מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃

(מז) יד גר ותושב - גר והוא תושב. כתרגומו: "ערל תותב". וסופו מוכיח "ונמכר לגר תושב":

וכי תשיג יד גר ותושב עמך - מי גרם לו שיעשיר? דבוקו עמך:

ומך אחיך עמו - מי גרם לו שימוך?דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר - זהו הגוי. כשהוא אומר "לעקר", זה הנמכר לעבודה זרה עצמה, להיות לה שמש. ולא לאלוהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:

מח אַֽחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵֽאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃

(מח) גאלה תהיה לו - מיד. אל תניחהו שייטמע עד שנת היובל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא. כמו שנאמר למטה (פסוק נד) "ויצא בשנת היובל". ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר. ואף על פי כן, לא תבוא עליו בעקיפין, מפני חלול השם. אלא כשבא ליגאל, ידקדק בחשבון. לפי המגיע בכל שנה ושנה, ינכה לו הגוי מן דמיו. אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה. ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמישה מנים, וייתן לו העבד ט"ו מנים. וזהו "והיה כסף ממכרו במספר שנים":

מט אֽוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃

נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִֽהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃

(נ) כימי שכיר יהיה עמו - חשבון המגיע לכל שנה ושנה, יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:

נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃

(נא) אם עוד רבות בשנים - עד היובל:

לפיהן - הכל כמו שפירשתי:

נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃

נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִֽהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃

(נג) לא ירדנו בפרך לעיניך - כלומר ואתה רואה:

נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃

(נד) ואם לא יגאל באלה - באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש:

הוא ובניו עמו - הנכרי חייב במזונות בניו כישראל:

נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים^[1] עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(נה) כי לי בני ישראל עבדים - שטרי קודם:

אני ה' אלהיכם - כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה.

[רש"י שמות כא, ו]

ויקרא פרק כו

א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲו֖͏ֹת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(א) לא תעשו לכם אלילם - כנגד זה הנמכר לגוי. שלא יאמר, "הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני כמותו". הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני כמותו". "הואיל ורבי מחלל שבת, אף אני כמותו". לכך נאמרו מקראות הללו. ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר: בתחילה הזהיר על השביעית. ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו. לכך סמך לה "וכי תמכרו ממכר" (ויקרא כה יד). מה כתיב ביה? "או קנה מיד עמיתך" (שם), דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה בריבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי:

ואבן משכית - לשון כסוי. כמו (שמות לג כב) "ושכותי כפי", שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:

להשתחוות עליה - אפילו לשמים. לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש:

[ספר המצוות מל"ת יב]

ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ {פ}

(ב) אני ה' - נאמן לשלם שכר:

[ספר המצות מ"ע עט]