video part 1 video part 2 video part 3 video part 4
וידבר* אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו'[1].
להבין מהו: את כל הדברים האלה, והל"ל: וידבר אלקים אנכי כו'?
אך הנה ביאור מלת: האלה הוא הוראה על דבר הנראה ונגלה באתגליא. ולכך משנה תורה מתחלת: אלה הדברים - כי הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באתגליא, משא"כ בספרים הראשונים נאמר: וידבר ה' אל משה, וכתיב במשה: וישמע את הקול מדבר אליו - משה לבדו שמע וכל ישראל לא שמעו. ולכן נק': משנה תורה מלשון משנה למלך - שאינה בבחי' התורה עצמה שנאמר בה: וידבר ה' אל משה - בבחי' העלם אלא הוא גילוי התורה: אשר דבר משה אל כל ישראל.
וכן תשבע"פ הוא בחי' אתגליא, שהוא גילוי התשב"כ - שהתשבע"פ הוא דרך פי' וביאור המצות שהן בהעלם בתושב"כ, ועל כולם הוא אומר: את כל הדברים האלה. דהיינו כל בחי' אתגליא הן התשבע"פ והן משנה תורה הכל נכלל בעשרת הדברות.
(ע' בגמרא פ"ק דחגיגה דף ג' ע"ב: גבי נתנו מרועה אחד דכתיב: וידבר אלקים את כל הדברים. וכן הוא ג"כ ברבות נשא פי"ד. ועיין עוד כזה ברבות כי תשא ר"פ מ"ז. יתרו ס"פ כ"ח. זח"ב תרומה קל"ה סע"א. ועיין עוד מענין וידבר ברבות בהר ס"פ ל"ג. נשא פי"א בתחלת הפרשה ובסופה, בקהלת רבה בפסוק לכל זמן)
וכולם: וידבר אלקים בסיני - שנתצמצם אור א"ס ב"ה בבחי' אלקים, מדת הצמצום בכל הדברים האלה, כי: מפי הגבורה שמענום. (ע' זהר ח"ב פ"ו א', כ"ה ב', ח"ג קל"ג א', ח"ב דר"ו סע"א).
והנה כלל נתינת התורה לישראל היה ברעש וקולות וברקים, ולכאורה עשרת הדברות הם דברים פשוטים: לא תרצח לא תנאף כו'?
אלא הענין הוא כי תכלית נתינת התורה כדי להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש, שכשמו כן הוא אין לו סוף כו', המלובש בתורה שהיא חכמתו ית', והוא וחכמתו א' כי הוא המדע והוא היודע כו' - להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דוקא. וזהו: וידבר אלקים את כל הדברים האלה. כדי לאמר: אנכי ה' אלקיך - דהיינו להיות אנכי הוא מהותו ועצמותו ית' ממש בבחי' גילוי עד שיהי' נקרא: אלקיך. (ועיין* מענין וידבר כו' לאמר ברבות כי תשא ר"פ מ').
אך כדי לבא למעלה ומדרגה זו צ"ל תחלה ספירת העומר: ז' שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה. והענין, כי בקמה היינו המדות הטבעיות שמנה"ב, שהן בחי' יש כמו קמה שעומדת על עמדה וקיומה ונצבת במעמד קיום וחזק.
וכך המדות הטבעיות הן חזקות בגוף בטבען ובתולדותן, וצריך להכניען ולהשפילן בבחי' אתכפיא ואתהפכא ולהניף עליהם חרמש להכריתן ולכלותן ולהפכן ממש לאין - להיות ז' מדות הטבעיות שמנפש הבהמית: ז' שבועות תספר לך - שתהיינה בטלות ונכללות במדות עליונות: לך ה' הגדולה והגבורה כו' - שהן בטלין באור א"ס ממש כמ"ש: לך ה' כו'. וז"ש: וכל קומה לפניך תשתחוה - פי' קומה בחי' קמה תשתחוה לפניך ממש, וע' בזח"ב תצוה קפ"ג א'.
ב וביאור הדבר הנה נודע מארז"ל: שנמנו וגמרו שתלמוד גדול ממעשה. ואמרו ע"פ: וכל חפצים לא ישוו בה (במשלי ח' י"א) - ואפי' חפצי שמים. ובירושלמי (פ"ק דפאה) איתא מ"ד: שאפילו לדבר א' מן התורה אין כל המצות כדאי כו'. וקרוב לזה הוא ברבות נח ס"פ ל"ה. ועיין בסוף קהלת רבה בפסוק ויותר שהיה קהלת חכם[2].
אלא דבגמרא (פ"ק דמ"ק ד"ט ע"ב) רמו קראי אהדדי: כתיב וכל חפצים לא ישוו בה - אפי' חפצי שמים, וכתיב: וכל חפציך לא ישוו בה - דמשמע חפציך ולא חפצי שמים. ומשני: כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים וכאן במצוה שא"א כו'. ועכ"פ מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים מבטלין מפני תלמוד תורה, ואפי' כל המצות אינן כדאי אפי' לדבר א' מדברי תורה כדאיתא בירושלמי.
ולכאורה אינו מובן הלא ת"ת הוא העסק בפי' וביאור המצוה כיצד תהיה עשייתה, ולמה יגדל כח ומעלת העוסק בפי' וביאור המצוה יותר ממעשה המצוה עצמה להיות מבטלין מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כגון הפרשת תרומה ע"ד משל שאפשר ע"י שליח בשביל עסק התורה שיהיה לו פנאי לעסוק בהלכות תרומה ויהיה הוא עוסק בפי' וביאור המצוה והמצוה תיעשה ע"י אחרים?
אך הענין הוא כמארז"ל: אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה[3]. וצריך להבין איך להתחיל?
ויובן ענין זה בהקדים לבאר: כי הנה נודע שבחיות ואור א"ס המחיה ומהוה את כל העולמות מריש כל דרגין כו' יש ב' בחי': הא' הוא בחי' ממלא כל עלמין, להיות החיות מלובש וממולא תוך עלמין ממש ע"י ריבוי השתלשלות בדרך עילה ועלול וצמצוצים רבים וירידת המדרגות ממדרגה למדרגה.
ומבשרי אחזה - כמו התלבשות השכל במדות ומדות במחשבה ומחשבה בדיבור שיורד ומשתלשל מדרגה אחר מדרגה עד שנעשה מחשבה דיבור ומעשה וד' חושים ראיה שמיעה כו'. והחיות השורה במוח ולב ומלב מתפשט לכל האיברים שמקבלים לפי מזגם ותכונתם להיות זה ראש וזה רגל כו'. וכל זה הוא דרך וסדר ההשתלשלות. להיות מתפשט כח הנפש וחיותו ממולא בכל הגוף, שיהיו איברי הגוף ממולאים מכח וחיות הנמשך אליהם ומקבלים כל אחד לפי מזגו ותכונתו.
ואין זה אלא בבחי' התפשטות כחות הנפש - כי הנפש עצמה אין לה בחי' התחלקות לכמה כחות פרטים אלא שכל הכחות כלולים ומתאחדים ואין עולים בשם כח פרטי כלל. אך מ"מ הכחות ההם, וראשיתם כח החכמה והשכל שמתפשט מהנפש, הוא נמשך מעצמיות הנפש עצמה - שלכך נקרא נפש המשכלת ע"ש כח השכל שמתפשט ממנה שהוא ראש ועיקר לכל הכחות כולם.
שעם היות שאין בנפש גילוי כח השכל פרטי מיוחד בפני עצמו - מ"מ מאחר שההתפשטות כח השכל המתפשט מהנפש גם קודם התפשטותו הי' כלול בנפש אלא שהיה בנפש בהעלם. וההתפשטות הוא שיצא מההעלם אל הגילוי הרי היא מעצמיות הנפש. ולכך גם אחר ההתפשטות בבחי' גילוי כח שכל פרטי בפ"ע הרי הוא מתאחד עם הנפש ממש עד שנקרא הנפש על שמו נפש המשכלת.
וככה ככל המשל הזה הוא ענין בחי' השתלשלות החיות מאור א"ס ב"ה להחיות כל העולמות בחי' ממלא כל עלמין. כי הנה כתיב: אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים[4] - פי': לבדך - שהוא לבדו ית' יחיד ומיוחד, דלאו דאית לך צדק ידיעא וכו' ולאו מכל אינון מדות איהו כלל[5], אלא מ"מ: אתה עשית את השמים כו' - דהיינו התפשטות גדולת א"ס ב"ה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. שאין זה אלא בבחי' התפשטות בלבד בבחי' הארה וזיו, כי: מלכותך מלכות כל עולמים[6] - ואין זה אלא בחי' שם כמאמר: ונזכיר שמך[7] - דהיינו כמו שם האדם שיקראו לו בשמו והוא עונה ופונה אל הקורא אותו, וכך כתיב: וישע ה' אל הבל ואל מנחתו[8] - שפונה ונמשך ממנו חיות אל הברואים. והוא: יחיד חי העולמים מלך - פי' שהוא עצמו ית' יחיד ומיוחד לבדו רק: חי העולמים - דהיינו חיות וקיום העולמות הוא מבחי': מלך כו'.
והנה המשכה והתפשטות זו היא כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה, כי בעולם האצי' איהו וחיוהי חד, שאור א"ס ב"ה מיוחד שם ביחוד גמור, כמו עד"מ התאחדות נפש המשכלת עם כח השכל המתפשט ממנה כנ"ל. (כי אצילות הוא בחי' חכמה, שע"ז נאמר: כולם בחכמה עשית[9], וכמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ג) וע"ז נאמר: גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר ולתבונתו אין מספר[10].
ואח"כ בעולם השרפים: אלף אלפין ורבוא רבבן כו'[11] ומ"מ: היש מספר לגדודיו כו'[12]. ומשם יפרד יותר להיות: מונה מספר לכוכבים[13], וכתיב: המוציא במספר צבאם[14]. המוציא לשון המוציא מרה"י לרה"ר, כי רה"י הוא עולם האצילות איהו וחיוהי חד ומשם יפרד בריבוי התחלקות המדרגות מעולם עד עולם להיות בחי' רה"ר טורי דפרודא.
ומ"מ: מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר[15] - פי' שלא נעדר מבחי' ביטול, שזהו כלל בכל סטרא דקדושה ואפי' במדרגות תחתונים נמשך בחי' ביטול היש בכל עולם לפי מדרגתו. וכ"ז הוא בחי' הא' שהוא בחי' ממלא כל עלמין כסדר השתלשלות המדרגות:
ג אך הבחי' הב' הוא בחי' סוכ"ע, דהיינו שסובב ומקיף כלהו עלמין בהשואה א': השוה ומשוה כו'. והמשכה זו היא בבחי' מקיף והעלם בלבד ואינה באה לידי גילוי פנימי במוח ולב האדם, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי המשכה זו היא מעצמיות אור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר עלמין: ואני ה' לא שניתי[16] ואין ערוך לך, וכטיפה מים אוקיינוס כו'. ואין כח בשום נברא שהוא מחודש מאין ליש להכיל גילוי אור זה שלא יתבטל במציאות ממש.
רק מ"מ ארז"ל: דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי[17] - גבי דניאל והאנשים אשר היו עמו, כדכתיב: וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם[18]. ואמרו בגמרא[19] מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעית - משום דמזלייהו חזו.
פי:' מזלייהו - מלשון: יזל מים מדליו[20] שהוא לשון המשכה, ומזל הוא המפעיל וממשיך המשכה ההיא. והיינו הנשמה שלמעלה שאינה מלובשת בגוף, כי לא כל הנשמה מלובשת רק הארה והתפשטות ממנה וכל עצמיות הנשמה חופפת עליו מלמעלה, והוא נקרא בשם מזל שממנה ניזל השפעה להתפשטות הנשמה המלובשת בגוף, ובבחי' מזלייהו דחזו נפלה עליהם חרדה גדולה.
כי דניאל שראה את המראה, שנתפסה בכח השגתו לא נפל עליו אימה ופחד אבל האנשים אשר היו עמו מאחר שלא היה בכח השגתם להכיל את המראה אלא בבחי' מזלייהו שהוא למעלה מן ההשגה, כי השגה הוא מבחי' התפשטות הנפש בגוף האדם בהתלבשותה במוחו, ומוח שכלם היה קטן מהכיל את המראה לכך נפל עליהם חרדה גדולה.
וכך הוא בענין גילוי אור א"ס בבחי' מזל, שהוא הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, לפי שאין גילוי זה בא לידי התלבשות להיות נתפס ונקלט במוח שכלו לכך תפול עליו אימה ופחד וחרדה גדולה.
(ועמ"ש במ"א ע"פ: האזינו ענין מזליה שהוא בחי' אין שלמעלה מהחכמה והשתא א"ש דבחי' סובב יוכל להתגלות לבחי' מזל).
ועל יראה גדולה כזו שהיא למעלה מההשגה במוח שכלו רק בבחי' מזלייהו אמרו: אם אין חכמה אין יראה[21]. וכמ"ש: ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה כו' - שלהיות גילוי זה בבחי' מזלייהו עד שתפול עליו אימה ופחד הוא ע"י עסק התורה, דאורייתא מחכמה נפקת: והוי' בחכמה כו'[22] - שאור א"ס ב"ה שורה ומתגלה בחכמה כח מ"ה בחי' ביטול, שאין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במה שבטל כו'. (ועמ"ש מזה בפ' ואתחנן בד"ה ואהבת את יעו"ש) והיינו התורה שהיא חכמתו ית' ממש והוא וחכמתו אחד כי הוא המדע והוא היודע כו'.
ועיקר גילוי זה למעלה במקור התורה שהיא בחי' חכמה עילאה היא בבחי' מזל, שמזיל וממשיך השפעה מגילוי זה להתפשטות התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות.
והנה תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא כו', וישראל נק': חיילין דאורייתא בזהר (ר"פ במדבר קי"ז ב') ע"פ: שאו את ראש בני ישראל כו' - כי ס"ר אותיות התורה הן שורש ומקור ס"ר נשמות ישראל כל אות שורש ומקור נשמה א' כו', ובעסק התורה למטה תעורר שורש נשמתו למעלה בחי' מזל, להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה המלובש בחכמה עילאה מקור התורה ששם יסודתה של הנשמה בהררי קדש להיות נמשך בחי' גילוי זה בבחי' מזלא שרש הנשמה למעלה ותפול עליו אימה ופחד וחרדה גדולה מפני גילוי אור ה' א"ס ב"ה ממש בבחי' מזלייהו דחזו.
(ועמ"ש מזה בד"ה וזאת המצוה אשר צוה ובד"ה כי תצא. ועוי"ל בענין זה עפמ"ש בפ' בשלח ע"פ: וייראו העם את ה' ויאמינו בה' - שיש ב' שמות בי"ג מדות הרחמים ופסיק טעמא בינייהו, ובחי' שם הוי"ה המהוה השתלשלות העולמות ממנו נמשך היראה, שיראה הוא ע"י גילוי, כמו: והנורא בתוספת וי"ו, משא"כ בבחי' שם הוי"ה שלמעלה מהשתלשלות סובב כל עלמין נאמר רק: ויאמינו אבל לא שיומשך משם בחי' יראה. וזה היה קודם מ"ת.
אבל מ"ת הוא: ויצונו כו' ליראה - פי' שעי"ז יומשך גילוי שם הוי' סוכ"ע ג"כ, שיהי' מזה ממש בחי' יראה. ואיך הוא - זהו ע"י מזלייהו דחזי בשרש התורה, שהיא ג"כ מבחי' מזלא עילאה כמ"ש באדרא דנשא קל"ד א' בפי': הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל כו' וכנזכר לעיל, דהיינו שמזיל וממשיך ההשפעה לתורה שלפנינו כו'. ונמצא יש ב' בחי' יראה: הא' יראה תתאה, הב' יראה עילאה - ע"ד דמזלייהו חזו.
ולכן אין מבטלין ת"ת למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים דכיון שתכלית התורה הוא ויצונו כו' ליראה כו', ועיקר התגלות יראה עילאה הוא ע"י התורה כי: אם אין חכמה אין יראה. (ועמ"ש עוד מענין עסק התורה בד"ה כי ביום הזה יכפר בפ' אחרי בפי': והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו' ע"ש). אמנם למצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים - מבטלין ת"ת, דאל"כ הרי: אם אין יראה תתאה אין חכמה כו' - וכשמבטל המ"ע הרי פורק יראה כו'.
ועיקר יראה עילאה זו איתא בהרמ"ז ר"פ וישב ופ' אחרי שהוא נמשך מגבורה דעתיק, יראה גימ' גבורה והוא המלובש במו"ס שמשם המשכת בחי' מזלא שהוא מקור המשפיע לתורה שלפנינו דמחכמה נפקת.
וע' באגה"ק: כשהאדם עוסק בתורה דיוקנו עוסק למעלה בתורה, היינו התקשרות מזלי' של הנשמה במקור התורה ועי"ז נמשך יראה עילאה הנ"ל.
עוד יש לבאר ענין זה באופן אחר קצת, והוא עפמ"ש בענין שרש העבודה ומצות תלמוד תורה. והוא שהנשמה עצמה היא למעלה מהחכמה, עד שהחכמה וכ"ש שאר בחי' הנפש בינה ודעת וז' מדות הם רק בחי' כלים לעצמיות הנשמה שהיא למעלה מהשכל.
ועד"ז ויותר מזה לאין קץ שאור א"ס ב"ה הוא למעלה מעלה מהחכמה אלא שמ"מ שורה ומתייחד בחכמה ואורייתא מחכמה נפקת הרי יש בה השראת אור א"ס ב"ה שלמעלה מהחכמה וע"י התקשרות שכל האדם בחכמה שבתורה עי"ז יהיה ג"כ גילוי אור א"ס שלמעלה מהחכמה שהוא שורה בחכמה שבתורה יהיה גילוי ממנו לבחי' הנשמה שלמעלה מהחכמה כו' שהחכמה מתאחדת עם הנשמה אף שהנשמה עצמה היא למעלה מהחכמה כנ"ל.
ולכן ע"י עסק התורה שהוא התקשרות שכל האדם בחכמתו של הקב"ה עי"ז גם עצמיות הנשמה שלמעלה מהחכמה והשכל תתכלל ממש בעצמיות אור א"ס ב"ה שלמעלה גם מהחכמה עילאה כו' וכמ"ש מזה באריכות בביאור ע"פ ולא תשבית מלח.
וזהו: אם אין חכמה אין יראה - דא"א להיות גילוי זה במזלייהו ועצמיות הנשמה שממנו נמשך היראה עילאה הנ"ל אא"כ ע"י התקשרות שכל האדם בחכמה שבתורה משום דהוי' בחכמה וכנ"ל ממשל קריאת שם נפש המשכלת):
ד אך כדי לבוא למעלה ומדרגה זו, להמשיך בחי' חכמה עילאה מקור התורה שבה מלובש אור א"ס ב"ה ממש ומיוחדת עמו ביחוד גמור להיות גילוי זה למטה בעסק התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות בבחי' יראה וחרדה גדולה - ע"ז אמרו: אם אין יראה אין חכמה. והיא בחי' יראה תתאה בקיום המצות מעשיות בפועל ממש.
כי הנה המצות הן מצות המלך, ובקיומם מקיים: שום תשים עליך מלך - ויראה זו היא הכנה להמשיך על ידה גילוי אור א"ס ממש המלובש בח"ע שע"י עסק התורה. וזהו: קדשנו במצותיך תחלה ואח"כ: ותן חלקנו בתורתך.
והענין, כי פ': קדשנו הוא לשון קידושין ואירוסין וכמ"ש: וארשתיך לי לעולם, והיינו ע"י המצות. שכמו הקדושין הם ע"י שנותן הטבעת באצבע הכלה שהיא בחי' חיצוניות בלבד ועי"ז היא מתקדשת לו ונקנית לו בביאה שהיא המשכה פנימית.
כך המצות הגם שהם בחי' חיצוניות ולבושים להנפש מ"מ בהם ועל ידם נעשה בחי' קדושין להיות: שום תשים עליך מלך - בבחינת חיצונית: והייתם קדושים לאלקיכם ובזה: ותן חלקנו בתורתך - בתורתך דייקא, שתהא שורה ומתגלה המשכת ח"ע בבחי' פנימית בבחי' זיווג ויחוד ממש. וכמארז"ל ע"פ: וביום חתונתו - זה מ"ת שהיא בחי' חתונתו ממש.
ולכן אמרו רז"ל: כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו - כי א"א להמשיך בחי' התורה במקורה ושרשה שהיא ח"ע בבחי' פנימית בלי קדימת המצות בבחי' יראה תתאה בחי' חיצוני'.
וזהו שארז"ל: שאחר שקיבל עליו עומ"ש יקבל עליו עול מצות - כי א"א להיות קיום אמיתי לקבלת עומ"ש שבפרש' ראשונה להיות עי"ז: ודברת בם בשבתך בביתך כו' - כ"א ע"י עול מצות המלך שהם בחי' קדושין כנ"ל:
אך הנה כ"ז הוא דרך וסדר העבודה להקדים יראה תתאה בקיום המצות תחלה: אם אין יראה אין חכמה, ואח"כ אם אין חכמה אין יראה, דהיינו המשכת ח"ע בעסק התורה שבה מלובש ומיוחד יחוד אור א"ס ב"ה עד שתפול עליו אימה ופחד בבחי' מזלייהו.
וסדר העבודה זו היא שייכא אחר שכבר ניתנו תורה ומצות לישראל, אבל בשעת מ"ת שעדיין לא היו ישראל מצווים על המצות מאין היתה המשכת התורה ח"ע בגילוי א"ס ב"ה ממש. אך ע"ז נאמר: וירד ה' על הר סיני - שהיתה אתערותא דלעילא ברצון ית' מאליו ולצורך שעה.
רק שמ"מ ישראל הבינו מעצמם שא"א להיות קביעות זו לדורות אלא ע"י קיום המצות ולכך הקדימו נעשה לנשמע, שא"א להיות נשמע הוא המשכת התורה בבחי' פנימית אלא ע"י נעשה בחי' עשיית המצות להיות כלים ומשכן להשראה והמשכה זו.
וזהו שארז"ל: מי גילה רז זה כו' - שהיה באמת בחי' רז שהוא בחי' העלם שהרי הגילוי היה בהמשכת התורה בלי קדימת המצות אלא שישראל הבינו הסוד שהיה בהעלם:
ה אך כח גילוי זה שבמ"ת להיות גילוי רצון העליון ב"ה מלובש בח"ע למעלה מסדר ההשתלשלות וסדר קביעות העבודה הוא ע"י ספירת העומר: ז' שבועות תספר לך מהחל כו'.
והענין, כי הנה פי' ענין ספי' העומר הוא, כי פי' ספירה הוא מלשון הארה, והיינו הארות והמשכות אל העומר שהוא מן השעורים מאכל בהמה, דהיינו חיות הנפש הבהמית בז' מדות הטבעיות המתפשטות ממנה, וצריך להאיר אותן ולזככן שתהיינה נכללות במדות דקדושה: לך ה' הגדולה כו' - בבחי' אתכפיא ואתהפכא.
והיינו ע"י המשכת: היום יום - שהוא המשכות ח"ע ב"ה שהוא אור וזרע זרוע המהפכים כו' ומעט אור דוחה הרבה חושך כו'.
וזהו: מהחל חרמש בקמה - חרמש מל': החרם תחרימם. קמה הן המדות, שהן קמות וגם נצבות על עמדן במעמד קיום וחזק בתקפן בטבען כתולדותן שצריך להניף עליהם חרמש בחי' החרם תחרימם להכריתן ולהכניען תחת הקדושה.
והנה כל הז' שבועות הם בבחי' מלחמה של נפש האלקית עם היצר הרע ונפש הבהמית להיות אתכפיא ואתהפכא והוא מבחי' השתלשלות מחכמה ולמטה כי בחכמה אתברירו.
אך אחר גמר המלחמה שגמר ונצח כל השונאים הן ז' מדות הטבעים לכבשן ולהכניען אזי מאליו וממילא מתגלה רצון העליון ב"ה שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות שהוא הסוכ"ע והוא השוה ומשוה כו'. ובבחי' זו לא שייך שום מלחמה כי נעשה הכל א' ומרה"ר נעשה רה"י ליחודו ית'.
וכמשל איברי הגוף שהם בהתחלקות לאיברים פרטים לפי מזגם ותכונתם כח הראיה בעין כו' וזה ראש וזה רגל כו' - מ"מ מתאחדים והיו לאחדים וכולם נשמעים לרצונו. כך עד"מ בהתגלות רצון העליון ב"ה כולם נכנסים תחת יד הקדושה ביחוד גמור בלי שום פירוד ח"ו.
וז"ש: ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כו' - ולא כתיב: נדבת לבך - שנדבת הלב היא מורגשת בהרגשת הלב ויש מי שאוהב כו', ועדיין אין זה בחי' ביטול ממש. ובגילוי רצון העליון ב"ה בחג השבועות מתגלה הרצון שלמעלה מן הלב שאין הלב כלי קיבול להיות נתפס ומורגש בתוכו הרצון העליון ואזי נק': נדבת היד אשר תתן מאליה ומעצמה.
כאשר יברכך ה' אלקיך - כלומר כאשר נמשך מלמעלה. ולכן כתיב בשתי הלחם שהקריבו בשבועות: חמץ תאפינה. כי חמץ הוא לשון התנשאות ובפסח אסור החמץ שיש לזה יניקה לקליפות וסט"א גבהות וגסות הרוח כו'. משא"כ בשבועות שנזדככו המדות הטבעיות ועולות להיות נכללות בקדושה הרי אין ההתנשאות אלא בבחי' הקדושה, שזו ההתנשאות היא כמ"ש: לך ה' הגדולה כו' - ואין שם יניקה לקליפה וסט"א כלל מחמת גילוי רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות.
וזהו תכלית נתינת התורה לישראל כדי שיהי' גילוי זה שלמעלה מעלה מהשתלשלות למטה בבחי' וסדר ההשתלשלות בעסק התורה:
וזהו: וידבר אלקים את כל הדברים האלה כדי לאמר: אנכי ה' אלקיך - כי גילוי אנכי הוא מהותו ועצמותו שלמעלה מעלה מגדר השתלשלות להיות בבחי' הוי' אלקיך ממש הוא ע"י התורה. וכמ"ש בק"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו'.
אך גילוי זה הוא בבחי' מזלייהו דחזי וצריך להקדים עול מצות. וע"ז רומז פ' שניה: והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי כו'. שמבלעדי המצות אין קיום להמשכ' התורה כנ"ל. (ועמ"ש בד"ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו):