ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וגו'[1].
ופי' בזהר (ר"פ שלח קנ"ז א') שיש שני מיני עצים עץ החיים ועץ הדעת: והוא דייק איזה מנהון רב כו'.
ולהבין זה צריך להבין ענין: הקדושה - שאמרו רז"ל[2]: אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה - ואינו ר"ל השראת השכינה לבד שעל זה אמרו בפירוש: שכינה שרויה, כמו שאמרו רז"ל[3]: שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו.
אלא הענין הוא ע"פ מ"ש בגמרא (רפ"ו דברכות[4]) אהא דכתיב: ואספת דגנך וגו'[5] וכתיב (ישעיה ס"א) ועמדו זרים ורעו וגו'[6] דכאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן כשאין עושין כו'. והוא תמוה, דאיך ואספת דגנך מדבר בשאין עושים כו', והלא לעיל מיניה כתיב: ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם?
אך הענין דבפרשה זו לא נזכר: ובכל מאודכם, כמ"ש בפ' שמע, ולכן נקרא עדיין אין עושין רצונו של מקום כו'.
ולהבין זה הנה איתא בזהר: דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא. ומדלא אמר: ברחימותא, מובן היות האהבה עצמה בחי' עבודה ועמל גדול להגיע אליה. וכמו שמשה רבינו ע"ה לימד דעת: לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך וגו'[7].
דהיינו לכשיתבונן איך הוא אוהב חיי נפשו ורוצה מאד בקיום חיותו שלא יפסוק ממנו ח"ו, וזאת ישים האדם אל לבו, כי הוא ית' הנה הוא עצמו החיות שבקרבו וחייו ממש, שהוא חיי העולמים עליונים ותחתונים.
וזהו: ובכל נפשכם - שכמה כחות יש באדם בנפש החיונית, כמו הזן והדוחה והמעכל כו'. וכן בנפש השכלי כו'. ולאהבה זו שתקבע בלבו צריך עבודה ועמל גדול ויגיעה רבה בהתבוננות הנ"ל במוחו ומחשבתו. ונקרא אהבה זו: אהבת עולם - בחי' ממלא כל עלמין כנודע. (וע' בסש"ב פמ"ד אהבה הכלולה כו') ולכן היא בגדר גבול ומקום, ויש לה הפסק וביטול בנטות לבבו כנ"ל.
אבל ענין בחי': ובכל מאדך - היא אהבה בלי גבול ומדה ואין לה הפסק, דכל מקום שנא': מאד - הוא בלי הפסק עולמית, מחמת שבאה מבחי' סוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב.
כי הנה חיות כל העולמות עליונים ותחתוני' אינו אלא מרוח פיו ית'. כמ"ש: וברוח פיו כל צבאם[8], כמו באדם הגשמי למשל, רוח פיו הוא היוצא ונמשך מפנימיותו ותוכיותו אבל מ"מ אינו עצמותו ומהותו כלל. כי אין גורם שינוי כלל בעצמותו בין קודם שיצא הדיבור או ההבל ממנו ובין אחר כך אלא הוא זיו והתפשטות הארה. כך כביכול חיות כל העולמות עליונים ותחתונים אינו אלא זיו והתפשטות הארה הנמשכת מאור אין סוף ב"ה תוך כל עלמין להחיותם.
אבל בחי' סובב כל עלמין, הוא מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין להחיותם, שהוא בחי' עצמותו ומהותו ממש, אלא סוכ"ע מעלה ומטה שוים ממש שאינם תופסים מקום כלל נגדו ח"ו. ולכן כתיב: הודו על ארץ ושמים[9] שבחי' ארץ נדמה לבחי' שמים דכולא קמיה כו'.
ואהבה זו מבחי' סוכ"ע, לא תשתנה לעולם מחמת אהבות אחרות בשום אופן. (עמ"ש בפ' ויחי ע"פ חכלילי. ועמ"ש בפ' נח בד"ה מים רבים) כדכתיב: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה[10] - מאחר שאינה מתלבשת תוך כלי כנ"ל. וכל חד לפום שיעורא דיליה יש לו בחי' אהבה זו, כדכתיב: ועמך כולם צדיקים[11] (ע' בזהר ר"פ נח) וכתיב: (בראשית י"ז י"א) והיה לאות ברית ביני וביניכם[12] וכתיב: (שמות ל"א י"ג) כי אות היא ביני וביניכם כו'[13] ברית עולם (ע' מ"ר ס"פ דברים דרפ"ז* ע"ג) פי': אות ברית - הוא בחי' אהבה זו מבחי' סוכ"ע, שאינה מתלבשת בתוככם רק שעומדת עליכם בבחי' מקיף ביני וביניכם. וד"ל.
וזהו שחז"ל קראו אותו ית' בשם: הקב"ה, ולא בשאר שמות וכינוים כגון רחום כו' - כי כל השמות וכינוים הם על שם התהוות הפעולה הנמשכת מאתו ית'. ואפילו שם הוי"ה הוא על שם שמהוה מאין ליש, מה שאין כן שם: קדוש - מורה על עצמותו שהוא קדוש ומובדל שאינו מתלבש תוך עלמין וקדוש ברוך הוא אין סוף המתלבש תוך ז"א, דאיהו וגרמוהי חד (ועמ"ש מזה ע"פ צאינה וראינה).
ואהבה הבאה מבחי' זו, נקראת קדושה לשון נוקבא שמקבלת מקדוש. כמ"ש: ואל אישך תשוקתך[14] (ע' ברע"מ פ' אמור דף צ"ג א', ובפרדס ערך קדוש. ועמ"ש ע"פ ראשי המטות בענין פי' קדושה זו ,ואיך פרישות מביאה לידי קדושה כו').
והנה בחינת אהבה זו שנקראת בשם: אות ברית הנ"ל, אינה באה להתגלות אלא על ידי כריתת ערלה החופפת ומכסה כו' כמו שכתוב: ומלתם את ערלת לבבכם[15]* (ועמ"ש מזה ע"פ ראה אנכי).
וערלה אינו לשון אוטם אלא ל' כיסוי וכו'. והוא בחי' אהבה רעה בתענוגות בני אדם אף שהוא בהיתר רק שהוא בחמימות והתלהבות התאוה כו'. וזה שכתוב: יגיע כפיך כי תאכל[16], כלומר שהכפים יגיעים או הרגלים ושארי אברים החיצונים, בלא לב כו'.
ואף הקרים בטבע, כמו יושבי אוהלים כו', בחי': נולד מהול כו' - אעפ"כ צריכים להטיף דם ברית, למעט חלבו ודמו כו', למעט הנאות וצרכי גופו המונעים העבודה וכו'. וכמ"ש: מיץ חלב יוציא חמאה.[17] ואמרו רז"ל: במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שהקיא חלב שינק[18].
וענין החמאה הוא כמו למשל שמנונית הצף על החלב כך הוא בחי' אהבה הנ"ל שאינה מתלבשת תוך כלי כנ"ל.
(ועמ"ש בפ' ויחי ע"פ: ולבן שנים מחלב, ובפ' וארא ע"פ וארא כו': באל שדי - שבחי' חלב בקדושה הוא הגדלת המדות אהוי"ר ע"י אם הבנים שמחה. וע' בזח"ג קל"ו ב' בפי': רוחצות בחלב[19] בחוורא דלעילא כו'. וא"כ מזה יובן דבחי' חמאה שהוא שומן החלב יתכן שזהו בחי' האהבה רבה שלמעלה מהכלי. וז"ש באברהם: ויקח חמאה וחלב כו'.[20] וז"ש: (בישעיה ז' ט"ו) חמאה ודבש יאכל כו'[21]
אך במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שהקיא כו' - כי דוקא פרישות מביאה לידי קדושה שבחי' אהבה רבה זו אינה באה אלא אחר מדרגת הפרישות שהוא להפריד הרע שבנפש הבהמית כו' שהוא בחי' בירור עה"ד טו"ר והיינו ע"י בחי': אהבת עולם, ועי"ז יבא אח"כ לבחי' קדושה ואה"ר זו שהוא בחי' עץ החיים):
והנה כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו'[22]. דהיינו בחינת עץ החיים. "ולא יראה כי יבא חום וכו'", פי', שלא יבטל ויפסיק האהבה זו מחמת חמימות ותאוות לדברים אחרים ח"ו, כי המקיף מסמא עינים של החיצונים, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו'.
והנה כתיב: אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף[23]. פי', כשישים האדם אל לבו ויעמיק באהבה רבה זו בתשוקה גדולה, כמ"ש: ואל אישך תשוקתך[24] אז אליו ית' יאסוף וימשיך למטה תוספת קדושה.
וזהו אדם מקדש את עצמו מעט - פי' שאינו אלא מעט, כמו שאמרו רז"ל: נדמה להם כהר וכו'[25] אבל באמת אינו כן - מקדשין אותו הרבה מלמעלה, שממשיך עליו בחינת סוכ"ע, ע"י התורה והמצות.
שהמצות הם איברים דמלכא. והוא כמו למשל, שאם תופס באדם באחד מאבריו ימשיכנו אליו, וכש"כ כשאוחז ביד ימינו, והוא ע"י מצות צדקה וחסד דרועא ימינא וכו'.
לכשיתבונן היטב שהתורה והמצות הם מבחי' סוכ"ע, ועצמותו ית' ממש שוכן בתוכם, א"כ כשעוסק בהם ומקבל התורה במוחו או עושה המצוה בידו הרי ממשיך עליו אור א"ס ב"ה בעצמותו ממש כו'.
וזהו: ועל יובל ישלח שרשיו - שהוא בחי' יובל בחול"ם ויובל במלאפום, ושניהם לשון הולכה. כמ"ש: לך יובילו מלכים שי.[26]אלא שבחי' יובל במלאפום ר"ל שהוא ית' מתנהג ומתמשך למטה ע"י התורה והמצות. ויובל בחול"ם שהוא מנהיג וממשיך אותנו למעלה. כמ"ש: יובל היא תהיה לכם[27] - פי' שלכם תהיה אותו היובל שמוליך וממשיך: ושבתם איש לאחוזתו וגו' - להתכלל למהוי אחד באחד נשיקין כפולים.
[עמ"ש* בפ' בראשית ע"פ: ושם אחיו יובל כו'[28]. והנה יובל הוא שנת החמשים, דהיינו שער החמשים מנש"ב.[29] וזהו ענין שפי' יובל שהוא מנהיג וממשיך אותנו למעלה. וכמ"ש במ"א ע"פ וספרתם לכם כו' תספרו חמשים יום - ששער החמשים הוא המחבר המאציל א"ס ב"ה לנאצלים כו'. וז"ש: והיה כעץ כו' ועל יובל ישלח שרשיו - שבחי' יובל הוא למעלה גם מבחי' עץ החיים.
(כמ"ש בזהר פ' אחרי דנ"ח ע"א, ובפ' אמור דצ"ז ע"א. ועיין באדר"ז דר"צ סע"ב, ובזח"ב יתרו דף פ"ג סע"א, משפטים דצ"ח ע"ב. ועיין בפ' חיי שרה דקל"א ע"א, ובגמרא פ"ט דבכורות דנ"ה ע"ב: יובל שמו. וברבות פ' אחרי ס"פ כ"ב. ובפ' פנחס קרוב לס"פ דרפ"ב א'. רות רבה ס"פ ויאמר הבי המטפחת דמ"ח ע"ד).
וגם יובן זה עוד, ממ"ש בזח"ג פ' שלח קנ"ח ב' בפי': היש בה עץ אם אין,[30] שבחי' אין הוא למעלה מעלה גם מבחי' עץ החיים כו'. ושער החמשים שהוא בחי' יובל הוא הממוצע בין אין ליש, כמ"ש במ"א. ועמ"ש בפרשה ואתחנן בד"ה וידעת היום בפי' ויעקוד אברהם כו' ממעל לעצים כו'.
והנה מזה יובן ענין חטא המקושש עצים ביום השבת. כי הנה: שבתא דלילא - הוא בחי' עליית הבירורים שנתבררו בכל ששת ימי המעשה, והוא בחינת בירור עה"ד טו"ר, שנפרד הטוב מהרע ועולה למעלה, ומתחבר בעץ החיים. ולכן עיקר התגלות בחי' אהבה רבה הוא בשבת וכמ"ש במ"א ע"פ ויקהל משה כו'.
והנה עץ החיים זהו בחי': שבתא דיומא - ועי"ז אח"כ: ועל יובל ישלח שרשיו - הוא בחי': שבת שבתון - שהוא מנחה דשבת, עת רצון כו', כמ"ש בזהר ח"ג קכ"ט א'.
וחטא המקושש, היינו שעוקר דבר מגידולו. היינו שמפריד היש להיות נפרד בפ"ע, בבחי' דבר נפרד ולא יהיה בטל במקורו המחיה ומהוה אותו כו'.
וביום השבת שאז התחברות עה"ד ועה"ח, שהיש בטל כו', עליות העולמות כו' - לכן העוקר דבר מגידולו, שהוא להיות יש בפ"ע, הפך הביטול במקורו - הוא חייב כו', כי עי"ז פוגם בעצים הנ"ל עה"ד ועה"ח כו'.
ועמ"ש מענין עה"ד ועה"ח בפ' בראשית ע"פ הן האדם כו'. ולעיל בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. ובפ' בלק בביאור ע"פ מי מנה]: