בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל כו'.
הנה ידוע, שאף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות.
ולהבין זה, הוא ע"ד מה שאמר בזהר: תלת דרגין מתקשראן דא בדא, קוב"ה, אורייתא, וישראל וכו' כולהו דרגא על דרגא סתים וגליא (בפ' אחרי דע"ג ע"א).
וביאור ענין בחי' סתים: היינו מה שאינו נראה ומושג ואינו מתלבש במקום כלל, ונק': סתימא דכל סתימין, פי' אפילו מן הסתימא הוא סתום ונעלם, ולית מחשבה דלהון תפיסא ביה כלל. ועיין בסה"מ דקי"א ע"א.
ובחי' גליא: הוא מה שאנו רואים עולם הגשמי, בחי' מקום בעל ששה קצוות מעלה ומטה וד' רוחות העולם.
ולכאורה לא יתכן לומר על בחי' גשמית שהוא בחי' אלהות. אבל באמת הענין הוא כן, כי: אין עוד מלבדו כתיב: ומלכותו בכל משלה. וכל מה שאנו רואים בדצח"מ שבעוה"ז, יש בכל גשמי מגשמיים הנ"ל, חיות רוחני המחיה אותו תמיד. והוא ג"כ נק' בחי' מקום, כמ"ש: הנה מקום אתי - שיש ג"כ בחי' מקום למעלה וכו'.
ופי' מקום, שהחיות רוחני בחי' מקום הוא, ונק' ג"כ גליא. ובטל הוא לבחי' סתום שלמעלה ממנו, מן בחי' מקום, כענין ביטול אותיות המחשבה בשכל כידוע ואינו מתלבש בו כלל.
וזהו: ברוך המקום - כי ברוך הוא לשון המשכה, להמשיך מן למעלה מן המקום לבחי' מקום, ע"ד האמור בברכת השנים, להמשיך מן למעלה מן הזמן לבחי' זמן. וזהו ברוך ה' כו' מן העולם ועד העולם.
(ענין מקום רוחני י"ל, דהיינו ו"ק עליונים, שהם שרש הו"ק גשמיים: צפון ודרום כו', שזהו בחי' המקום. וכן נתבאר במ"א ע"פ וארא אל אברהם כו', בפי' וענין שהוא אחד בשבעה רקיעים והארץ וד' רוחות העולם כו' ע"ש. וע' מזה ג"כ בפ' בשלח ע"פ ויאמר משה אכלוהו היום כו'. ובפ' בראשית בד"ה השמים כסאי: עולם נק' בחי' אש ומים כו' דהיינו המדות עליונות כנודע. וכן הוא בפרדס בערכי הכינויים ערך מקום. ולמעלה מבחי' מקום רוחני, היינו חו"ב כו', וכ"ש למעלה יותר כו'.
אכן בזח"א ויצא דקמ"ז מבואר: דבחי' מלכות נק' מקום. וכ"ה בזהר בשלח דס"ג סע"ב. ועיין בזהר ויקהל דר"ז ע"א. וע' בסש"ב ח"ב פ"ז).
והנה אורייתא ג"כ סתים וגליא, פי' כענין הקללות האלה שלפי הנראה ומושג בחי' גליא, אינו מדבר בישראל. כמ"ש: ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וגו'. והיינו בחי' עשו שהוא בחי' אלה לשון רבים טורי דפרודא, כמ"ש נפשות עשו. ועיין בזח"א ויחי דרכ"ז ע"ב.
אבל: ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'. כי הפנימית בבחי' סתום בהמשכות החיות מן הסתום אל הגליא. וזהו בקול גו' והם בחינת הברכות שבקללות.
(ע' במ"ש ע"פ כי תשמע בקול וגו' בפ' ראה. והנה ברכות אלו הוא ע"ד מ"ש בגמ' פ"ק דמ"ק ד"ט ע"ב: הנך כולהו ברכתא נינהו כו'. והיינו שהברכה היא מבחי' סתום. ומהרש"א שם פי' והם עשו כן לחדודי כו'. ויותר נראה כפשטן, לפי שהברכה באופן זה היא מבחי' סתום).
והנה ידוע שהתורה נק': לחם והיא מחיה את הנשמה כמזון הגשמי שמחיה את הגוף. אף שהלחם הוא בחי' צומח והאדם הוא בחי' חי מדבר, והוא נגד השכל לכאורה שיהא החי מדבר ניזון ומקבל חיות מן דבר שהוא למטה ממנו במדרגה.
אך אמנם הענין הוא, שבאמת תבואת הארץ שרש חיותם הוא ממקום גבוה מאד, אלא שנפלו בשבירה להצמיח החטה.
וכן בענין התורה שנק' לחם ומזון להנשמה הוא ג"כ על דרך הנ"ל, שסודות התורה נשתלשלו בדברים גשמיים: איסור והיתר טומאה וטהרה כו'. ועמ"ש מזה ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות. וכ"ז מפני שנפלו בשבירה - פי' מחמת שבירת לוחות הראשונות, שהיו* מתחלה חירות ממלאך המות. ומחמת שבירתן נתלבשה התורה בדברים גשמיים.
(וכמ"ש בלק"ת פ' תשא: שסוד שבירת הלוחות הי' כעין שבירת הכלים כו' ע"ש. ועמ"ש מענין חרות על הלוחות בביאור ע"פ אם בחקתי).
וזהו: בשברי לכם מטה לחם - מטה לחם הוא עץ החיים, בחי' סתים. ובשבירת עץ החיים, שהוא שבירת הלוחות נפלה ונשתלשלה בדברים גשמיים כו':
ב ואפו עשר נשים. פי': ואפו - כי הנה התורה נק' לחם חטה, שהוא כ"ב אותיות התורה כמנין חט"ה. והענין. כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין, אינה מתעכלת במעיו כלל, ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש. אבל האוכל אחר אפייתו הוא מתעכל במעיו, ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש.
וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה, שכשאינה אפויה אצל האדם, כמו שית' לקמן, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו אלא היא ענין בפ"ע והוא בפני עצמו, ואינו מקבל חיות כלל ממנה, כענין הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל. אבל כשהתורה אפויה אצל האדם, היא נבלעת בכל רמ"ח אבריו והיו לאחדים ממש כנ"ל.
וזהו שאמרו חז"ל על פסוק: ערוכה בכל ושמורה - אם ערוכה בכל רמ"ח אבריו היא שמורה וכו'. וכמשנ"ת ע"פ ושבתה הארץ.
ולהבין ענין האפיה, הוא ענין אמרם ז"ל: כי התורה נתנה אש שחורה על גבי אש לבנה.
(וע' בהרמ"ז פ' עקב דף ער"ב סע"ב. פי': אש שחורה חכמה סתימאה ע"ג אש לבנה הוא אבא. וא"כ פי' וענין אש שחורה הוא ע"ד: ישת חשך סתרו. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה שחורה אני ונאוה ע"ש).
והנה ענין אש שחורה הוא אש מסותרת ונעלמת בלב כל א' ואחד מישראל, באהבה ותשוקה לדבקה בו ית'. שאף שהוא טרוד בעסקיו הגשמיים. כי לבו בוער תמיד לאהבת ה'. כמ"ש: צעק לבם אל אדני - כי הלב צועק בהעלם והסתר לדבקה בו ית'. ונק': חולת אהבה. וכמ"ש: סמכוני באשישות וגו' כי חולת אהבה אני.
(וזהו ענין: אני ישנה ואעפ"כ: ולבי ער. ועמ"ש* ע"פ ציון במשפט תפדה)
ובאהבה זו המסותרת ובוערת, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו ית' - בזה יוכל האדם לאפות לחם חטה, שהיא התורה. וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו ית', בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו.
וזהו: ואפו לחמכם - פי' התורה: בתנור אחד - פי' בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד, יחודו של עולם.
וענין: עשר נשים הוא - שבנפש כל אחד ואחד מישראל יש עשר בחינות: שלש אמות ושבע כפולות, ובעשרה דברים אלו, יהיה האפיה הנ"ל. ויהיו בחי' אלו בחי' נוקבא, שידע שבאמת אין הטוב שלו. דהיינו התשוקה לדבקה בו ית', אינו מעצמו ועבודתו, רק בעל האמת נותן לו האמת. וזהו: היה בעיניך כרשע - אפילו אם אחד לומד תמיד תורה ומתפלל תמיד, מ"מ היה בעיניך כרשע. אבל הרע בעצמו שעושה - שלו הוא, כי הוא מעצמו.
וזהו: שלהבת י"ה - כי השלהבת לאהבת ה' הוא מן י"ה, וכשיהי' בעצמו בחי' מקבל לבד, ולא בחי' יש בפ"ע, יוכל לבוא לידי אפייה הנ"ל. ועיין מ"ש סד"ה שימני כחותם.
והשיבו לחמכם במשקל - פי' שישיב התורה ע"י אפייה הנ"ל ממטה למעלה, בבחי' משקל. כמ"ש: ושקל בפלס הרים - שהוא בבחי' שלמעלה מבחי' הרים שבו שוקל הרים. ונקרא מתקלא בזהר.
(בפ'* תרומה קע"ו ב', האזינו דר"צ ע"א. ועמ"ש בד"ה לבך יהגה אימה. איה סופר איה שוקל. ומ"ש בד"ה אתם נצבים בענין ושקל בפלס. ועמ"ש בענין תנופת שתי הלחם ע"פ והניף הכהן אותם)
ואכלתם ולא תשבעו - ע"ד: אוהב כסף כו'. כן באהבתה תשגה תמיד, לחזור פעמים רבות אין מספר. ובכל פעם יהיו בעיניו כחדשים ממש, ולא ישבע נפשו בהם לעולם.
וכמ"ש: אל תבוז כי זקנה אמך. וגם שלא יהיה בבחי' זקנה. וכמאמר רז"ל: ומי איכא זקנה קמיה כו'. שהוא ית' למעלה מהזמן ואין הזמן* מושל בו להזקינו.
אבל בלאו הכי - אינו מקבל חיות מן התורה. כי: וכבודי לאחר לא אתן כו':