אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת כו'.

הנה הקרבנות היה ענינם להעלות בהמה ע"ג המזבח כו' כדי שיהיה מאכל לארי' דאכיל קרבנין. כמ"ש [לקמן] בד"ה ואריה כבקר יאכל תבן. (ולשם שייך דרוש זה ג"כ).

והנה כדי שתוכל הבהמה ליכלל באש שלמעלה ותהיה לריח ניחוח כו' - צריך לזה המשכה והארה מלמעלה למטה, ליתן לה כח ועוז לעלות ולהתהפך ממהות למהות כו'. והוא בחי' עשב של מעלה, שנותנים לבהמה מאכל להחזיק כחה שתוכל לעלות כמו שיתחזק האדם ע"י מאכל כו'.

וזהו: ונתתי עשב בשדך לבהמתך - שתוכל לעלות כו'. ועמ"ש מענין פי' עשב בד"ה ואלה המשפטים.

והיינו בפסוקי דזמרה, דהתפעלות הנפש האלקי' הוא בבחי' בהמה כדוגמת המרכבה עליונה דפני אריה פני שור כו'. וכמ"ש וישרנה הפרות כו' הלוך וגעו כו'. כמ"ש [לקמן] (בד"ה וספרתם לכם דחג השבועות)

והוא מהתבוננות שבחו של מקום, בבחי' ממכ"ע דוקא. וכמ"ש בד"ה בכ"ה בכסליו, ובד"ה אדם כי יקריב מכם. וכמו בשרשה שלוקחה משמרי האופנים.

והנה התפעלות המלאכים הנק' חיות ובהמות למעלה, הוא מבחי' צמצום השגתם באלקים, בבחי' ממלא, כח הפועל בנפעל לבד. (וכמ"ש במ"א בפי' וצדקתך ירננו בד"ה רני ושמחי)*

והוא ענין השירה בפסוד"ז באמרו: אשירה לה' כי גאה כו', וכיוצא. ולכך נקראים פסוקי דזמרה דוקא. *(ועמ"ש בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית)

ועי"ז יש כח לנפש הבהמית ג"כ להתעלות ולהכלל באש שלמעלה, ע"י התלהבות הנפש אלקית. והוא ע"י בחי' העשב שנותנים לה. דהיינו הארות והמשכות אלקות מבחי' ממלא כו', שמתבוננת הנפש אלקית ומסדר שבחו של מקום כו'.

וזהו אסור לאדם שיטעום כו'. (כן הגירסא ספ"ה דגיטין דס"ב סע"א. וכ"כ המ"א סי' קס"ז ס"ק י"ח. והב"י כ' שיאכל. וכן הגירסא בברכות ד"מ ע"א)

פי', כי יש ב' מיני מאכל: אחד מאכל לאדם, והב' מאכל לבהמה. ותחלה יש להאכיל לבהמה, הוא שיסדר שבחו של מקום בפסוד"ז, להיות עי"ז כח ועוז לנפש הבהמית דוקא, ליכלל ולהדבק באור א"ס ב"ה. ואחר שהאכיל לבהמתו יטעום בבחי' מאכל אדם. דהיינו בק"ש ותפלה, שמוסר נפשו באחד ממש במהות ועצמות אור א"ס. ולא מהתבוננות התפשטות אורו בלבד כו', שהוא בחי' אדם אדמה לעליון כו'.

וזהו: והדר ואכלת ושבעת כו' - שהוא ענין ק"ש. דכתיב בה אכלתי יערי עם דבשי כו'*: יערי - יוצר אור התפעלות המלאכים. דבשי - ק"ש כו'. ועמ"ש בד"ה כי תצא.

(ועד"ז הוא קרבן העומר וספירת העומר קודם שבועות. כי העומר שעורים, מאכל בהמה לברר נה"ב ולהעלותה, ועי"ז אח"כ בשבועות: לכו לחמו בלחמי. אלא ששעורה היא ע"י זריעה משא"כ עשב וכדלקמן).

והנה ידוע שהתורה נקראת עוז וגם נקראת תושי' שמתשת כחו של אדם כו'. הענין הוא דכמו שבקרבנות כתיב לחמי לאשי כו', כן התורה נק' לחם, כמ"ש: לכו לחמו כו'. וכמו שהמאכל מחזק כח אדם, כן התורה נותנת כח ועוז לנפש אלקית הנק' אדם. ונק' מאכל אדם, שע"י לימוד אותיות דבר הלכה תתחזק הנפש אלקית כדי שתוכל למסור נפשה באחד ממש ע"י ק"ש כו'. אכלו רעים כו'. ועמ"ש מזה בד"ה וספרתם לכם.

וזהו שארז"ל: שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן והחזירן בטל תחיה, כמ"ש בת"י בתלים (סי' ס"ח) ע"פ גשם נדבות תניף. והיינו טל תורה. והיינו דמה שפרחה נשמתן במס"נ ממש, החזירן לגופים שלהם ע"י טל תורה בבחי' שוב. לפי שנתנה כח ועוז לנפשם להתחזק ולחזור בגופם כמו שישיב הנפש ע"י מאכל.

(וזהו רצוא ושוב גימטריא תורה, שע"י שפרחה נשמתן בבחי' רצוא, ואח"כ החזיר להם בבחי' ושוב עי"ז יוכלו לקבל התורה, שכל ענינה רצוא ושוב. כמ"ש בד"ה זאת חקת התורה).

ומה שנקראת תושיה ג"כ, היינו לפי שידוע שכל דבר הצריך להתעלות למעלה, והוא מקושר בקשר של קיימא למטה א"א לו לעלות בלתי שיתירו לו בתחלה הקשר שמקושר למטה ואז יוכל לעלות כו'. כמ"כ לפי שהתורה נותנת כח ועוז לעלות, יש בכחה ג"כ להתיר הקשר שנתקשרה הנפש בהמית בגשמיות עוה"ז, ולהתיש כח התקשרותה כדי שתוכל לעלות כו'.

ולכך נקראת תושיה שמתשת כח הקשר של הנפש הבהמית. והוא ענין אחד עם מה שנותנים כח ועוז לנפש לעלות, כי הא בהא תליא. ועמ"ש מזה בד"ה בחודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים.

והנה ההפרש שבין עשב למאכל אדם, הוא רק במה שהעשב אינו צומח מסיבות הזריעה אלא מעצמו בלבד. דהיינו מכח* הצומח שבארץ. (ועמ"ש בד"ה כי כארץ תוציא צמחה ובאג"ה סד"ה איהו וחיוהי) משא"כ מאכל אדם אינו צומח כ"א ע"י זריעה, כשזורעין החטה אז תצמח כו'.

והנמשל מובן, דהמלאכים הנק': עשב השדה בזח"א בראשית די"ח ע"ב. והם המאכל לבהמה שם ב"ן כו' הם באים וצומחים מכח המלכות עצמה הנקראת ארץ, כמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י, בלתי זריעות אור הזרוע מצדיק ח"י עלמין כו' חי העולמים מלך כו'.

והתבואה שהן הנשמות הנק': ראשית תבואתו - שנק' אדם נצמחים, ע"י בחי' זריעה בארץ דוקא, שהוא ההמשכה מבחי' יחיד חי העולמים בבחי' מדת מלכותו ית' כו'. והן מאכל לאדם העליון כביכול. היינו ע"י מס"נ הנשמות בק"ש באחד ממש עולים לאשתאבא בגופא דמלכא כו' ועמ"ש בד"ה אדם כי יקריב מכם.

(והנה שעורה היא מאכל בהמה, והיא ג"כ ע"י זריעה דוקא כמו חטה ממש. וצ"ל כי יש כמה מדרגות במלאכים הנק' בהמה. וכמו ההפרש בין בחי': יוצר משרתים ובין: ואשר משרתיו, בד"ה והניף את העומר. שעל בחי' המלאכים הנק' יוצר משרתים ע"ז נאמר: מצמיח חציר לבהמה כו', משא"כ המלאכים הנק': ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם משי"ב - הם גבוהים יותר כו'. והן מקבלים מבחי' שעורה - שעור ה'.

ועוד, דגם בנשמות כתיב: וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה - הרי גם בבחי' בהמה נאמר: וזרעתי - שבאין ע"י זריעה ממש.

ואפ"ל כי העשב שצומח מאליו שרשו מבחי' ההמשכה חצוניות לחדש הישנות. ע"ד: המחדש בטובו בכל יום תמיד כו'. אבל מה שבא ע"י זריעה וצמיחה נמשך מבחי' ההמשכה הפנימית. (עיין בע"ח שער הק"ש פרק י"א) ועמ"ש בד"ה וידעת היום, ההפרש בין מ"ש: אתה הראת לדעת - שהוא הדעת בבחי' ממכ"ע ובין מ"ש: וידעת היום - שהוא הדעת בבחי' סוכ"ע. עד"ז י"ל ההפרש בין בחי' עשב ובין בחי' שעורה. ולפ"ז בחי' חטה, מאכל אדם שהיא התורה - זהו מה שלמעלה מבחי' סוכ"ע. שהתורה נק': משל הקדמוני - בחי' קדמונו של עולם כו'.

גם י"ל כי השפעת השעורה נמשך במלאכים ע"י הנשמות, דהיינו ע"י קרבן העומר - שעורים. וזהו כענין: ונתתי לך מהלכים בין העומדים - שממשיכים ההילוך בבחי' העומדים שהם המלאכים. כמ"ש בת"א ס"פ וישב על פסוק זה. וזהו ניגרא דחמרי שערי [שבת נא, ב רש"י: פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל] שעי"ז נעשה בבחי' מהלך כו')

ומ"ש בפ' ק"ש: ונתתי עשב כו' היינו לפי שנעוץ סופן בתחלתן כו'. לכך ע"י מס"נ שבק"ש היום יוכל ליתן מאכל לבהמתו למחר בפסוקי דזמרה כו':

ב והנה יש עוד ההפרש בין זריעה לנטיעה: ארץ חטה כו' גפן כו'. וכתיב: ואנכי נטעתיך שורק - שהזריעה דתבואה כמו גרעין החטה יצמח ממנו כדמותו ובצלמו אלא שהוא בתוספת וריבוי, ואין צריך שהות כ"כ ועיכוב מזמן הזריעה עד הצמיחה. ואמנם יצטרך ללמ"ד טי"ת מלאכות לחרוש ולזרוע כו' דש בורר ואופה ומבשל עד שראוי לאכילה כו'.

והנטיעה, שנוטע גרעין תפוח יצמח אילן שלו, והתפוח יצמח בראשו דוקא. ויש שהות ועיכוב רב בזמן צמיחתו, וגם ג' שני ערלה נוהג בו. (עמ"ש בד"ה ונטעתם כל עץ מאכל) ויש שזמן צמיחתו מתעכב ע' שנין כמו התמר. דכתיב: צדיק כתמר יפרח כו'. (ועמ"ש מזה גבי שמיני עצרת).

ואמנם א"צ להכשר ותיקון ע"י ל"ט מלאכות, כי הפרי מיד ראוי לאכילה. וגם יש בה תענוג מן מתיקות הטעם, משא"כ במאכל הלחם דתבואה כו'. ועוד כמה מיני מדרגות חלוקים ביניהם כו'.

והנמשל בכל אלה החלוקים יובן למעלה: דנשמה האלקית שנזרעת מאור הזרוע לצדיק כו': יש נשמה שהוא כמשל התבואה. כמ"ש: ראשית תבואתה - עד"מ התבואה הנזרע בגרעין החטה, לא תהיה רק בריבוי אבל לא בשינוי המהות כצמיחת התפוח כו'. והיינו ענין נשמות שבג"ע התחתון, שהם רק בריבוי והגדלה שניתוסף האור אלקי בהם בבחי' ריבוי בלבד כו'.

ויש נשמות גבוהות יותר, שמתענגים על הוי' בתענוג ועריבות ומתיקות ידידות כו' כמשל התפוח. וכמ"ש: רפדוני בתפוחים כו' ונשתנה מהותם לגמרי לעילויא מכפי אופן זריעתן מאור הזרוע לצדיק כו', כמעלת התפוח על הגרעין הנטוע.

וזהו ג"כ כענין ההפרש בין העלייה דרך השתלשלות עילה ועלול ובין העלייה שלא כסדר ההשתלשלות. ונק' בחי' זו: חקל תפוחין קדישין, ע"ש: כתפוח בעצי היער כן דודי כו'. והוא בחי': יאר ה' פניו אליך. ועיין בפרדס ערך שדה פי': שדה תפוחים בחי' תפארת. ועמ"ש מענין תפארת בפ' קדושים בד"ה ונטעתם כל עץ מאכל.

ועד"ז י"ל ענין שדה הלבן ושדה האילן שבמשנה דמסכת שביעית, שהם ג"ע התחתון וג"ע העליון. כי ג"ע התחתון שרשו ממל', וג"ע העליון שרשו מבינה.

אך צ"ע, דהא פי' גן היינו נטיעות, כמ"ש: ויטע ה' אלקים גן כו' ואיך נמשל רק לצמיחת התבואה. ואפ"ל ע"ד מארז"ל: עה"ד חטה היתה כו'. והעיקר שגם בג"ע התחתון יש נשמות שמקבלים מבחי' נטיעות ויש מבחי' תבואתו כו'.

(ועמ"ש בד"ה האזינו השמים בענין: כשעירים עלי דשא כרביבים עלי עשב - שם נז' ג"כ כענין זה. ועיין זח"א ויחי דרכ"ו ע"ב ההפרש בין תבואה לפירות האילן. ובפ' אמור דצ"ו ע"ב, ודצ"ז ע"א, ובפ' פנחס דרנ"ג ע"א)

אך שיש שהות רב עד שנאמר: צדיק כתמר יפרח כו' - כלומר מזמן זריעתו למעלה עד גמרו, בבחי' גילוי האור בעונג העליון - ישתהה ע' שנין כו'.

ודוגמא לזה במה שאנו רואים בנפש האלקית למטה, עד שיתענג בעונג המורגש באלקות יכול לשהות זמן רב, כמו שנה תמימה ויותר כו'. וגם נצמח בראש האילן דהיינו בחכמה שבנפש כו'. והוא מ"ש: כי האדם עץ השדה - שיתן פריו למעלה דוקא, כי העונג אינו אלא בחכמה כו'.

ואמנם בזאת יתרון מעלתו, שא"צ לתיקון ע"י אהבה ויראה כו', שנק' אפייה ובישול, כמו במאכל התבואה בנשמות הנמוכות, שא"א להם להתעכל ולהיות למאכל אדם העליון, כ"א ע"י אפייה דהתלהבות כו'. וכמ"ש: ואפו עשר נשים - בחי' י"ס דמלכות, לחמכם דאור הזרוע כו': בתנור אחד פי' בתנור הנעשה מאחד עילאה דהיינו שנתעכלו אחר האפייה ונכללו באחד כו' כמשל המאכל שאינו מתעכל באדם כ"א ע"י אפייה בתחלה כו'.

ובכ"ז יובן משארז"ל שלהי כתובות: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו' - פי', הארץ הוא בחי' מלכות דאצילות מקור הנשמות והמלאכים, ותוציא מעצמה, בלתי עבודת אור הזרוע לצדיק כו', כי תתעלה אז המלכות ותהיה עטרת בעלה. כמ"ש סד"ה והיה מספר בנ"י, וסד"ה קול דודי גבי מקפץ על הגבעות, ובביאור ע"פ כי אתה נרי בפי': מלך יחיד חי העולמים.

וגלוסקאות - היינו כמו הלחם הנאפה בתנור - כן, מה שע"י עבודת הל"ט מלאכות, אור הזרוע של הנשמה נכללת באחד בזמן העוה"ז, אבל לע"ל תגמר הנשמה בבחי' האפייה ובישול ממילא ומאיליה. כי כל האורות עליונים יתגלו במל' דוקא ויבואו כולם לקבל ממנה. כמ"ש: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כו'. ועיין בשל"ה פ' ויצא ע"פ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שפי' עד"ז ברכת: המוציא לחם מן הארץ.

ובמ"ש: גלוסקאות וכלי מילת דוקא - בא לרמוז על כללות ההשתלשלות דאורות פנימים ואורות מקיפים. הפנימים בגלוסקאות והמקיפים בכלי מילת, והוא בחי' לבושים ומקיפים דמצות. וכמ"ש ברבות בשה"ש בפסוק גן נעול ע"פ ואכסך משי כו': עשאן ממש בעולם כו' המד"א: לא ימיש עמוד הענן כו' ע"ש.

והענין דהנה בתורה נאמר: לכו לחמו כו', שהוא בחי' אור פנימי. ובמצות אנו אומרים: אשר קדשנו - בחי' קדושין, הוא בחי' אור מקיף. וראיה לזה, שיכול אדם לעשות מצוה בעטיפת טלית ולא יגע ללבו כלל בפנימיות, עד שיחשוב מחשבה זרה כו', כמו המקיף שאינו נוגע לפנימי כו'.

משא"כ במ"ת שנק': יום חתונתו, שעל כל דבור פרחה נשמתן, בבחי' אור פנימי. כי הרי היה ברצון. כי מאחר שפרחה נשמתן בדבור הראשון למה שמעו הדבור השני כו' (פ"ט דשבת דפ"ח ע"ב).

והקדושין היה קודם לכן, ששלח להם את משה, וכרת להם ברית עמהם בדם אשר זרק כו', ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כו', והוא בחי' מקיפים.

ואמנם המקיף נותן כח ועוז להארת הפנימי, דמה שכרת ברית עמהם הי' סיבה למס"נ שלהם במ"ת כו'.

אך עיקר הנשואין היה במתן תורה, לפי שפרחה נשמתן ממש. משא"כ בבחי' העלם המקיפים כו'. וכמו ענין הנז' באדרא דקמ"ו ב' על הני תלתא דאסתלקו דברעו סגי ותקיף אתדבקו נפשותיהן בשעתא דאתנסיבו כו' (ועמ"ש בד"ה עיני כל אליך ישברו).

ובזה יובן, מה שיפלא לכאורה בפ': והיה אם שמוע, שמשה אמרה, ואיך אמר: ונתתי מטר כו' ונתתי עשב כו' - כאלו הוא הנותן ח"ו, כמו שהקשו המפרשים כי מאחר שבמשנה תורה משה כמדבר בעד עצמו. ע' בהרמב"ן בהקדמתו לפי' התורה. א"כ הל"ל: ונתן ה' מטר כו'.

אך הענין, לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ורוח הוי' הוא שדיבר כו': ונתתי עשב כו', ולא הוא הנותן ח"ו. והטעם הוא כנ"ל, שע"י מ"ת נעשו בחי' נשואין, שהיא ההתכללות ותכלית הביטול בעצמות אור א"ס עד שפרחה נשמתן ממש כו'.

ועד"ז היה במשה בתמידות, כמ"ש: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי - שלא תפס מקום ודבר בפ"ע כלל - לכך היה יכול לומר: ונתתי - מפני שדבר ה' דיבר בו מדבר מתוך גרונו כו'. ועמ"ש מזה בפ' ואתחנן בד"ה ואהבת את.

וכענין זה ידוע שהוא, השונה הלכות, דארז"ל: מתניתא מלכתא. פי' עד"מ כמלך הגוזר ואומר ע"י שלוחו כו', כן אנו אומרים: אמר אביי כו' - כי גזירות המלך הקב"ה דינא דמלכותא שאמר אביי רוח ה' הוא שדיבר בו. וכמ"ש: ואשים דברי בפיך כו' וכמ"ש במ"א.

ואמנם אין זה אלא לאחר מס"נ דנשואין הנ"ל. ועמ"ש בד"ה בשעה שהקדימו בפי' גבורי כח עושי דברו ועי"ז אח"כ לשמוע בקול דברו: