טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

יז דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃

(יז) לחם אלהיו - מאכל אלהיו. כל סעודה קרויה לחם.  כמו (דניאל ה, א) "עבד לחם רב":

יח כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃

(יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב - אינו דין שיקרב. כמו: (מלאכי א, ח) "הקריבהו נא לפחתך":

חרם - שחוטמו שקוע בין שתי העיניים, שכוחל שתי עיניו כאחת:              

שרוע - שאחד מאיבריו גדול מחברו. עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה. או שוקו אחת ארוכה מחברתה:

יט א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃

כ אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃

(כ) או גבן - שורצילו"ש בלע"ז [בעל גבות ארוכות] שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:

או דק - שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א [קרום]. כמו (ישעיה מ, כב) הנוטה כדוק:

או תבלל - דבר המבלבל את העין. כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל"א [אישון], והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום: תבלול, "חיליז". לשון חלזון. שהוא דומה לתולעת, אותו החוט. וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור, "חלזון נחש עינב" (בכורות לח, א):

גרב וילפת - מיני שחין הם:

גרב - זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:

ילפת - היא חזזית המצרית. ולמה נקראת ילפת? שמלפפת והולכת עד יום המיתה. והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר: קורא ל"גרב" שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים? שנאמר (דברים כח כז)‏‏ "ובגרב ובחרס". כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב. וכשהוא סמוך אצל ילפת, קורא לחרס גרב. כך מפורש בבכורות (מא א):

מרוח אשך - לפי התרגום: "מריס פחדין".שפחדיו מרוססים. שביצים שלו כתותין. פחדין כמו (איוב מ יז) "גידי פחדיו ישורגו":

כא כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃

(כא) כל איש אשר בו מום - לרבות שאר מומין: 

מום בו - בעוד מומו בו, פסול, הא אם עבר מומו, כשר:

לחם אלהיו - כל מאכל קרוי לחם:

כב לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃

(כב) מקדשי הקדשים - אלו קדשי הקדשים:

ומן הקדשים יאכל - אלו קדשים קלים. ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים? אם לא נאמרו הייתי אומר, בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המילואים. אבל בחזה ושוק של קדשים קלים, לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן. לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא ב):

כג אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

(כג) אך אל הפרכת - להזות שבע הזאות שעל הפרכת:

ואל המזבח - החיצון. ושניהם הוצרכו להיכתב, ומפורש בתורת כהנים:

ולא יחלל את מקדשי - שאם עבד, עבודתו מחוללת להיפסל:

כד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

(כד) וידבר משה - המצוה הזאת:

אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל - להזהיר בית דין על הכהנים:

ויקרא פרק כב

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל^[1] וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

(ב) וינזרו - אין נזירה אלא פרישה. וכן הוא אומר: (יחזקאל יד ז) "וינזר מאחרי". (ישעיה א ד) "נזורו אחור". יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן.  דבר אחר: "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי", "ולא יחללו את שם קדשי", סרס המקרא ודרשהו. אשר הם מקדשים לי, ולא יחללו את שם קדשי:

אשר הם מקדשים לי - לרבות קדשי כהנים עצמן:

ג אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י^[2] אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

(ג) כל איש אשר יקרב - אין קריבה זו אלא אכילה. וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה. "בכל קדש לא תיגע" (ויקרא יב, ד), אזהרה לאוכל. ולמדוה רבותינו מגזירה שווה. ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה. שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (ויקרא ז, כ - כא) שתי כריתות זו אצל זו. ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה. וכן נדרש בתורת כהנים: וכי יש נוגע חייב?! אם כן מה תלמוד לומר "יקרב"? משיכשר לקרב. שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלוש כריתות בטומאת כהנים למה? כבר נדרשו במסכת שבועות. אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז, א):

וטמאתו עליו - וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר? הרי כבר נאמר (ויקרא ז, יט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל"! אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:

ונכרתה וגו' - יכול מצד זה לצד זה? יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר? תלמוד לומר: "אני ה'", בכל מקום אני:

ד אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃

(ד) מזרע אהרן - אין לי אלא זרעו.גופו [אהרן] מנין? תלמוד לומר: "והוא צרוע". שיכול הואיל ומקריב אונן [רש"י ויקרא כא, יב] יקריב צרוע וזב? תלמוד לומר: "והוא":

עד אשר יטהר - ביאת השמש. או אינו אלא טבילה? נאמר כאן "וטהר", ונאמר למטה "וטהר", (פסוק ז) "ובא השמש וטהר". מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש:

ה אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃

(ה) בכל שרץ אשר יטמא לו - בשיעור הראוי לטמא, בכעדשה:

או באדם - במת:

אשר יטמא לו - כשיעורו לטמא, וזהו כזית:

לכל טומאתו - לרבות נוגע בזב, וזבה, נדה, ויולדת, ובמצורע:

ז וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃

(ז) ואחר יאכל מן הקדשים - נדרש ביבמות בתרומה, שמותר לאכלה בהערב השמש:

מן הקדשים - ולא כל הקדשים:

[ברכות ב, א]

ח נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

(ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - לעניין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור, שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים. וצריך לומר "וטרפה", מי שיש במינו טרפה. יצא נבלת עוף טמא, שאין במינו טרפה:

ט וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

(ט) ושמרו את משמרתי - מלאכול תרומה בטומאת הגוף:

ומתו בו - למדנו שהיא מיתה בידי שמים:

[סנהדרין צ, ב]

י וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃

(י) לא יאכל קדש - בתרומה הכתוב מדבר, שכל העניין דבר בה:

תושב כהן ושכיר - תושבו של כהן ושכירו. לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק. ואיזהו תושב?  זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל.

ואיזהו שכיר?  זה קנוי קניין שנים, שיוצא בשש.  בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:

יא וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֨פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹֽאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃

(יא) וכהן כי יקנה נפש - עבד כנעני שקנוי לגופו: 

ויליד ביתו - אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קניין כספו. ועוד למד ממקרא אחר: (במדבר יח, יא) "כל טהור בביתך" וגו' בספרי:

יב וּבַ֨ת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃

(יב) לאיש זר - ללוי ולישראל:  

יג וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

(יג) אלמנה וגרושה - מן האיש הזר:

וזרע אין לה - ממנו:

ושבה - הא אם יש לה זרע ממנו, אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קיים:

וכל זר לא יאכל בו - לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה. זרות אמרתי לך, ולא אנינות:

יד וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃

(יד) כי יאכל קדש - תרומה:

ונתן לכהן את הקדש - דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה:

טו וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַֽיהוָֽה׃

(טו) ולא יחללו וגו' - להאכילם לזרים:

טז וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲו֣͏ֹן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ {פ}

(טז) והשיאו אותם - את עצמם יטענו עוון, באוכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה, וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם: "במיכלהון בסואבא", שלא לצורך תרגמו כן:

והשיאו אותם - זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה, שמדברים באדם עצמו. וכן (במדבר ו, יג) "ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו", הוא יביא את עצמו. וכן (דברים לד, ו) "ויקבור אותו בגיא", הוא קבר את עצמו. כך נדרש בספרי:

[סנהדרין צ, ב]