ביאור על הדברים הנ"ל.
להבין שרש המצות.
הנה כתיב: וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק - הוא בחי' יראה ופחד גדול עד מאד שאין כלי הנפש יכולה להכיל בתוכה את היראה הגדולה הזאת ונשאר בבחי' מזל שהוא בחי' מקיף, וכמ"ש בדניאל: והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם.[1]
(לפי זה נ' דר"ל שאין כח בנפש להכיל המראה והגילוי ונשאר בבחי' מזל ומקיף, אבל החרדה והיראה מתפשטת גם בפנימי' כדמוכח מחברי דניאל. וכה"ג מבואר במ"א דכשמתפללים בעשרה יתפעל האדם יותר מחמת: דאכל בי עשרה שכינתא שרי' - וההשראה בבחי' מקיף על האדם רק מזלייהו חזי ומ"מ מתפשט עי"ז הארה בפנימית ג"כ שמתפעל יותר באהוי"ר)
וארז"ל: דאע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי - פי' מזלייהו בחינת חי' ויחידה שבנפש. כי הנה בנפש יש נר"נ יחידה חיה (ברבות בראשית ס"פ י"ד). בחי' נר"נ הוא בחי' התלבשות אורות בכלים שהשכל שורה במוח כו'. משא"כ בחי' חי' ויחידה אין להם בחי' כלי בנפש להשראתם ונק' בחי' מזל. והגם שחכמה הוא ראשית הגילוי - היינו בחי' יסוד אבא הארה בעלמא מבחי' אבא בא לידי גילוי והתלבשות. אבל עצמיות אבא טמיר ונעלם.
וז"ש: והחכמה מאין תמצא - שעצמיות חכמה היא בחי' אין אלא שתמצא שיסוד אבא הוא מתלבש ביסוד אימא שנק' בחי' יש, כמ"ש: להנחיל אוהבי יש כו' - דאו"א תרין ריעין דלא מתפרשין. ושם באימא הוא בחי' יש, הבנת השכל בחי' אורך ורוחב כמ"ש: קנה חכמה קנה בינה. ב"פ קנה גימטרי' י"ש, והיינו בבינה. ומשם לז"א בחי' הגילוי ביותר מדות אהוי"ר.
וע"פ הנ"ל יובן ג"כ למעלה שבחי' כתר נקרא אין, לפי שבחי' הכתר פנימיותו הוא בחי' מל' דא"ס למעלה מבחי' גילוי בכלים: המלך המרומם לבדו כו' אין ערוך כו' כחשיכה כאורה, ונקרא ג"כ בחי' מזל ומקיף כו':
ב והנה ארז"ל: אם אין יראה אין חכמה - פי' אם אין יראה הוא בחי' יראה תתאה, עול מצות. כי גילוי המצות, הוא בחי' מצות המלך שהוא בחי' מקיף, שבחי' מלך על עבדיו הוא בחי' התנשאות עליהם ואין ערוך אליו, והוא ענין מל' דאצילות עתיק לבריאה כו' שהוא בחי' כתר ומקיף, ועי"ז מצד רוממותו והתנשאותו עליהם: וכל צבא השמים לך משתחוים - בבחי' ביטול. ובחי' התנשאות זו הוא בבחי' מקיף עליהם ולא בבחי' א"פ, כמו שאין קשר וחיבור למלך עם עבדיו וכמ"ש: המלך המרומם כו'.
וכך למעלה מעלה בחי' מל' דא"ס כתר לנאצלים היא ג"כ בחי' מקיף לאצילות. וכמ"ש בתיקוני זהר: כתר עליון איהו כתר מל' ואיהו קרקפתא - שבחי' כתר ובחי' מל' הוא ענין א'.
כי הנה הכתר היא על הראש ואין לה ערך ושייכות כלל לעצם הראש. וכמ"כ בחי' מל' הוא בחי' התנשאות ואין ערוך, בחי' מקיף כו'. ומה שלפעמים נקרא מל' בשם לבוש, כמ"ש: ה' מלך גאות לבש - היינו ג"כ בבחי' לבוש ומקיף ולא בבחי' התלבשות פנימי'.
וזהו בחי' קרקפתא מקיף כו', וזהו בחי' קרקפתא עצם הגלגולת שהיא למעלה על הראש ואין לה קשר וחיבור עם המוחין שהמוחין מחי' את הגוף ע"י עורקים וגידים המסתעפים בכל הגוף אפי' ברגל שבחי' הקרקפתא היא בחי' כתר אלא שהיא בחי' חיצוני' הכתר.
ובזה יובן שלפעמים נקרא תורה ומצות ז"א ונוק' כמ"ש: כי נר מצוה ותורה אור (ע' זהר ח"ב קס"ו ב') שהוא בחי' ו"ה שבשם הוי'. ומצינו ג"כ שהמצות הם בכתר: תרי"ג ארחין תר"ך עמודים אותיות כת"ר. וכן מצינו שהמצות הם בז"א: רמ"ח פיקודין רמ"ח אברין דמלכא שהוא בחי' ז"א כו'.
(נמצא יש כאן ג' קושיות. הא' דלפעמים משמע שהמצות גבוהים מהתורה, והוא שהמצות הם בכתר ותורה מחכמה נפקת. ולפעמים משמע שהתורה גבוה ממצות, שהתורה בז"א ומצות בנוק'.
הקושיא הב' דפעמים משמע שתו"מ שרשם בזו"נ, ולפעמים משמע ששרשם בכתר וחכמה כנ"ל.
הג' קשה עוד דפעמים משמע שהמצות שרשם בז"א כנ"ל דרמ"ח פקודין כו'. וזהו שלא כב' משמעות דלעיל ששרש המצות בכתר וג"כ במל' כנ"ל)
אך הענין שיש בחינת אברי' הפנימי' ואברים החיצונים. והנה אברים הפנימים מקבלים חיותם מן המוחין שבראש ע"י עורקים וגידי' כו'. ולכן יש להם קשר וחיבור זה עם זה. בחי' אברי' הפנימי' הוא בחי' המדות שהם לפי ערך השכל, וכמ"ש: לפי שכלו יהולל איש. שההתפארות וניצוח וכן כל המדות הוא עפ"י הוראת השכל.
משא"כ אברים החיצונים אין מתקשרים זה עם זה במוח שבראש. אבל מתקשרים עם עצם הגולגולת שיורד ונמשך ומתחבר בח"י חוליות שבשדרה, ומשם לגיד הנשה ושם מתפצל החוט ויורד לירכין, וכמ"ש: ויגע בכף ירכו - שכל האברים החצונים מתחברים בעצם הגלגולת שבראש.
ועפ"י הנ"ל יובן ענין המצות, שהן מצות המלך היינו בחי' חיצוניות האברים, ורמ"ח פקודין רמ"ח אברין היינו פנימיות האברים שהוא בחי' ז"א בחי' התורה. והגם שהמצות הן למטה במל' מצות המלך (ונמשך מחיצוניות האברים דז"א כדלקמן). למטה מבחי' תורה (שהוא פנימי' האברים דז"א) - עכ"ז בשרשן הן למעלה, היינו מבחי' קרקפתא עצם הגלגולת למעלה מן המוחין, שהוא בחי' התורה דאורייתא מחכמה נפקת ואו"א מוחין לז"א בבחי' השתלשלות א"פ.
(וכנ"ל במשל דפנימי' האברים מתקשרים במוח, כן פנימי' האברים והכלים דז"א מתקשרים באו"א - וזהו בחי': אורייתא דמחכמה נפקת ומתלבשת בפנימית ז"א. וחיצוני' האברים מתקשרים בגלגלתא, וזהו שרש המצות ששרשן בגלגלתא, ובהתמשכותן למטה מתלבשים דוקא בחיצוני' האברי' - למטה מבחי' התורה שהוא פנימי', שכל דבר הגבוה יותר יוכל להתלבש למטה יותר. עמ"ש במ"א ע"פ: וייצר את האדם עפר כו'. וכן ממשל כח הראיה שמתלבש בעשי' גשמיות משא"כ כח השמיעה. וז"ש באגה"ק בד"ה איהו וחיוהי חד וז"ל: ובזה יובן היות המצות במל' והתורה בז"א, הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגלגלתא ושרש התורה מח"ס אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן יעו"ש)
ומה שמצינו מצות בבחי' ז"א[2] - כי הנה מל' לית לה מגרמה[3] כלום רק שהיא עשיראה דכולא[4]. כי ז"א הוא ט"ס[5] מכתר עד מל'[6] או מחכמה עד מל' ועד בכלל. וכל א'[7] כלולה מט' - הרי פ"א. ובכל א'[8] יש ג' בחי' ראש תוך סוף שהוא חב"ד חג"ת נה"י - כי בכל ספירה בפרט יש עצם המדה שהיא בחי' חג"ת. ושכל וטעם המדה בחי' חב"ד. ונה"י שהוא השפעה, עד"מ בחי' הניצוח טעם הניצוח ועצם הניצוח והשפעת הניצוח שמתלבשת בבחינת המעשה בבחינת גילוי, והוא בחינת עשיראה דכולא[9].
וטעם המספר רמ"ח אברים[10] הוא בז"א: ג"פ פ"א עולה רמ"ג וה"ח המגדילים רמ"ח. ובחי' המל' עשיראה דכולא שממל' דחסד נעשה חסד שבמל' וממל' שבגבורה גבורה שבמל' שהוא בחי' חיצוני'.
[ומתורצים כל הקושיות דלעיל בענין שרש התורה ומצות.
אך ביאור ענין מהות שרש המצות בכתר ואיך אח"כ הם בזו"נ - הענין כמו במצות שאנו עושים יש ב' בחי': מעשה המצוה, וענין רצון העליון שבה - שהשי"ת רוצה שנעשה המצוה שנניח תפילין ונתעטף בציצית.
כמ"כ יובן - שרש המצות בכתר היינו בחי' רצון העליון שבמצות, ושרשן בחיצוני' אברים דז"א הם תקון אברים דז"א, שרצון העליון של המאציל ב"ה לתקנם ע"י רמ"ח מ"ע שאנו מקיימים כו' כמ"ש במ"א בענין פ' ציצית במ"ש: ועשיתם את כל מצותי.
וכן מובן ממ"ש באגה"ק ד"ה להבין מ"ש בפע"ח: דבזה"ז כו' שכל המצות לתקן רמ"ח אברים דז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה כו' וחפץ עליון להמשיך האור כו' כגון בצדקה וגמ"ח נמשך הארת א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א, ובקיום הדינים בחיצוני' גבורה. וברחמים כו' יעו"ש.
ומשם משמע דענין רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דז"א - היינו חיצוני' הכלים ששם שרש המצות. וכן במעשה הרמ"ח אברים שנמנו שם במשנה (ספ"ק דאהלות) הם הכל חיצונית האיברים, ולא אברים הפנימיים - דדוקא אברים החיצונים שיש בהן עצמות נק' אברים שם, משא"כ האברים הפנימיים שאין בהם עצם אינן נקראים אברים לענין טומאה, והם כשאר בשר שאינו אבר. והיינו כי עצמות מלשון עצמיות שהוא בחי' עצם ומהות הדבר ועמ"ש במ"א ע"פ הרע"מ פ' שופטים (דער"ה ע"א) ואמאי בגרמין יתיר מבשרא כו'. וגם כי עיקר כח המעשה שבאדם הוא ע"י אברים החיצונים כח התנועה לעשות כל דבר ביד וכח ההילוך ברגל כו'.
והא דמצות הן במל', מצות המלך - לפי שהמל' נמשכת מחיצונית ז"א כנ"ל שהיא עשיראה דכולא. והתורה שהיא בז"א - היינו המוחין ופנימי' האברים. מיהו כאן משמע דרמ"ח פיקודין רמ"ח אברים היינו פנימית ז"א ולא קאי אמצות כ"א על התורה. ועכ"פ הכוונה א' דהמצות הם בחיצונית ז"א ובמל' עשיראה דכולא. ושרשן מגלגלתא.
ובזה מתורץ ג' המקומות שבהן המצות: פעם בגלגלתא, ופעם בז"א, ופעם במל' - דהכל אמת. והתורה היא פנימית ז"א ושרשה מח"ע.
ומתורץ ג"כ דבשרש התורה ומצות הרי מצות גבוהים גלגלתא למעלה ממוחא. ולמטה התורה גבוה כחותם המתהפך ונעוץ תחב"ס]:
ג וזהו מה שמצינו משנה תורה היא בחי' מל' מלשון: משנה למלך, בחי' גילוי כתר מל': וידבר משה כו' משא"כ בספרים הראשונים וידבר ה' כו' בז"א. וגם במל' היינו בחי' חיצוני' ז"א עשיראה דכולא בחי' מל' שבז"א שמהם נעשה בנין הנוק' כו'. ושרשן למעלה היא בחי' קרקפתא בחי' כתר (ע' בזהר ח"ג דרס"א ודף ז' א' בענין משנה תורה. וע' בח"א פ"ז ב'. ובמק"מ שם בפי' אלא חד כו').
וזהו: אם אין יראה אין חכמה. שממטה למעלה צ"ל תחלה בחי' יראה תתאה. מצות המלך בחי' חיצונית. ומזה יעלה ויבא לבחי' חכמה בחי' פנימיות ואח"כ: אם אין חכמה אין יראה בחי' יראה עלאה שהוא כתר ומזל כנ"ל.
וכל זה הוא סדר ההשתלשלות אבל במ"ת שעדיין לא נצטוו על המצות הי' גילוי הארת הכתר שלא כסדר המדרגות ע"י יראה תתאה תחלה. אלא ע"י ספירת העומר. ואף שעדיין לא נצטוו על סה"ע - מ"מ ע"י השבעה שבועות עצמן שהן בחי' יצ"מ ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה שהוא בחי' אתכפייא ואתהפכא בבחי' פנימית המדות להפכן מן הקצה אל הקצה.
וכמ"ש בכסף משנה פ"ז מה' תמידין בשם הראשונים: דבקמה קרי ביה בקומה - בחי' קומה הוא מדות דקליפה בחי' יש וקומה שלימה להפכן להיות נכללים במדות דקדושה ע"י ספירת העומר: היום יום גימטרי' ז"ן[11] ע' בכוונת בהמ"ז גבי: כי הוא אל ז"ן, וגימטרי': אל הוי'[12] ביצירה, כי ביצירה הוא שרש ומקור המדות דקליפה וע"י התהפכות מדות דקליפה במדות דקדושה בבחי' פנימית הנה עי"ז מאליו וממילא נתגלה שער החמשים בחי' כתר. וכמ"ש: וירד ה' על ה"ס[13] - שנתגלה בחי' הכתר ממילא.
ומתחלק לשנים[14] חצי לנוק' וחצי לז"א, בחי' אין שבחכמה (דהיינו בחי' מו"ס שבכתר שרש התורה זהו נמשך לז"א). וחיצונית כתר בחי' קרקפתא לנוקבא.
וזהו: ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך אשר תתן - ולא כתיב נדבת לבך, כי נדבת הלב היינו בחי' ז"א שנק' לב לפי שמקבל הארת ל"ב נתיבות החכמה בבחי' פנימית. אבל בשבועות הארת הכתר מתגלה גם בבחי' חיצוניות. וזהו נדבת ידך חיצוניות היד כאשר יברכך ה' אלקיך הארת הכתר.
(וכדלעיל דדוקא חיצונית האברים מתקשרים בגלגלתא, והוא בחי' מל' מצות המלך נדבת ידך כו'. ומתן תורה כולל ב' בחי' תורה ומצות. וזהו ב' הכתרים חצי לז"א בחי' תורה וחצי לנוק' בחי' מצות ולפי דשרש המצות גבוה בגלגלתא ע"כ הזכיר נדבת ידך).
וזהו שארז"ל: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גלה רז זה לבני - פי' שהבינו ישראל מעצמם שההארה שהיה אז במ"ת גילוי הכתר ממעלה למטה אינה קביעות הלכה לדורות, בלתי ע"י קדימת עול המצות תחלה נעשה ואח"כ נשמע כו'.
ולכן כתיב בשתי הלחם דשבועות: חמץ תאפינה - כי בכל הקרבנות נאמר בו כי כל שאור וכל דבש כו' - לפי ששאור הוא בחי' התנשאות ויכול להיות אחיזה ויניקה לחיצונים משא"כ בשבועות הארת הכתר בחי' התנשאות: המתנשא כו' כתיב: חמץ תאפינה שאין לחיצונים שם שום אחיזה ויניקה כלל.
(ע' מענין וידבר כו' אנכי כו' בזהר ח"ג קי"א ב', י"א סע"ב, ח"א פ"ז ב', פ"ט סע"א, ח"ב פ"ג ב', כ"ה ב', ו' א'):