אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל.

הנה לכאורה לא שייך לומר חוקים ומשפטים ותורות על הברכות וקללות הכתובים למעלה בפ' זו', שאין בהם ציווי דבר חוק ומשפט.

וגם להבין מהו: בינו ובין בני ישראל, והל"ל: אל בני ישראל וכו'.

אך הענין. דהנה בפ' שלמעלה כתיב: אם בחקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם - וג' בחי' אלו: תלכו, תשמרו, ועשיתם אותם, הם כנגד מחשבה דיבור ומעשה.

בחקותי תלכו - הוא ענין המחשבה בעיון והשגת גדולתו ית'. שיש בה כמה מדרגות, זו למעלה מזו, ולכן נק' בשם: הליכה. כמ"ש: ילכו מחיל אל חיל. והוא ענין מ"ש: הליכות עולם לו - פי' שהולך ונעתק מזה העולם לו לבדו, ליבטל אליו ליחודו ית' בהשגתו בגדולתו מדרגה אחר מדרגה.

וגם: הליכות העולם עצמו לו, שגם העולם עצמו הולך ומתעלה עם האדם ליחודו ית', מאחר שהאדם הוא בתוכו. ונק': הליכות לשון רבים, כמארז"ל: אל תקרי הליכות אלא הלכות. וכמ"ש: ועלמות אין מספר, ודרשו רז"ל: אלו הלכות - שלכן נקראו בשם הלכות - שע"י העיון בהם להשיגו היטב על בוריו, זוכה האדם לילך ממדרגה למדרגה בהשגת גדולת א"ס ב"ה, וקרבתו. אם קרבת אלקים יחפץ באמת, ויבקשנה ככסף כו', ויגעתי ומצאתי כו'. ולאפוקי מי שאינו* כו'.

ואת מצותי תשמרו - הוא ענין הדבור. כמארז"ל: שמור זו משנה, שהוא הדבור בד"ת, מלשון: ושננתם לבניך.

והענין. כי אף מי שמוחו קטן להשיג בגדולת ה' ולילך בה ממדרגה למדרגה*, הנה אעפ"כ יש בכל א' ואחד מישראל בחי' אלקות, ודבר ה' השוכן בתוכו. וכמ"ש: ונתתי משכני בתוככם, ופי' בזהר משכונא דילי. והוא עד"מ כאדם שנותן משכון לחבירו, שהמשכון אינו מרצונו הטוב. כך כביכול הנה ארז"ל: גלו לאדום שכינה עמהם - פי' אף כי ידע אינש בנפשו איה מקומו, שהוא בתחתית המדריגה בגלות אדום וישמעאל כו', שהם המה מדות הרעות: תאוות וכעס ודומיהן - מכל מקום לא יפול לבו בקרבו לאמר אבדה תקותי, כי האמת אינו כן, שאפילו בגלות שכינה עמהם, הנותנת לו חיות אלקות אפי' בעודו עובר על רצונו ית', שיוכל לקבוע במוחו ומחשבתו ענין אמונת אחדותו ית' האמיתי: כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכולא קמי' כלא חשיב.

וזהו: אני ה' אלקיכם - כי הוי' הוא בחי' היה הוה ויהי'*: ואני הוי' לא שניתי - הוא יכול להיות שורה וקבוע במוחו להיות לנו בבחי' אלקיכם וכמ"ש במ"א.

אך צריך שתהי' בחי' זו שמורה וקבועה בו בתוכו ממש, שלא יהי' רק כמו שעומד על שכלו מלמעלה ואינו נתאמת ונתפס בשכלו היטב. כמ"ש: ונתתי משכני בתוככם דייקא. והשמירה לזה, ארז"ל: שמור זו משנה שהוא הדיבור והשינון בד"ת: כי דבר ה' זו הלכה. וכמארז"ל השונה הלכות, שהוא רק בחי' שמירה להיות משתמר בקרבו מה שכבר ניתנה לו. אף שאינו יכול לילך ולהתעלות מעלה מעלה בהשגת גדולתו וקרבתו ית' - מ"מ ע"י המשכת עולם הדבור בתוכו, כמ"ש: ותורתך בתוך מעי. וכתיב: ואשים דברי בפיך כו' - נתפס ונתאמת אצלו ענין אמונת אחדותו ית' באמת לאמיתו, ולא בדמיונות שוא. כמארז"ל: אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שהוא בחי' הדבור בת"ת. שנאמר: גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. פי' שאע"פ שהם בבחי' גלות*, שכינה עמהם.

וזהו שארז"ל על פסוק: על מה אבדה הארץ - על ביטול תורה. כי ע"י ביטול תורה שהוא בחי' דבר ה', אבדה האמונה, שהיא בחי': הארץ הדום רגלי, שאינו נתפס במוחו אמונת יחודו ית'.

ועשיתם אותם - זה המעשה, שהוא ענין המשכת אלהותו ית' מבחי' סוכ"ע ע"י המעשה. כמארז"ל: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וארז"ל: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה - מכלל שהמעשה הוא עיקר התכלית.

והיינו כי א"א להמשיך גילוי אלהותו ית' מבחי' סוכ"ע ע"י שום השגה וכח המחשבה ודיבור, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואפילו השגות עליונים כו'. רק ע"י בחי' המעשה, וקיום המצות, כענין: לחכימא ברמיזא. והוא כמשל האדם שאינו יכול לדבר ולהסביר כל לבו לפני חבירו האיך יעשה, רק ע"י שרומז לו בתנועה כל שהוא. כך כביכול הנה באתעדל"ת צריך להיות אתעדל"ע, יש מהן דתליא בעובדא. וע"י מעשה המצות וקיומן נרמז ונמשך מלמעלה מעלה מאד וממקום גבוה יותר, כעין רמז.

ולמשל, כמו מעשה הצדקה, שע"י שמשפיע חיות לזולתו רומז למעלה למקום מקור כל ההשפעות, להשפיע חיים וחסד לכל העולמות. וכן ענין כל המצות. ואפילו מצות ת"ת שבדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה.

וז"ש: והיה מעשה הצדקה שלום - כי ענין השלום הוא שמחבר שני הפכים ועושה שלום ביניהם, כך א"א לעולמות לקבל שפע וחיות מן הבורא ית', שהוא מובדל מהם מהקצה* כו', כ"א בבחי' שלום. וזהו: ונתתי שלום בארץ, כי מלכותך מלכות כל עולמי', וכלם הם בחי' ארץ לגבי הקב"ה.

וזהו: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום - כי השלום הוא המחזיק ברכה והמשכות חיות אלקות בהתגלות למטה:

ב וזהו ענין כל הברכות שבתורה, כמו ד"מ: ואכלתם לחמכם לשובע - פי' שיהיה בחי': שובע שמחות את פניך. וכדכתיב: עוז וחדוה במקומו.

והקללות הם על המסתירים ומונעים את האדם מעבודת ה', שהם החיצונים. כי ישראל מצד עצמם: עלו במחשבה שאין שם שום הסתר פנים' ורצונם לדבקה בו ליחודו ית', ומאמינים בני מאמינים, ואין שייך שום קללה ח"ו מצד עצמ'. ולעתיד יתהפכו כל הקללות לברכה. רק הקללות הם להעביר רוח החיצונים והטומאה שנדבק בהם בהתערבם כו'*.

וז"ש הכתוב: ונתן ה' את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. וכמ"ש: ונשא השעיר עליו את כל עונותם - שהוא בחי' עשו איש שעיר.

וזהו פי' ענין כל הקללות - שהן ברכה באמת על ישראל מצד עצמם. והקללה הגדולה שנאמרה במשנה תורה: הגר אשר בקרבך וכו'* היא אינה רק על חיצוני' הנדבקות בהם.

ופי': הגר אשר בקרבך - היא השכינה, אשר ממנה באה האהבה מסותרת אשר בלב כאו"א מישראל, אשר היא בבחי' גלות בתוך הגוף. ונק'* בשם: גר - שהיא בארץ לא לו, שהוא ניצוץ אלקות המחיה את נפשו. וכמארז"ל: גלו כו'* שכינה עמהם.

יעלה עליך מעלה מעלה - שיהא בבחי' עילוי רב ועצום. דהיינו שיעמיק במחשבתו גודל גדולתו עד אין חקר. וכמ"ש: אני הוי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' - פי', שלא יהיה בבחי' מצרים וגבולים, כ"א כמ"ש: ואתהלכה ברחבה וגו' - שאז: ואתה - דהיינו מה שהוא אתה, שהוא בחי' הגוף וחיצונים תרד:* מטה מטה.

וכן כל ענין הקללות הם על החיצוני' המונעים להעבירם ולהכריתם.

ובזה יובן כוונת יצחק אע"ה, שרצה לברך את עשו ולא את יעקב. כי הנה הברכות וכן כל מצות התורה, שהם המשכת גילוי אלהותו ית' למטה, אינם אלא לאכפיא לסט"א ולהכניעם תחת הקדושה.

ולכן לא ניתנה תורה עד אחר יצ"מ, משא"כ בזמן האבות, שהן הן המרכבה ובטלים ליחודו ית' - לא היו צריכים להמשכת גילוי למטה.

לכן לא רצה יצחק לברך את יעקב, כי הי' בבחי' מרכבה. אך דעתו הי' לברך את עשו ולהכניעו ולקרבו אל הקדושה.

ולכן אמר בברכותיו שהי' סבור שהוא עשו עומד לפניו: ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש.

מטל השמים - זו תשב"כ. ומשמני הארץ - זו תשבע"פ. ורוב דגן - אלו הלכות, שהן לרוב מאד. כמ"ש: ויצבור יוסף בר הרבה מאד עד כי חדל לספור. וכמ"ש: ועלמות אין מספר, ודרשו רז"ל: עלמות אלו הלכות. ותירוש - אלו רזין דאורייתא. כמ"ש: נכנס יין יצא סוד. ורצה כל זה ליתן לעשו ולהכניע ולאכפיי' לסט"א.

אך באמת לא הי' באפשרי להכניעו ולקרבו תחת הקדושה, מחמת שהוא רע גמור, וצריכים להעביר הסט"א* לגמרי, ולהכריתה בכל הקללות.

רק הברכות ניתנו ליעקב, ולהכניע הסט"א* שנתערב בזרעו. כמ"ש: ויתערבו כו' [תהילים קו, לה].

וכמ"ש: ועשו אחיו בא מצידו, אל תקרי מצידו אלא מצדו - שבעמידת האדם בתפלה ורוצה לידבק בקונו נופלים לו מחשבות זרות שלא ברצונו, רק כאלו הן באים מן הצד מאליהן וממילא. אך מ"מ הן הן מחשבותיו שחשב בהן ברצון שלא בשעת התפלה וכיוצא בהם, אלא שבשעת התפלה הם נופלים לו שלא ברצונו. ולכן נק': מצדו - שהן אינן בחי' אחוריים, שהוא בחי' דבר שהוא בע"כ לגמרי, שהוא אינו חפץ בזה כלל. ולא בחי' פנים, שהוא רצון וחפץ גמור. ונופל לו בשעת התפלה, מפני שרוצה לעלות לדבקה בו ממילא הם נמשכים אחריו.

כמשל אדם הלובש בגד ארוך ונגרר, בטיט וחומר, וכשרוצה לעלות בסולם גם הבגד עם החומר וטיט עולה עמו.

וכדי להכניע את הרע בחי' עשו ולהשפילו: אמר ליצחק אביו, שהיה בחי' מרכבה להקב"ה: קום נא שבה וכו'. כי א"א להמשיך הברכות שהוא גילוי אלקות בעוד שהרע בתקפו וגבורתו: כי לא יגורך רע כתיב. ועמ"ש בזה בביאור ע"פ במדבר סיני.

והעצה לזה קום נא וגו', ע"ד מ"ש: כי גאה גאה - ותרגומו ארי אתגאי על גותניא. ופי' שמתרומם ומתנשא עליהם. ועי"ז מתרחק מהם ומסלק חיותו מהם ואין להם יניקה וחיות ממנו.

וכן הוא למטה בעבודת האדם, דהיינו להעמיק דעתו ומחשבתו בגדולת ה', איך הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב ולגדולתו אין חקר, וממילא אין להחיצונים יניקה כ"כ, וממילא נופלים כל המונעים, שהן המדות רעות ומחשבות זרות, כי ישראל מצד עצמם עלו במחשבה כו'.

ולכן אמר אח"כ: שבה דהיינו לישראל עצמן בישיבה, שהוא ירידה והמשכת גילוי למטה להיות לו דירה בתחתונים. וכמ"ש: וישב ה' מלך לעולם - למשל כמו האדם היושב שמרכין א"ע למטה.

ואכלה מצידי - שכל ענין דבור ומעשה התורה והמצות הם בחי' ציד שנצודים ניצוצות שהיו בגוף ונפש החיונית ונתהפכו לקדושה. ובחי' האכילה הוא ע"ד: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו'.

בעבור תברכני נפשך - הוא בחי' פנימי' וחיות כל העולמות הנמשכת מחיי החיים א"ס ב"ה ומלובשת ומוסתרת ומתעלמת בהם להחיותם בנפש המסותרת בגוף. והברכה הוא יציאתה מההעלם והסתר האור אל הגילוי וההשגה להיות נגלה כבוד ה' ויחודו אל ישראל במחשבתם ושכלם ומוחם בעוה"ז, ובכל העולם לעתיד. כמ"ש במ"א. ויהי' בבחי' ברכה והמשכה בעוה"ז בהתגלות למטה.

וז"ש: אלה החוקים והמשפטים והתורות על הברכות וקללות, שהן הם גילוי אלהותו ית' למטה לבחי' ישראל והעברת וביטול המסתירים ומונעים אותם מעבודתם, - שהן המה נמשכים מבחי' מ"ע ול"ת ודוגמתם ממש.

רק שהם: בינו לבין בני ישראל - מחמת שהקללות הן אחר שיש מסך מבדיל ועונותיכם מבדילים, וכבר עבר על הל"ת וכיוצא, ולכן צריך להכריתו ולהעבירו. משא"כ שס"ה ל"ת, הם שמירה מן החיצונים שלא ינקו, ולא יהיה מסך מבדיל כלל. ולכן כתיב: בינו ובין בנ"י ולא אל בנ"י: