מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל.

(בגמרא ספ"ג דנדה (ל"א א'). רבות ויגש פצ"ד, גבי כל הנפש באה. ויקרא פ"א, במדבר פ"ב, פ' בלק בשה"ש רבה ס"פ כתפוח בעצי, ובפסוק אחות היא יונתי. ובפסוק אל גנת. בקהלת רבה בפסוק כל הנחלים)

רבע יש בו ב' פירושים: פי' אחד, חלק רביעית*, והב', מלשון ארבעה. כי הנה בבחי' ישראל יש ד' בחינות.

והענין, דכתיב: "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", והם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. בראתיו - הוא בחי' מחשבה, שהוא יש מאין. יצרתיו - הוא בחי' הדיבור, שהוא בחי' צורה שמצייר האותיות שבמחשבה. אף עשיתיו - בחי' המעשה. כתיב בלשון: אף, לפי שהמעשה דבר נפרד בפני עצמו. שאינו כערך הדיבור נגד המחשבה שמצייר האותיות המחשבה ממש, כי מה שחושב הוא מדבר. משא"כ ענין עשייה גשמיות הוא ענין בפני עצמו.

[וע' מזה בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא* במש"ש. וצורת הה' הוא ג' קוין כו' עד וכמ"ש אף עשיתיו].

והנה יש עוד בחינה רביעית שלמעלה מהשלשה בחינות הנ"ל, מחשבה דיבור ומעשה, ונרמז במלת: אף, כי אף הוא לשון ריבוי, לרבות עוד דבר שאינו מפורש כאן. והוא הדבר שלמעלה מהשלשה בחינות הללו, וגבוה ונעלה מהם.

וביאור הדבר. הנה צריך להבין תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז, שירידתן צורך עליה היא כנודע, וצריך להבין עליה זו מה היא, מאחר שטרם ירידתה היתה נהנית מזיו השכינה, ומה עילוי גדול מזה?

וגם להשכיל היטב ענין מחשבה דבור ומעשה למעלה, שהוא בחי' בראתיו יצרתיו כו', שהרי: כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב, ואין לו דמות הגוף כו'?

אלא הענין הוא שבחינת יציאת העולמות מהעלם אל הגילוי נקרא בשם דבר ה'. כמו ע"ד משל באדם, הדיבור הוא מגלה לזולתו מצפוני מחשבתו. כך עד"מ: בעשרה מאמרות נברא העולם, הם בחי' מאמרות וצירופי אותיות היוצאים מהעלם אל הגילוי ולהוות מאין ליש.

והנה: במאמר אחד יכול להבראות, וכדכתיב: וברוח פיו כל צבאם. פי', רוח פיו הוא בחי' הבל העליון, [ע' בזהר ח"ג מ"ז ב', ובאגה"ק ד"ה ויעש דוד] והוא מאמר אחד הכולל. וכמאמר: ברוך אומר ועושה, במאמר אחד כו'.

אלא שהדיבור הוא מחלק ומפריד ההבל לכמה מיני צירופי אותיות, שהם הם ריבוי התחלקות העולמות: אלף אלפין וכו', היש מספר לגדודיו כו'.

וזהו: "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", דברו דייקא. מפני שהם חיים וקיימים מבחי' דבר ה', שהוא בחי' גילוי מוצא פי ה', להיות ריבוי התחלקות הנבראים. וצירופי אותיות שמהם חיים הנבראים, הם הם בחינת השמות. והם בחינת שמות כל הנבראים, כל אחד על שמו. כמו מחנה מיכאל כו', וכן שמות כל הנבראים למיניהם. וכמ"ש: ויקרא האדם שמות. והם בחי' שמות ממש, צירופי אותיות מוצא פי ה' וגו'.

והנה כל זה הוא בחי' עלמין דאתגליין. ויש עלמין סתימין דלא אתגליין, שהם בחינת מקורים לעלמין דאתגליין. וכל מה שיש בעלמין דאתגליין מוכרח להיות לו מקור בעלמין סתימין. כנזכר בדרשת רז"ל: אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה. וכן הוא למעלה מעלה עד רום המעלות. וכדכתיב: כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.

והנה: ישראל עלו במחשבה. פי' בבחי' עלמין סתימין. והיינו כמו למשל המחשבה הוא בחי' ההעלם של הדבור. שהדבור הוא מגלה ופורש מה שבמחשבה, ומה שבמחשבה הוא בסקירה אחת צריך לפרש הרבה בדיבורו - כי בחי' כח המחשבה הוא מאד נעלה מכח הדבור, שהמחשבה הוא לבוש הפנימי שמתאחדת עם הנפש ממש. שהוא בבחי' יש מאין ממש.

וע"כ כתיב: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים וגו'. [ועמ"ש פי' זה בד"ה כה תברכו בפ' נשא] שהם בחי' מלאכים פני אריה פני שור פני נשר וכו'. והם השמות מיכאל וגבריאל כו', שהם הם הצירופי אותיות שמהם נמשכו ונתהוו מאין ליש בבחי' דבר ה'. אבל: ולאדם לא מצא עזר כנגדו. פי' עזר, הוא בחי' שם. (עיין בהרמב"ן בפי' החומש בפסוק זה)

והיינו שהנשמה קודם בואה לעולם ולגוף אינה נקראת בשם כלל לפי שמקור חוצבה הוא בבחי' מחשבה עלמין סתימין דלא אתגליין. ומה שנקרא אברהם יצחק כו' הוא אחרי התלבשות הנשמה בגוף.

וזהו אחד היה אברהם: [יחזקאל ל"ג כ"ד] פי': היה, שקודם ביאת הנשמה לגופו היה בבחי' אחד, דהיינו בבחינת המחשבה שמתאחדת עם הנפש והם הם בחי' עלמין סתימין שהם מתייחדים באור א"ס ב"ה ממש בבחינה שקודם בואה לידי גילוי העולמות להיות התחלקות הנבראים מעלמא דפרודא כו'. לכן באדם הראשון היו כלולים ששים רבוא נשמות בבחינה אח'. והיינו לפי שמקור הנשמה היא למעלה מעלה מבחי' התחלקות הנבראים כנ"ל. [וע' בזהר ח"א פ"ה ב' ק"ב ב']:

ב ואחרי הדברים והאמת האלה יש להבין, מהו תוספת העילוי להנשמה בעוה"ז בהתלבשותה בגוף הגשמי, מאחר שבמקור חוצבה היתה כלולה ומתאחדת באור א"ס ב"ה בבחינת מחשבה, בחי' עלמין סתימין, למעלה מעלה מבחינת שם ובחי' דבר ה' בעלמין דאתגליין כנ"ל?

אך הנה כתיב: יחד לבבי ליראה שמך. וכן אנו מתפללין בברכת אהבת עולם אהבתנו כו': ויחד לבבנו כו'.

והענין כי יש בחי' רעותא דליבא שהוא רצון הלב, ויש בזה ב' בחינות: פנימיות וחיצוניות.

פנימית נקודת הלב - היא בחי' אהבה רבה שלמעלה מהטעם והדעת, ובאה מלמעלה בבחי' מתנה. כמ"ש: עבודת מתנה אתן את כהונתכם.

[ע' מ"ש פ' במדבר סד"ה וידבר ה' אל משה במדבר סיני. והיא היא בחי' עבודת מתנה כו'. וזהו לגלגלותם ע"ש. וע' באגה"ק ד"ה כתיב מה יפית].

וחיצוניות הלב - הוא הנלקח מן הדעת והתבוננות בגדולת ה', כל חד לפום שיעורא דיליה. ולפי שכלו והשגתו באור א"ס ב"ה כך מעורר את האהבה בלב.

והנה מודעת זאת: כי את זה לעומת זה עשה אלהים. שכמו שיש דעת בקדושה לדעת את ה ולאהבה אותו. כך יש דעת מצד הקליפה וסט"א, והוא דעת הרע ולאהוב דברים זרים. ולתאוה יבקש נפרד, מחמת שערב לחכו מתיקות עוה"ז ותענוגיו.

והנה זו היא מדת בינוני': זה וזה שופטן כו'. ולאום מלאום יאמץ כו' - כשזה קם זה נופל.

אך האהבה שבפנימית הלב שלמעלה מהטעם ודעת רק באה מלמעלה בבחי' מתנה - אין בחינת זה לעומת זה כנגדה, שבחי' פנימי' נקודת הלב היא בחי' יחידה, שאין לה אלא רצון אחד לאביה שבשמים. והיא המעלה והמדרגה שאין דוגמתה ולא בערכה נמצא בגשמיות כלל, רק לה' לבדו נמצא בבנ"י עם קרובו.

כמ"ש: כי עם קשה עורף הוא וסלחת וגו'.  פי', "קשה עורף", בחי' רצון שלמעלה מהטעם ודעת כו', כמ"ש במ"א.

(וע' ברבות כי תשא ס"פ מ"ב: ואינו אלא לשבחו כו').

ובהתעוררות אהבה רבה זו - בקל הוא יכול לנצח ולהגביר הטוב על הרע לגמרי. מפני שאין לחיצונים בה אחיזה כלל.

וזהו: יחד לבבי וכו', ויחד לבבנו כו' - שיהיה נכלל בחי' חיצוניות הרצון בבחינת פנימית הרצון.

(ועמ"ש מזה סד"ה להבין ענין הברכות. ועמ"ש סד"ה והקרבתם עולה אשה).

וזהו: אף עשיתיו, שאף מרבה עוד בחינה א', והוא בחי' רצון העליון, שלמעלה מעלה מבחי' מחשבה דבור ומעשה.

וסמך לעשיתיו - לפי שעיקר גילוי רצון זה הוא בבחי' עשייה גשמיות דוקא, דהיינו במעשה המצות. להיות: בטל רצונך מפני רצונו, בסור מרע ועשה טוב. ורמ"ח מצות עשה הם רמ"ח המשכות רצון העליון, ונעוץ תחלתן בסופן דייקא.

[וזהו ענין א' עם המבואר לעיל פ' שלח ע"פ: ועתה יגדל נא כו', שבעוה"ז דוקא נעשו הנשמות בחי' מהלכים, שהוא בחי' אהבה דמאדך, בלי גבול הכלי. והיינו ע"י המצות.* כמ"ש: אם בחקתי תלכו - לפי שהם המשכת מקיפים, מבחי' סוכ"ע על נר"נ להעלותם כו'. ועמ"ש ע"פ כי תצא בפי': בקשו פני, והיינו ע"י את פניך הוי' אבקש. ע"ש].

וז"ש בק"ש: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו'. והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי כו', אחר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך כו'. פי', ב' בחינות לב: פנימיות וחיצוניות. רק שא"א לבא לבחי' פנימיות עד שיגיע וישיג תחלה בחי' החיצוניות הנולדה מהדעת - כי צריך לילך ממטה למעלה.

[עיין במ"ש בד"ה כי תשמע בקול, שצ"ל כסדר המדרגות, תחלה מפתחות החיצוניות כו'. ע"ש, וסד"ה וספרתם לכם ממחרת השבת כו', ובד"ה אתם נצבים: כי הנה יש בבחי' צעקת הלב ב' בחי' כו']

וזהו ענין כל האריכות שלפני ק"ש בפסוקי דזמרה וברכות שלפני ק"ש וכו' כנודע.

ובזה יובן העילוי שיש להנשמה בעבודת ה' בהיותה מלובשת בתוך הגוף. כי הגם שטרם ירידתה היתה מתאחדת במקורה בבחינת מחשבה דלעילא - מ"מ המחשבה אינה נקראת אלא בחי' לבוש, אלא שהוא לבוש פנימי. אבל אינה מתייחדת בשרשה במאצילה לגמרי, להיות נכללת באור א"ס ב"ה ממש דלית מחשבה תפיסא בי' כלל. פי', שאינו נוגע אל עצמותו ומהותו כלל כביכול אלא שמתלבש בו.

משא"כ בחי' רעותא דליבא: כד אתכפיא סט"א, להיות: בטל רצונך מפני רצונו כו', בסור מרע ועשה טוב, בבחי' עשי' גשמיות במעשה המצות, וסור מרע כנ"ל - הרי רצון העליון, שהוא אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, שורה ומתגלה בו. ורמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא ממש. וזהו שאמרו רז"ל: יפה שעה אחת כו'.

[ועמ"ש מזה בפ' יתרו ע"פ: זכור את יום השבת בענין איהו וחיוהי חד כו'. ועמ"ש ע"פ וישב יעקב בפי' טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. וממ"ש כאן יובן יותר מש"ש]:

ג וזהו: ומספר את רובע ישראל. כי הנה כתיב: והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. ובגמ' (יומא כ"ב א') רמי אהדדי. כתיב: והיה מספר, וכתיב: אשר לא ימד ולא יספר? - ומשני, כאן כשעושין רצונו של מקום כו'.

ולבאר הענין, צריך להבין מהו: כחול הים. כי הנה סביב הימים והנהרות - הקרקע הוא חול, שהוא יבש ומפורד לחלקים, משא"כ שאר עפר הארץ הם רגבי אדמה לחים ומדובקי' קצת. והיינו לפי שהמי' אשר בימים ונהרות הם שואבים הלחלוחית מכל הקרקע שסביבם, לכך נשארו ביבשות ופירוד.

והנמשל הוא, בכללות חיות העולמות בדבר ה' ורוח פיו המהווה כל הנבראים מאין ליש. הנה כתיב: ויעש את הים כו' עומד על שני עשר בקר כו' והים עליהם מלמעלה (במלכים א' סי' ז'). פי', לפי שבחי' הים עומד מלמעלה בריחוק מקום לכך נעשו י"ב בקר, בחי' פירוד והתחלקות במספר י"ב.

והוא כי התהוות מאין ליש במדת מלכותו ית': המתנשא מימות עולם, ומלכותך מלכות כל עולמים וגו'. ולפי שהוא רם ומתנשא מהם נעשו בחי': עם, מלשון עוממות, דברים זרים ונפרדים: כי אין מלך בלא עם. והתהוותם בבחי' עם הוא מבחי' התנשאות המלך עצמו ממילא יורדים להיות בבחי' עם. וכמשל המלך היושב על כסאו, שמחמת זה זעים ונרתעים הכל מלפניו ונעשים שפלים לפניו.

ולכן מבחי' מלכותו ית', שהוא בחי' א"ס ותכלית, נעשו ונתהוו עולמות בעלי גבול בבריאה יצירה עשייה ג"כ בבחי' א"ס ותכלית. כמ"ש: היש מספר לגדודיו. אלא מפני שהם חיים וקיימים מבחינת התנשאות מלכותו ית': המתנשא מימות עולם - לכן יורדים בבחי' פירוד והתחלקות לכמה מינים ממינים שונים.

אך איך הם מקבלים חיותם ממדת מלכותו ית' והוא מתנשא מהם? - הנה באמת על זה כתיב: כי שמש ומגן ה' אלקים, והוא כח אלהי שהוא כל יכול והן הן גבורותיו כו'. וכמ"ש בסש"ב חלק ב'.

אך דרך כלל, ההתנשאות הוא בחי' הסתלקות, שלא ירד החיות אליהם כל כך. והוא כמשל המים ששואבין אליהם הלחלוחית, ונעשה על שפתו חול, בחי' פירוד כנ"ל.

והנה בחי' מספר הזה, אינו מספר ממש, כדכתיב: היש מספר וגו', אלא שהוא נק' בגדר מספר מפני שהוא מפוזר ומפורד לחלקים, ויכול לחול עליו שם מספר אבל אינו מספר ממש: כי לא יספר מרוב. כמשל חול הים: אשר לא יספר מרוב, רק הוא בגדר ובחי' מספר, מפני שמפורד לחלקים. וכיון שכל חלק נפרד ונבדל לעצמו יחול עליו שם מספר*:

והנה כתיב: והיה מספר בני ישראל, שבני ישראל הם הם העושים בחינת מספר, שהם הם הממשיכין בחי' מלכותו ית', להיות: מלכותו מלכות כל עולמים. והיינו ע"י מצות מעשיות שנקראים מצות המלך.

[ועמ"ש מזה ג"כ לעיל פ' במדבר סד"ה והיה מספר בני ישראל, מספר היינו בחי' המצות כו' ע"ש].

ולכן אומרים לפני כל מצוה: בא"י אלהינו מלך העולם, שהוא המשכת אור א"ס ב"ה להיות מלך העולם כנ"ל. כמ"ש במ"א. ולפי שהיא המשכת אור א"ס ב"ה ממש, לכן אינו רק בגדר מספר ואינו מספר ממש.

וזהו: אשר לא ימד ולא יספר, כשעושין רצונו של מקום כנ"ל. דהיינו כשממשיכין רצון העליון במעשה המצות שהוא אור א"ס ב"ה, והיינו על ידי שמחה של מצוה מנקודת פנימית הלב. וכדכתיב: פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וטוב לבב מרוב כל. פי': מרוב כל - היינו בלי גבול למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, בבחי' א"ס כנ"ל.

(ועמ"ש מזה בד"ה מנורת זהב, ובד"ה צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי גבי הקטר חלב התמיד. ועמ"ש מענין פי' עושין רצונו של מקום בפ' שלח ע"פ מקושש עצים. ועמ"ש מענין שמחה של מצוה בביאור ע"פ צאינה וראינה כו' בעטרה שעטרה לו אמו. ומזה יובן איך ע"י שמחה של מצוה ממשיכים כתר דמל', הנק' רצונו של מקום, מבחי' ומדרגה היותר עליונה. וזהו עושין רצונו כו' ע"ד: ועשיתם אתם - כאלו עשאוני)

וזהו: את רבע ישראל, חלק הד', בחי': אף עשיתיו, שם הוא גלוי רצון העליון דייקא כנ"ל. וגם רבע מלשון ארבעה, כי בזה נכלל כל ד' בחינות מחשבה דבור ומעשה ורצון.

ובזה יובן דכתיב: מי מנה עפר יעקב ומספר וגו'. דמה שכתב: ומספר קאי על: מי מנה, כלומר שאין מספר. ואעפ"כ: ומספר כתיב, דמשמע שיש מספר.

אלא הענין כנ"ל, שהוא בגדר מספר ואינו מספר ממש - לפי שהוא המשכת רצון העליון את רבע ישראל, כנ"ל בחי' עשיתיו כנ"ל:

ד והנה כ"ז הוא בחינת יחודא תתאה במעשה המצות, להמשיך רצון העליון בבחינת מספר, בחי' עשיתיו כנ"ל. אך: תלמוד תורה כנגד כולם, שהוא בחינת יחודא עילאה.

וזהו: מי מנה עפר יעקב, כי עפר אינו בגדר מספר כלל. והוא בחי' תלמוד תורה. לפי שהוא רצונו ית' ממש, ולכך הוא בחי' יחו"ע, בחי' ביטול לאור א"ס ב"ה ממש, ויחוד חב"ד בחב"ד כו'. ומתניתא מלכתא כנ"ל. ואינו בגדר מספר כלל.

(ועמש"ל בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע בפי': עת לכל חפץ תחת השמים. יעו"ש. ומזה יובן יותר מש"כ. דהתורה נק' עפר, שאינו בגדר מספר כלל, שהוא גוש אחד. שלכך כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, אף שעוסק בעידנא דלאו זמן הקרבה הוא כלל. משא"כ במצות עצמן, שהם בחי' התחלקות בזמן פלוני: עת לכל חפץ כו'. והיינו לפי שהתורה היא בחי' רעוא דכל רעוין. ועמ"ש עוד מזה בד"ה כי ביום הזה יכפר.

וזהו: קדשנו במצותיך* ותן חלקנו בתורתך, שע"י המצות הוא עדיין בחי' קדושין ואירוסין: וארשתיך לי כו'. אך ע"י התורה הוא בחי' ההמשכה בבחי' פנימית: וידעת את ה'.

והענין אפשר לומר, כי עם היות שע"י המצות נמשך בחי' גילוי רצון העליון בנפש ובחי' אהבה רבה. אך כי גם ברצון עליון יש ג"כ בחי' חיצוניות ופנימיות. כמ"ש במ"א: ע"פ ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים כו'.

וכך ג"כ בגילוי האה"ר בנפש יש ג"כ ב' בחי'. הא', כמ"ש: כי עם קשה עורף הוא כדלעיל. וזהו הנמשך ע"י המצות. והב', כמ"ש: מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים.

והמשכת בחי' אהבה בתענוגים, שרשו מבחינת פנימית הרצון עליון, ונמשך ע"י התורה. כדכתיב: ושעשועי את בני אדם.

וזהו: חכמת אדם תאיר פניו - פניו היינו בחינת פנימית. וכמ"ש ע"פ: חכלילי עינים מיין: שיש בחינת אהבה רבה, ולמעלה ממנה הוא אהבה בתענוגים. ועמ"ש בד"ה מה טובו בענין מצות ותורה, ומ"ש בד"ה לא הביט און ביעקב)

אך הדרך שיזכה האדם לאור התורה בבחינת יחודא עילאה, הוא ע"י בחי': יעקב, מדת הרחמים. דהיינו לעורר רחמים רבים על נפשו בקביעת עתים. כנודע שעת רצון הוא בחצות, וכן בשעת התפלה.

כי הנה יש בסדר התפלה ופסוקי דזמרה פסוקי דרחמי, ואזי הוא עת רצון לעורר רחמים על נפשו. וזהו מדתו של יעקב, י' עקב, שהוא ענין הרחמנות על בחי' יו"ד חכמה עילאה שנפלה וירדה לבחי' עקב כנ"ל.

והנה מדתו של יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה, להקים מעפר דל. ולהעלות בבחי' יחודא עילאה כמ"ש במ"א.

(וגם פי' עפר, כמ"ש: ונפשי כעפר לכל תהיה, ועי"ז: פתח לבי בתורתך. ועמ"ש מזה בפ' ויקהל ע"פ קחו מאתכם תרומה כו'. וגם כמארז"ל: כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' ועל הארץ תישן).

אך אמרו רז"ל: כל העוסק בתורה לבד כו' אלא צריך להיות תורה עם גמילות חסדים. ולכן כתיב: ומספר את רבע ישראל בחי' עשיתיו במעשה המצות. ומעשה הצדקה הנק' בשם מצוה סתם, ששקולה כנגד כל המצות. והוא ענין גמילות חסדים. ועמ"ש בד"ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו.

(וע' בזהר משפטים דק"ה בפי' מי מנה כו' ומספר כו'. והיינו ג"כ ענין יחודא עילאה ויחו"ת. כי: מי - היינו יחוד חו"ב אאלפך חכמה אאלפך בינה כו'. מספר היינו יחוד המדות והדבור. והוא ענין: יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ועמ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן. משכן העדות כו'. ובביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל.

ולפמש"כ בפרדס ערך מי, י"ל שזהו ענין שער החמשים מנש"ב [=מן נ' שערי בינה] שבו ניתנה תורה בחג השבועות. וא"ש: דמי מנה עפר יעקב, קאי על התורה כו'.

ועמ"ש בביאור מארז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה כו' מי גילה כו'. ועיין מה שכתוב בביאור ע"פ וספרתם לכם כו' תספרו חמשים יום.

וע' עוד מענין רובע ישראל בזהר פ' בלק (דף ר"י סע"ב ודף ר"ד ע"א)

ועמש"ל פ' שלח בענין ונסכו רביעית ההין):