דבר אחר: אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטפה שאינה של בכור. ואני הנאמן להיפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירים בהם:
לז וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ {פ}