יח דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַֽיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃

(יח) נדריהם - הרי עלי:

נדבותם - הרי זו:

[רש"י לקמן פסוק כה]

יט לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃

(יט) לרצנכם - הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון. אפיימני"ט בלע"ז [פיוס].  ואיזהו הראוי לרצון? תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים - אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר:

כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם^[1]׃

כא וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַֽיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃

(כא) לפלא נדר - להפריש בדיבורו:

כב עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אֽוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹֽא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַֽיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃

(כב) עורת - שם דבר של מום. עיוורון בלשון נקבה. שלא יהא בו מום של עיוורת:

או שבור - לא יהיה:

חרוץ - ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:

יבלת - ורוא"ה בלע"ז [יבלת]:

גרב - מין חזזית. וכן ילפת. ולשון ילפת, כמו: (שופטים טז כט) "וילפת שמשון", שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:

לא תקריבו - שלוש פעמים, להזהיר: על הקדשן. ועל שחיטתן. ועל זריקת דמן:

ואשה לא תתנו - אזהרת הקטרתן:

[רמב"ם ספר המצוות מל"ת צ"ד]

כג וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה׃

(כג) שרוע - אבר גדול מחברו:

וקלוט - פרסותיו קלוטות:

נדבה תעשה אתו - לבדק הבית:

ולנדר - למזבח:

לא ירצה - איזהו הקדש בא לרצות? הוי אומר זה הקדש המזבח:

[רמב"ם ספר המצוות מל"ת צ"ד]

כד וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ׃

(כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות - בביצים או בגיד:

מעוך - ביציו מעוכין ביד:

כתות - כתושים יותר ממעוך:

נתוק - תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:

וכרות - כרותין בכלי ועודן בכיס:

ומעוך - תרגומו: "ודימריס".זה לשונו בארמית, לשון כתישה:

וכתות - תרגומו: "ודירסיס". כמו (עמוס ו יא) "הבית הגדול רסיסים", בקיעות דקות. וכן (שבת פ ב) קנה המרוסס:

ובארצכם לא תעשו - דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה. לכך נאמר "בארצכם", לרבות כל אשר בארצכם. שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסירוס אלא בארץ, שהרי סירוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

[רמב"ם ספר המצוות מל"ת צ"ד]

כה וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ {ס}

(כה) ומיד בן נכר - נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים, לא תקריבו לו בעל מום. ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר? זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה. אבל תמימה תקבלו מהם. לכך נאמר למעלה "איש איש" (לעיל פסוק יח), לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

משחתם - חבולהון:

לא ירצו לכם - לכפר עליכם:

כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

(כז) כי יולד - פרט ליוצא דופן:

כז שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵֽרָצֶ֕ה^[2] לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ 

כח וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃

(כח) אתו ואת בנו - נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים. ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]:

אתו ואת בנו - אף בנו ואותו במשמע: 

כט וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃

(כט) לרצנכם תזבחו - תחילת זביחתכם היזהרו שתהא לרצון לכם. ומהו הרצון? ביום ההוא יאכל - לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן. אל תשחטוהו על מנת לאוכלו למחר. שאם תחשבו בו מחשבת פסול, לא יהא לכם לרצון. דבר אחר:לרצונכם -לדעתכם. מכאן למתעסק, שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:

ל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

(ל) ביום ההוא יאכל - לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב (ויקרא ז טו) "ובשר זבח תודת שלמיו" וגו':

אני ה' - דע מי גזר על הדבר, ואל יקל בעיניך:

[רמב"ם ספר המצוות מל"ת ק"כ]

לא וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְו͏ֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה^[3]׃

(לא) ושמרתם - זו המשנה:

ועשיתם - זה המעשה:

[רש"י שמות ו, ב]

לב וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

(לב) ולא תחללו - לעבור על דברי מזידין.  ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי?  מסור עצמך וקדש שמי.  יכול ביחיד?  תלמוד לומר: "בתוך בני ישראל". וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות. שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס.  שנאמר (דניאל ג יח) "והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין" וגו'. מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו':

[ברכות כא, ב] [ספר המצוות להרמב"ם מ"ע ט] [ספר המצוות להרמב"ם מל"ת סג]

לג הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ {פ}

(לג) המוציא אתכם - על מנת כן:

אני ה' - נאמן לשלם שכר.