ענין הנסכים.

כתיב בפ' צו: (ז', י"ח) "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו כו'". וארז"ל: (פ"ק דזבחים י"ג, ב'. כ"ח, ב'. ושאר דוכתי) בשתי אכילות הכתוב מדבר כו' ואחת אכילת מזבח.

וצריך להבין ענין הקרבנות שהיו מקריבין ע"ג המזבח מן הבקר כו'. ולמה נק' בשם אכילה כנ"ל. וכמ"ש: (ויקרא ג', י"א) לחם אשה לה'. וכתיב: לחמי לאשי כו'.

ולהבין ענין הנסכים שהיו מנסכין היין ע"ג המזבח ויורד לשיתין (סוכה מ"ט, א') שמחוללין ויורדין עד התהום. אשר הוא לכאורה פלא, היפך הקרבן שהוא בחי' העלאה. שהיה שוחט הפר או הכבש בחי' חי, ונוטל חיותו ממנו, שהחיות עולה למעלה. וגם עתר [=קיטור, smoke ע"פ יחזקאל ח, יא] ענן הקרבן עולה למעלה. אבל הנסכים הן מצומח ומורידין למטה לתהום. ולמה הנסכים דוקא יין. וגם שהקרבן אינו לריח ניחוח אלא עם הנסכים. כמארז"ל: (בפ"ב דברכות י"ד, סע"ב) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כו' כזבח בלא נסכים. ועמ"ש עוד מזה סד"ה ויקהל משה.

והענין הוא, ע"פ מ"ש: "ויין ישמח לבב כו' החדלתי את תירושי המשמח אלקים כו'". כי שמחה הוא בחי' גילוי ההעלם, שע"י היין או ביום חתונתו ושמחת לבבו, יוצא העלם ומצפוני לבבו מן ההעלם לגילוי.

כי הנה בכל דבר הנמצא במציאות יש בחי' פנימית ובחי' חיצוניות. פנימית הוא בחי' קבלת שפעו וחיותו ודביקותו בעילתו. וחיצוניות הוא בחי' השפעה לזולתו. כי: אין לך עשב כו' שאין לו מזל כו'.

והנה בכל פרי או עשב או תבואה יש ב' בחי': טעם הפרי שהוא בחי' רוחני. ועצם ממשות הפרי. והרי בבחי' הטעם יש ב' כחות: כח לקבל שפעו מן כוכבי מרום שהן המצמיחים. כמ"ש: ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. וכן כל כוכב פרטי מצמיח עשב פרטי. וכח ההשפעה להשפיע שפעו וטעמו בגוף חומר הפרי. וכן גבוה מעל גבוה.

וכן בבחי' החי, חיותו שהוא בחי' פנימית ורוחנית הוא דבוק בעילתו, שהוא בחי' פני אריה פני שור שבמרכבה. וכנודע שפני אריה הוא מקור נפש החיות, ופני שור הוא מקור נפש הבהמות כו'. והחיות שמחיה את גוף ובשר הבהמה הוא בחי' חיצוניות.

ועד"ז בבחי' נפש האדם. שרש ופנימי' הנפש דבוק בעילתו, בחי' פני אדם לקבל חיותו. וחיצוניות הנפש הוא ההשפעה שמחיה את הגוף.

וכן במלאכים כתיב: "ומקבלין דין מן דין", שהכח שיש במלאך לומר: קדוש הוא מקבל מלמעלה. כמ"ש: כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. ונותנים גם כן רשות זה לזה, שהוא בחי' השפעתו למלאך אחר זולתו המקבל שפעו ממנו. ועד"ז בכללות השתלשלות העולמות.

וז"ש בע"ח: שכל ההשתלשלות עילה ועלול הוא מבחינת חיצונית כו'.

(ר"ל, שסדר ההשתלשלות הוא שחיצונית העליון נעשה פנימית לתחתון, משא"כ פנימית העליון אינו יורד למטה לתחתון.

וכמ"ש מזה ג"כ באגה"ק בסופו וז"ל: "ועוד זאת כמ"ש: ופני לא יראו, שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה". וע' מזה ג"כ בד"ה ששים המה מלכות כו')

הרי שבכל הנמצאים יש בחינת פנימית שהוא מלשון פנים. (וע' בזהר אמור צ"ג ב' ע"פ בקשו פני) שפירושו לשון פונה: כי פנו אלי כו', אל תפן כו', שהוא בחי' כל עילה שפונה ודבוק בעילתו. וחיצונית הוא בחינת השפעת שפעו לחוץ.

ויש בחינה ממוצעת, שהוא בבחי' עצמי' שמחבר ב' הכחות הנ"ל.

(י"ל ששלשה בחינות אלו - הן: חב"ד חג"ת נה"י. וע' בע"ח שכ"ו פ"א. ואפשר שזהו ג"כ ענין שבכל כלי יש ג' בחי': פנימי אמצעי חיצון שסימנם סת"ר, סוף תוך ראש. וכמ"ש במ"א)

וג' כחות אלו, הן בחי' אברהם יצחק ויעקב. כי אברהם בחינת חסד ומים שיורדים מלמעלה, הוא בחי' כח ההשפעה. ויצחק בחינת אש שטבעו לעלות. ויעקב הוא בחינת בריח התיכון שמבריח ומחבר ב' הכחות כאחד.

וזהו ענין: "ויין ישמח לבב אנוש", פי' שהיין הוא מעורר גילוי פנימית הנפש מן ההעלם לגילוי. והיינו לפי שהיין טמון ונעלם בענביו ויוצא מן ההעלם, ע"כ טבעו לעורר גילוי ההעלם.

וכל השותה יין פניו מאדימות, שהוא גילוי ההעלם. והיינו כי הנפש החיונית מלובשת היא בדם, והיין מעורר התגלות פנימית הדם, וממילא מתגלה ג"כ פנימית הנפש החיונית המלובשת בפנימית הדם.

אך אם שותה יותר מדאי - גובר עליו השינה, שהוא מחמת ריבוי גילוי ההעלם אין הכלי יכול לקבל רוב אור גילוי פנימית:

ב ומעתה נבא לבאר הטעם שהקרבנות נק' לחם ומאכל. כי הנה פעולת המאכל לחבר חיות הנפש עם הגוף. והגם שבכח הנפש עצמו יש כח ההתפשטות להחיות הגוף - אך אעפ"כ אינו פועל פעולתו אלא ע"י הלחם. וכמ"ש: ולחם לבב אנוש יסעד. וכתיב: וסעדו לבכם. עיין בפרש"י. פי', שהלחם סועד ומעלה את הלב לקבל החיות מן המוח.

(כי סעד הוא ענין סמך שלא יפול. כמו להכין אותה ולסעדה. (בישעיה סי' ט') דהיינו שלא תמוט)

והיינו' אחר שיתברר המאכל באצטומכא, שהפסולת וחיצונית שבמאכל נדחה לחוץ והולך דרך הקרביים לחוץ' והמובחר שבו עולה ללב ולמוח, ואז יורד חיות מן המוח ללב ולכל האברים.

כך עד"מ זה יובן למעלה. דהנה כתיב: ואתה מחיה את כולם, שחיות כל העולמות הוא ע"ד דוגמא חיות הנפש בגוף. שיש בו בחינת פנימית וחיצונית כנ"ל, והחיבור הוא ע"י בחי' לחם. (וע' בסמוך) והוא ענין הקרבנות.

והמאכל צריך להתברר תחלה. והוא ענין מ"ש: "וכל קרבי את שם קדשו", "המו מעי לו כו'". שיש מלאכים שהם בחי' עינים - "עיני ה'". ויש בבחי' אזנים, ויש בבחי' קרביים - שהם המבררים כו'.

שהפסולת נדחה לחוץ, שהוא בחי' השפעה חיצונית, שיורד בריבוי השתלשלות עד שמצמיח כל חציר ותבואה. וכמ"ש: וממגד תבואת שמש כו'. 

והמובחר עולה ללב, שהוא בחי' כסה"כ, שהוא רבוא רבבות. מחנה מיכאל באהבה, ומחנה גבריאל ביראה, אשר בכללם נק': "לב". שע"י הקרבנות מן הבקר מן הצאן סועד הלב העליון, להיות עולה לקבל חיות מן המוח: ריח ניחוח להויה.

והיינו, שבחי' הבהמה עולה בבחי' פני שור. וכתיב: והחיות נושאות את הכסא כו'.

(וזהו:* "וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש". כי על בהמ"ק ארז"ל: מכון לשבתך - מכוון נגד שבתך, זה בהמ"ק שלמעלה, והוא בחינת כסא הכבוד. כמ"ש בע"ח שער כסה"כ. ועיין בזח"ג שלח קס"א ב': דאקרי קדש הקדשים כו' ותמן הוא לבא שריא כו'. וע"י הקרבן נעשה ההעלאה לקבל מבחי' חכמה עילאה ומלמעלה מעלה. ועמ"ש בד"ה לבבתני אחותי)

וזהו ענין מעשה הקרבנות, בחי' העלאה ובחי' מאכל, לחבר התפשטות החיות להחיות כל העולמות בבחי': ואתה מחיה כו'.

ובחי' הנסכים הוא בחי' המשכות וגילוי בחי' פנימית. כמ"ש: "יאר ה' פניו אליך כו'", "נסך שכר להוי"ה", בחינת סובב כל עלמין.

וזהו: יין המשמח אלקים כו', בחי' המשכה מלמעלה למטה.

(הנה החילוק בין הזבח לנסכים לכאורה הוא ב' דברים. הא', כי הזבח הוא העלאה, והלחם שסועד הלב היינו ג"כ שמגביהו שיקבל החיות מהמוח. הב', כי ע"י הלחם הוא כללות התחברות הנשמה בגוף, שלולי הלחם היה הנשמה מסתלקת מן הגוף עד"מ, ולא היה נמשך ומתגלה אפי' חיצוניות החיות מהנפש בגוף, וע"י הלחם הוא התחברות והתפשטות החיות מהנשמה בגוף.

אך עכ"ז פנימית החיות הוא עדיין בבחי' העלם בתוך הגוף, וההתגלות היא רק בחי' חיצוני'. והיין משמח וממשיך גילוי הפנימית כו'.

וכך הנמשל למעלה, עם היות שע"י הקרבן נעשה: והחיות נושאות את הכסא, העלאת בחי' ליבא הנ"ל לקבל מבחי' מוחא, ומזה נמשך להיות ואתה מחיה את כולם, שמהלב יוצא החיות לכל האברים - עכ"ז פנימית החיות הוא עדיין בבחי' העלם, והגילוי הוא רק בחינת חיצוניות. ולהיות גילוי הפנימית ממש - זהו ע"י הנסכים, שהן בחי' המשכה וגם גילוי הפנימית כו'.

אך אפשר לומר עוד, עפמ"ש בע"ח של"ט דרוש ה', ולפעמים התחתון עולה ג"כ ב' בחי', כי לוקח גם פנימית של העליון, ואז הוא ממש כמוהו כו' ע"ש.

ומה שנת' למעלה בשם הע"ח שפנימית העליון אינו יורד למטה לתחתון - אינו יורד דווקא, אבל בבחי' עליי' -התחתון לפעמים עולה כ"כ עד שלוקח גם פנימי' העליון כו'. ועמ"ש סד"ה שובה ישראל.

וא"כ לפ"ז אפשר לומר, שגם ע"י הזבח וההעלאה, שהוא ענין והחיות נושאות את הכסא, יוכל להיות ג"כ העליה כ"כ לפעמים עד שלוקח גם פנימית העליון.

אך עכ"ז הוא רק דרך עלייה מלמטה למעלה, אבל להיות גילוי פנימית העליון למטה ממש - זהו ע"י הנסכים.

וזהו ענין: יין המשמח אלקים, שמשמח את ההעלם וההסתר הנמשך משם אלקים, שלא יעלים ויסתיר שיהי' גילוי הפנימית למטה.

(וע' בזח"א פ' נח דף ע' תחלת ע"ב. וע' בזח"ג ויקרא דף ד' ע"א ע"פ שתו ושכרו דודים וד"ז ב'. ויחי דף רמ"ח א')).

ולכן לכל קרבן היה נסכים - כי עיקר ההעלאה הוא בשביל ההמשכה שאחר כך:

וזהו שאמרו רז"ל: כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים - שאין קרבנו כלום, שלא המשיך כלום בלא מנחה ונסכים.

(ולכאורה מגמרא זו יש קצת קושיא על הרמב"ם והרע"ב שכ' בפי' המשניות פ"ד דמנחות מ"ב: דאין הלכה כר"ש דאמר: אם היה להם פרים מרובים ולא הי' להם נסכים - יביאו פר אחד ונסכיו, ואל יקריבו כולן בלא נסכים.

מיהו לפמ"ש בספר ושב הכהן במנחות שם יתיישב זה. וע"ש שדחה דברי התוי"ט).

וענין מנחה ונסכים - הוא בחי' המשכת חב"ד למטה כו'. כי שמן הוא בחי' חכמה שמן שצף ע"ג יין. וגם שהרי מכל דבר מוציאין שמן ואפי' מאבנים (והוא הנקרא אָלים) והיינו לפי שכולם בחכמה עשית כו'. ע"כ נמצא בכל דבר בחי' שמן שהוא בחי' חכמה.

והסולת שבמנחות הוא בחי' דעת. כמארז"ל אין התינוק יודע לקרות כו'. וכן אמרו: עץ הדעת חטה היתה.

והנסכים שהם יין הוא בחי' בינה.

הרי שמנחות ונסכים הוא בחי' המשכת חב"ד למטה ובלעדן לא המשיך כלום למטה.

(ומבואר למעלה, דחב"ד היינו בחי' פנימית, וא"כ המשכת חב"ד למטה זהו ענין גלוי הפנימית למטה*).

וכך ענין ק"ש בלא תפילין. כי ק"ש הוא התבוננות בהוי' אחד, כלות הנפש בבחי' העלאה. ותפילין המשכת אחד על הקלף גשמי. ובלא תפילין שלא המשיך כלום כ"א ההעלאה - כאלו הקריב עולה בלא מנחה כו'. וד"ל.

וענין הניסוך שהיו מנסכין בשיתין ויורד לתהום. הוא ע"פ מ"ש: יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כו' - בין מים עליונים למים תחתונים כו'.

שתחלה היו מים במים, שהיו בחי' מים רוחניים ולא גשמיים. (ועיין באלשיך פ' בראשית ע"פ: והארץ היתה תהו כו') שהרי כתיב: ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ועיין ברבות בבראשית ס"פ ב' ור"פ תזריע. אלא בחי' מים רוחניים שהוא בחי' חכמה.

וכנודע בענין: אור מים רקיע. וכן המים אין להם גוון כלל כו'. ומקוה מטהר את הטמאים כו'.

וביום שני שהבדיל בין מים למים אז מים עליונים נעשו רוחניים יותר משהיו קודם ההבדלה, ומים תחתונים נתגשמו להיות מים גשמיים.

כמשל חבית של יין כשהיא מעורבת עם השמרים אין היין צלול והשמרים אינם גסים כ"כ. אבל כשהשמרים נופלים למטה אז היין נעשה צלול והשמרים נעשים גסים מאד. כך קודם ההבדלה היו מים במים, ואחר ההבדלה מים העליונים נתעלו ברוחני' ומים התחתונים נתגשמו.

וביום הג' נאמר: "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד", הוא התהום, שנתרחקו עוד יותר. כמאמר: "גער בהן הקב"ה"' שהוא בחי' גבורות ודינים יותר, וצריכים בירור.

והוא ע"י נביעתן מתחת לארץ מלמטה למעלה, מתמתקין. (עמ"ש בפ' תולדות ע"פ ויחפרו עבדי יצחק. ובפ' חקת ע"פ עלי באר כו') וכן לנדה וזבה טהרתן במים חיים דוקא. [עיין למטה ביאור] וכן אמרו רז"ל: מעין מטהר בכל שהוא. 

(ועיין ע"פ ויקחו אליך פרה).

וזהו ענין הנסכים שהיו מנסכים יין ויורד לתהום. פי', שע"י גילוי בחי' פנימית, יורד ההמשכה גם למטה מטה ונותן בהם כח להיות יכולים גם הם לעלות בקדש. וזהו: בקדש הסך נסך כו'.

והניסוך הוא ביין דוקא, לפי שאין הגבורות נמתקות אלא בשרשן, שהוא בחינת בינה, דמינה דינין מתערין כו'.

והטעם שיש חילוק בנסכים בין פר לאיל כו'. כמ"ש: חצי ההין יהיה לפר, ושלישית ההין לאיל כו'. היינו לפי שההמשכה הוא לפי ערך ההעלאה. שהעלאת הפר הוא עליית עצמיות פני שור, יורד ההמשכה מלמעלה ג"כ ביותר ריבוי חצי ההין, ויוכל להעלות יותר מדרגות התחתונים ודינים הקשים. משא"כ האיל והכבש שאינן עצם פני שור, גם המשכתו אינו כ"א שלישית ההין או רביעית כו'.

(ועיין מענין רביעית ההין, בזח"ג פ' שלח קס"ב ב'. בלק דף ר"ד א', ע"פ ומספר את רובע ישראל. ומענין חצי ההין, ברע"מ ר"פ תשא דקפ"ז ע"ב. ועיין בפע"ח שער כ"א פ"ו, בענין פי' דודי).

וזהו שאמרו רז"ל: והשתיה כדת של תורה - אכילה מרובה משתיה. פי', שההעלאה הוא ברבוי יותר מן ההמשכה. וכמארז"ל: אין טפה יורד מלמעלה אלא א"כ טפיים עולים כנגדו כו'. וד"ל.

ובגמרא (ספ"ד דסוכה דמ"ט ע"א) ע"פ: "וגם יקב חצב בו - אלו השיתין". ובמא"א אות יו"ד סעיף כ"ג, דפי' יקב יחוד שמות הוי' אלקים, שהוא גימטריא יקב.

והיינו, כי הרקיע המבדיל בין מים למים הוא שם אלקים. ע"ד: כי שמש ומגן כו'. ובנסכים כתיב: הסך נסך שכר לה'. שממשיכים גילוי שם הוי', שהוא הפנימית, להיות משמח שם אלקים כנ"ל. וזהו ע"י יחוד השמות. דהיינו המשכת שם הוי' בשם אלקים.

והמשכה זו נמשך גם בבחינת מים תחתונים שמתחת לרקיע כו'. וזהו וגם יקב חצב בו.

ועיין עוד מענין יקב בזח"א ס"פ לך לך דצ"ו ע"ב. וברע"מ פ' משפטים דקט"ז סע"א פי' יקב יחוד קדושה ברכה. וע"ש דקי"ט ע"א. ובפ' פקודי דרס"ב ע"א. ועמ"ש מזה סד"ה ואתה מרבבות קדש:

[1]

בציונים ומ"מ מכ"ק אדמו"ר : נדה וזבה טהרתן במים חיים דוקא: ע"פ זח"ג צז, ב. תקו"ז בסופו סוף ת"ה. ר' נטרונאי גאון. ר' נחשון גאון, ר' פלטוי גאון. רבותיו של רש"י. ס' הפרדס לרש"י. וראה ירוש' ברכות פ"ג ה"ד. שאילתות דר"א צו. הל' גדולות הל' נדה. שאילת יעבץ ח"א ספ"ח.  

ועי' לקו"ש ח' כב ע' 305 וחלק כ"ז ע 347

 

 (בהוספת לצציונים מביא מציונים על לקו"ת דפוס תרפ"ח שנכתבו בצידי ובשולי העמוד, הספר הובא מרוסיא ואמרו שנמצאו בביהכנ"ס שם - עד עכשיו לא נתברר למי הוא): צע"ג ליישב דה"ק [דבריו הקדושים], וערש"י שבת (ס"ה, ב) ובתו' שם חומר בזב מבזבה. וע' פ"ה דמקואות מ"ה והרמב"ם שם נדחק בזה, וכבר עמד בזה בת' יעב"ץ ח"א (פ"ח). וע' רש"י סנהדרין (פז, א) ד"ה הלכתא משמע דמחלק בין זבה קטנה לזבה גדולה דבזבה גדולה בעי מים חיים. וגם י"ל דהתוספתא אתיא כר"ש. וע' בס' יראים סי' קצב [ובהשלם סי' כ"ו] דר"ש נפקא לי' טבילה לזבה מקרא דאחר תטהר א"כ לר"ש אינו מוכח דבעי מ"ח אבל רבנן דקי"ל כוותייהו דואחר תטהר אתיא לדרשא אחריתא וטבילה נפק"ל (מצוותן כו'?) לזב י"ל באמת דבעי' מים חיים.