ביאור על פסוק מי מנה כו'.

הנה שרש הענין המבואר לעיל בפי': ומספר את רובע ישראל, שהוא ע"ד והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר.

והענין, שאף שהוא בגדר בחי' מספר עכ"ז הוא אין מספר. וזהו: כחול הים, שהחול הוא חלקים דקים שכל חלק הוא פרטי בפ"ע, ולכך הוא בגדר מספר, שיכולים להתחיל ולספור כל חלק בפ"ע. ואעפ"כ הוא בלי מספר שלא יספר מרוב. משא"כ עפר שהוא גוש אחד ממש אין שייך בו לשון מספר כלל כמו בחול.

וכן למעלה יש בחי': חול הים אשר הוא בגדר מספר ושמ"מ [ושמכל מקום] אין לו מספר ממש, ויש עוד בחי' שלמעלה מגדר מספר. וכמשי"ת.

דהנה בים שעשה שלמה כתיב: עומד על י"ב בקר כו' והים עליהם מלמעלה. ופי' שהים הוא בחי' מל' דאצי' והי"ב בקר הם ד' מחנות שכינה. ג' פונים צפונה - הוא בחי' מחנה גבריאל. וג' פונים נגבה - הוא בחי' מחנה מיכאל. ולכך: הים עומד עליהם מלמעלה, שמדת מלכות הוא מדת ההתנשאות וההגבהה שמתנשא למלוך כו'. וה"ז בחי' רוממות והסתלקות מהנבראים. משא"כ שאר המדות הוא בחי' קירוב.

כי החסד ואהבה שייך ג"כ עם מי שמקורב עמו, משא"כ בחי' מלוכה הנה: אין מלך בלא עם - מלשון עוממות. דהיינו זרים ונפרדים דוקא. משא"כ על בנים לא שייך לשון מלוכה.

כמו שאין שייך לשון מלוכה בנפש האדם לומר שמולכת על אברי הגוף, כמו כשעולה במחשבתו להניע בידו אזי תיכף תעשה היד רצונה. ומ"מ מפני שהיד הוא עצם אחד עמו, ומש"ה בטילה - ע"כ אין נופל ע"ז כלל לשון מלוכה. אלא מלוכה הוא דוקא על מי שהוא דבר נפרד ממנו ושאעפ"כ נכנע לו ובטל אליו.

וכמ"כ למעלה בחי' ומדת מלכותו ית'. ע"ז אמרו: אין מלך בלא עם, שהם העולמות בי"ע, שהם נבראים בעלי גבול ותכלית, ובבחי' יש ודבר נפרד. וע"ז שייך מלכותו ית' כשהם מקבלים עול מלכות שמים, ומבטלים א"ע. וזהו ענין ביטול היש דוקא.

וזהו: והים עומד עליהם מלמעלה, בבחי' רוממות והסתלקות, ועי"ז נעשו בחי' עם ונפרדים, ואז שייך עליהן בחי' מלוכה. וגם מבחי' התנשאות זו נמשך להם החיות וההתהוות שיתהוו מאין ליש כנודע.

וזהו מ"ש בע"ח שיש פרגוד ומסך בין אצילות לבי"ע, שהוא הגורם שלא להיות גילוי האצי' ממש בבי"ע, דהיינו שיהיה אור האצילות מהם בבחי' רוממות והתנשאות ועי"ז נעשו בי"ע בעלי גבול ומדה ויש, דבר נפרד. ומ"מ מבחי' התנשאות זו עיקר חיותם.

וזהו בחי': חול הים, הם הנבראים מבחי' מל' הנק' ים. ולכן החול הוא בגדר מספר,. שכל נברא הוא יש ונפרד בפ"ע, בבחי' גבול. וכמו מחנה מיכאל - כאו"א בחי' בפ"ע. וכמו החול גשמי שמתחלק ומתפרד לחלקים.

רק אעפ"כ כתיב: היש מספר, שהם ברואים לאין קץ ותכלית בלי מספר כלל. ונמצא הוא רק בחי' דבר שבגדר מספר אבל אין לו מספר. וכמשל חול הים שלא יספר מרוב, אע"פ שהוא מחלקים נפרדים שהם בגדר מספר. רק למעלה הוא באמת בלי מספר כלל.

והיינו כי עד מלכות דאצי' נמשך הקו וחוט של אור א"ס ב"ה, ומשם ואילך הוא נפסק. ולכן מתהווים הנבראים יש מאין מבחי' התנשאות ומדת מלכותו - שאין זה אלא לפי שהקו מאור א"ס ב"ה מלובש בבחי' מל'. כמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי.

והואיל שמלובש בה אור א"ס, ע"כ נמשך הכח להיות אין מספר ממש גם בנבראים שהם בגדר מספר. שזה נמשך מבחי' א"ס המלובש במדת מלכות. דלפי שהנבראים מקבלים חיותם ממל' דאצי', שהיא בחי' א"ס, לכך הם ג"כ בחי' אין מספר אף שהם בגדר מספר.

והנה, כמו עד"מ בגשמיות, סיבת שחול הים מתפרד לחלקים דקים ומשתנה משאר עפר הארץ שהיא גוש אחד הוא, מפני שהים שואב אליו הלחלוחית שבעפר שבשפת הים, ועי"ז שיוצא הלחלוחית מהעפר מתפרד לחלקים רבים דקים וזהו החול.

וכמ"כ למעלה. דהנה איתא במאמר דפתח אליהו: מלגאו איהו שם מ"ה כו' ואיהו שקיו דאילנא כמיא דאשקי לאילנא כו'. שפי' מלגאו, היינו בפנימי' האצילות הוא שם מ"ה, שהוא הארת אור א"ס ב"ה שנמשך ממצחא דא"ק כנודע. נמצא שהשפעת אור א"ס ב"ה נמשל למים. והיינו כי מים יורדים מגבוה לנמוך. ועמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י בענין ארץ לא שבעה מים. וגילוי זה הוא באצילות. משא"כ מאצי' לבי"ע יש מסך כנ"ל.

ולכן הד' מחנות שכינה שהם בבריאה, שהם י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה כנ"ל, הנה הם נק' בחי' חול הים, שמתחלקים לחלקים בבחי' גבול, כל א' בפ"ע כנ"ל. וסיבת זה הוא מפני שהים שהוא מל' דאצילות שואב מהם אליו הלחלוחית, ובחי' יסוד המים הנ"ל. שהרי הקו מסתיים במל' דאצי', ומרומם ומתנשא בבחי' הגבהה והסתלקות מבי"ע, לכן נעשו הם הנבראים בחי' חול, חלקים נפרדים כל א' בבחי' גבול ומספר כו'.

רק שאין ההסתלקות לגמרי, שא"כ היו נשארים בבחינת פירוד לגמרי. והרי תכלית הבריאה להיות ביטול היש. וזהו ענין שהמסך מפסיק בין אצילות לבי"ע, רק מ"מ ההארה בוקעת המסך, ועי"ז נמשך בהם בחי' הביטול. וגם נמשך שבחי' הדבר שבגדר מספר להיות אין מספר ממש.

אבל עפר הוא גוש א'. והיינו מפני שלחלוחית המים מעורב בו, והוא המחברו להיות גוש אחד. ואין שייך בו אף גדר מספר כלל. והיינו בחי' אצי', שלחלוחית המים שהוא הקו של אור א"ס ב"ה מעורב בו. והוא המחברו להיות אחד ומיוחד בתכלית היחוד. שלא יתכן לומר בהם גדר מספר והתחלקות. וכדכתיב: לך ה' הגדולה והגבורה, שכל המדות דאצי' הם בטלים אליו בתכלית הביטול לאור א"ס ב"ה המלובש בהם, שמיוחדים עמו בתכלית היחוד. - וענין התלבשותו בע"ס דאצי' נק': רזא דמהימנותא, שהוא למעלה מההשגה, ואין דרך להשיג יחודו. - ולכן נמשלו לעפר ולא לבחי' חול הים.

ובזה יובן מה שצ"ל, דמאחר שבחי' אלקות דאצילות אינו בגדר מספר כלל איך מהווה מאין ליש בחי' דבר שבמספר שהן ב' הפכיים כנ"ל?

אך הענין הוא מפני שעל בחי' א"ס אין שייך ענין הכרח כלל, אלא הוא ית' כל יכול, ויכול להתהוות מבחי' א"ס בעלי גבול. והיינו, ע"י שמחיה ומהוה מאין ליש ע"י בחינת מלכותו ית', שהוא בחי' רוממות והתנשאות והסתלקות בחי' א"ס מלהיות מתגלה לנבראים, וע"י רוממות זו מהוה מאין ליש כנ"ל.

ולכן נק' מדותיו ית': רזא דמהימנותא, שהן למעלה מהשכל והדעת. שכמו שאין מושג מדת חסדו וגדולתו שמשפיע החיות בלי גבול ולהוות מאין ואפס המוחלט ליש, כמ"כ אין מושג מדת גבורתו שיוכל להסתיר האור א"ס המהוה, ושלכך יהי' הנברא בעל גבול ויש ודבר נפרד.

וזהו: כי שמש ומגן ה' אלקים, שכמו שבחי' הוי' אינו מושג כך הוא בחי' אלקים המסתיר. ואלו לא היה מוסתר מהם אור א"ס ב"ה, היו בטלים לגמרי לאור א"ס ב"ה כביטול הנר באבוקה. ואילו היה מוסתר מהם לגמרי לא היו חיים וקימים. אלא שזהו שהוא ית' כל יכול, שאינו מושג זה שהוא מתנשא מהם בהגבהה והסתלקות. ומ"מ אין זה העלם לגמרי שהרי מזה ההתנשאות עצמו הוא חיותם וקיומם.

וזהו: וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וכמ"ש במ"א.

ולכן יוכל להיות ג"כ התהוות בחי' מספר מבחינת שלמעלה מגדר מספר.

(ועמ"ש בביאור ע"פ ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון מענין שמל' דאצי' נק' חשבון מטעם הנ"ל וע"ש)

והיינו ע"י מסך ופרגוד הנ"ל, שהוא בחי' המגן המעלים ומסתיר לשם הוי', ועי"ז נעשה התהוות המספר.

[ובאמת שרש המסך והפרגוד נמשך ממקום גבוה מאד, כמ"ש במ"א שזהו פי' השמים כסאי. שבחי' מסך הנ"ל נק' ג"כ כסא, כס לבחי' א' אלופו של עולם. ושרשו מבחי' מקיפים עליונים, אורות חיה יחידה שלמעלה מהכלים סובב ומקיף ולכן למטה נעשה ונמשך מזה בחי' פרסא. ולכן מאיר בו בחי' כל יכול להיות התהוות הגבול מבלי גבול. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ יונתי. ועיין בע"ח שער כסה"כ. ועמ"ש בפ' לך לך ע"פ אנכי מגן לך. ובד"ה והבדילה הפרכת: ופי' ענין החשמל כו', ע"ש. ועיין מענין חול היש [הים?] בזח"ב (דרכ"ה סע"ב) ובתקוני ז"ח דט"ו ע"ב]

וזהו: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם. פי', מי אלה הוא שם אלקים, שעי"ז נמשך להיות המוציא במספר צבאם.

אך הנה ע"י שהארת הקו בוקע המסך עי"ז יוכל להיות נעשה שיהיה מספר זה, בבחי' אין מספר ממש בלי גבול.

[והגם שבגשמיות לא ימצא זה, רק שחול הים לא יספר מרוב אבל לא שיהיה אין מספר ממש, אבל למעלה יהי' בחי' אין מספר ממש]:

ב והנה כל המשכות בחי' א"ס, בין בבחי' יחו"ת דהיינו שיהיה בחי' אין מספר כו'. ובין בבחי' יחו"ע, שנק': עפר יעקב, שלמעלה מגדר מספר - הוא נמשך הכל ע"י ירידת הנשמה בגוף. וזהו ענין הירידה צורך עלייה.

וביאור זה צ"ל תחלה שרש ענין: ויחד לבבנו - ב' לבבות: חיצוניות הלב ופנימיות הלב כנזכר לעיל.

והענין הוא. כי הנה זאת ידוע, שתכלית הכוונה של ירידת הנשמות למטה, הוא בכדי לברר בירורים. וענין הבירורים הוא, לברר הרפ"ח ניצוצים שנפלו בשבירה לשם ב"ן, ושרשם הוא מעולם התהו שלפני האצילות. כדכתיב: ואלה המלכים אשר מלכו כו' לפני מלך כו'. אך הם נפלו למטה לשם ב"ן. ולזה צריכים לבררם ולהעלותם לשרשם.

והנה עיקר המברר אותם, הוא שם מ"ה, שהוא התיקון כי בחכמה אתברירו. והענין, כי המברר צריך להיות נתברר תחלה, שמתחלה יתברר הוא מכל רע ופסולת, ואז אח"כ כאשר הוא נתברר מכל רע והוא רק טוב וקדושה האלקית, אז דוקא יכול הוא לברר את מי שלא נתברר עדיין.

[וכענין: קשוט עצמך תחלה ואח"כ קשוט אחרים. וכענין: סמוך לפלטין שלך לא כבשת כו']

ולכך המברר את שם ב"ן הוא שם מ"ה, מפני ששם מ"ה הוא התיקון, שנתברר מכל - לכך אז יכול הוא לברר את שם ב"ן שלא נתברר עדיין.

וכנזכר בע"ח, שתחלה מתברר הכתר ואח"כ כשהוא בעצמו מתברר היטב מכל - אז הוא מברר את החכמה שלא נבררה עדיין. שבחי' כתר הוא מלשון כותרת שהוא בחי' אור מקיף שנמשך ממל' דא"ס, ונק' שנתברר בחי' הכתר היינו כשהוא אינו רק בחי' כלי קבלה, לקבל אור א"ס ב"ה בלבד. וכלי שלו היא רק כלי ביטול להשראת אור א"ס ב"ה - זוהי נק' שנתברר אור הכתר.

ומורי המגיד נ"ע פי' מ"ש: כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם הוא קדם עילת העילות - שהוא מפני שהכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול, איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה/ לכך הוא אוכם, ובחי' חושך. היינו כמו המראה השחור, שאינה נגבהת לעולם נגד המראה הלבן. כן הכתר הוא אוכם, שהוא בבחי' ביטול ואין בו הגבהה נגד נהורא חיורא, אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכתר כו'. ועמ"ש ע"פ: שחורה אני ונאוה. וזהו שרש ענין יראה בושת כו'.

ובמ"א נת', דכתר הוא לשון שתיקה: כתר לי זעיר. וזהו: סייג לחכמה שתיקה. סייג היינו המקיף לחכמה, שהוא כתר, הוא בחינת שתיקה וביטול, אוכם הוא כו'. ועמ"ש בד"ה קטנתי מכל. וסד"ה מים רבים גבי אחות לנו קטנה.

וזהו נק' בחי' מ"ה, שהוא התיקון שנתתקן כלי שלו, שאינה רק כ"א כלי הביטול להשראת אור א"ס ב"ה. וע' בביאור האדר"ז מהאריז"ל בתחלתה. 

משא"כ בחי' ב"ן, הוא אינו נתברר עדיין, להיות בבחי' ביטול ממש לאור א"ס ב"ה, כ"א הוא מעורב טו"ר. שיש בו בחי' הביטול להבטל להשראת אור א"ס ב"ה, ויש בו ג"כ בחי' שכנגד הביטול שהוא בחי' יש.

ויובן זה, ע"ד מה שבהשתלשלות רבות נתהווה משם ב"ן בחי': דקרו לי' אלהא דאלהא. שהוא בחי' ביטול קצת, וגם בחי' יש גמור שכנגד הביטול. וזוהי התערובות שלא נתברר עדיין, שמעורב בו בחי' ביטול ונגד הביטול.

(כי שם ב"ן הוא בחינת הגילוי, כמו בחכמה עיקר מהותה הוא החכמה, אבל הגילוי כשעושין ממנה בחינת יש - ע"ז נאמר: ראיתי איש חכם בעיניו כו' כמ"ש במ"א.

והנה מ"ש כאן דבשם ב"ן הוא תערובות טו"ר, אין ר"ל רע ממש ח"ו. רק שנק' כן ע"ש שמבחי' זו נשתלשל למטה בחי' רע. וזהו ע"ד מ"ש בלק"ת פ' בראשית (ד"ח ע"ב) ובע"ח: שהחסדים המגולים דז"א דאצי', דהיינו מן החזה ולמטה, נק': עה"ד טו"ר - משום שיכולים החיצונים ליקח מהם ולהתאחז בהם, משא"כ בבחי' עץ החיים.

ועד"ז יובן גם כאן בענין מ"ה וב"ן. (וכמשל"ק  [=וכמו שיתבאר לקמן] אי"ה) דבחי' ב"ן נק' עץ הדעת טוב ורע. דהיינו כשהאהבה מצד הדעת לבד, שבבחי' זו יש לעומת זה דעת הרע, כי השבירה התחילה מבחי' דעת. משא"כ בחי' מ"ה הוא הביטול שלמעלה מהדעת וההשגה).

ולכך תחלה מתברר אור הכתר (דהיינו שבחי' מ"ה שבו מברר בחינות מב"ן השייך לכתר. ור"ל בחי' עליונות, שיוכלו להיות בביטול גדול, ע"ד מדרגת הביטול דכתר כו'. ונעשה מזה הכתר דתיקון כלול ממ"ה וגם מב"ן, שכבר נתברר ונכלל בבחי' מ"ה ממש. ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות) ואח"כ הוא מברר בחי' חכמה ע"ד הנ"ל, ואח"כ: בחכמה אתברירו, הבחי' ב"ן שלמטה:

והנה כמו כן הוא בעבודת ה' למטה באדם. דהנה הנשמות הם נמשכים משם ב"ן.

(עמ"ש בביאור ע"פ כי עמך מק"ח, גבי לברר הנר"נ שלהם. ועמ"ש ע"פ מי יתנך בענין נשמות דבנימין. ובד"ה ואלה המשפטים גבי וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. ובביאור ע"פ אדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה. וע"פ ביום השמיני שלח. ומ"ש ע"פ: ואכלתם אכול)

וא"כ יש בהם ג"כ בחי' תערובות טו"ר. וירדו לעוה"ז בכדי לברר הטוב מהרע. וענין התערובות של טו"ר שבנשמות הוא, ע"ד מ"ש: ועץ הדעת טו"ר. פי', שבבחי' הבחירה הנמשך מהדעת, שייך טו"ר.

שכשבוחר בדעתו הטוב דקדושה, כשמכיר את בוראו: כי הוא חייך, ועי"ז ממילא נתעורר אצלו האהבה ותשוקה לה' כפי הדעת. זהו בחי': הטוב והמטיב. וכנגד זה יש בסט"א, כשבוחר בדעתו את הרע, ונמשך אחר פיתוי היצר להתענג בתענוגים גשמיים ותאוות כו'. וצ"ל הבירור, לברר הטוב מהרע, שיהיה הדעת והבחירה רק בטוב ולאהבת ה'.

והנה כמו שנת' לעיל בענין הבירור למעלה, שאי אפשר להיות כ"א ע"י בחינה שכבר נתברר לגמרי אז הוא מברר את הבחינה שלמטה ממנה שצריכה בירור. כמ"כ בהנשמה, זה הבירור לברר בחי' עה"ד טו"ר, א"א שיהיה ע"י הדעת לבד.

שאף שאמת שע"י הדעת וההתבוננות יוליד אהבה לה' - מ"מ א"א שע"י בחי' זו יברר וידחה כל הרע. שהרי עיקר בחי' זו שבדעת הוא הצריך בירור, שלכך נק': עץ הדעת טו"ר, לפי שיש בו זה לעמת זה.

היינו דכמו שיש טוב בנשמה שהיא הבחירה של הדעת בטוב, שמזה נולדה האהבה לה'. כמ"כ יש ממש בחי' רע, שהיא הבחירה של הדעת ברע, שמזה נולדו אהבה זרה ותאוות רעות. ומאחר שיש בו זה לעומת זה, אין כח בהטוב לברר הרע שבו.

וזהו שארז"ל: בינונים זה וזה שופטן. שפעם מתגבר כח הרע ומושל על הטוב, ופעם מתגבר כח הטוב ומושל על הרע. כמ"ש: ולאום מלאום יאמץ. וכיון שכן - אין זה בחי' בירור כלל. שהבירור היינו שיהי' הטוב מושל על הרע בתמידות. ולא על דרך: ולאום מלאום יאמץ ח"ו.

וזה א"א להיות ע"י בחי' הדעת לבד שבנשמה, שבחי' זו עצמה לא נתבררה עדיין בשלימות בהנשמה, שלכך נק' בחינה זו עץ הדעת טוב ורע. (ועמ"ש לעיל) שלפעמים יוכל להיות יניקת החיצונים מבחי' הדעת כו'. לכן צ"ל הבירור ע"י בחינה הנעלה מהדעת, שהוא נתברר כבר, ואין שום תערובות רע ח"ו. לכך הוא דוקא יכול לברר הטוב מן הרע.

(ועמ"ש במ"א ע"פ: הן האדם היה כאחד ממנו - שעה"ד טו"ר הוא הדעת שבבחי' פנימי', משא"כ הדעת שבבחי' מקיף הוא אדרבה דוחה יניקת החיצונים כו'. ולפ"ז י"ל גם כאן, דדוקא בבחי' דעת תחתון, שהוא דעת המושג בנפש שייך לקרותו עה"ד טו"ר, וממנו נמשך המדות הנמשכים מהשכל, ויש להן לעומת זה בנפש הבהמית, משא"כ בחי' דעת עליון, שממשיך המדות שלמעלה מהשכל מבחי' כתר, והוא אור מקיף - זהו בחי' עץ החיים.

וע' בענין דעת תחתון ודעת עליון לקמן בפ' פינחס. (הוא לקמן בשה"ש) בביאור ע"פ לבבתני. ובפ' מטות בביאור ע"פ החלצו. ובביאור ע"פ מים רבים. ובד"ה ויקהל משה. ועמ"ש בד"ה וספרתם לכם: גבי שעורה וחטה בענין דעת המושג ודעת הנעלם כו'. ע"ש. ועמ"ש פ' שלח ע"פ מקושש עצים).

וענין בחי' זו, היינו שהגם שהנשמה היא משם ב"ן. מ"מ היא כלולה ג"כ משם מ"ה, דהיינו שבעת ירידת הנשמה משם ב"ן שנק' [אולי צ"ל עה"ד,]*) שמעורב טו"ר, מערבים בה ג"כ הארה משם מ"ה, שהוא התיקון שנתברר כבר, ששרשו ממצחא דא"ק).

והוא בחי' כתר עליון שנתברר כבר בתחלה, שמערבין אותו בהנשמה בכדי שיהי' בה כח לברר כל בחינותיה והנה"ב.

(ועמ"ש בביאור ע"פ צו את בני ישראל כו' את קרבני לחמי. איך שבעוה"ז דוקא שהוא עולם הבירור, שם, דייקא מאיר שם מ"ה המברר כו'. והוא הנמשך מבחי' רצון העליון, רעוא דכל רעוין כו'. והוא התגלות סכ"ע שלמעלה מעלה מגילוי ההשגה שבג"ע - שהוא רק זיו השכינה, מבחי' ממכ"ע כו'. וע"ש באריכות. וזהו כענין המבואר כאן. דדוקא בעת ירידת הנשמה למטה בעוה"ז, מערבין בה הארת שם מ"ה שממצחא כו', שהוא מבחי' רעוא דכל רעוין)

והוא בחי' רצה"ע שלמעלה מן הדעת שיש בנפש האדם, שהוא בחי' יחידה, שהיא בחי' ביטול אליו ית' שלמעלה מדעת והשכלה המושג. ונק': משכיל לאיתן. ונק': עם קשה עורף. כמ"ש במ"א, שהוא רצון פשוט בלי שום טעם ושכל מושג, שהוא נמשך מבחי' כתר עליון שנתברר כבר.

פי', שאין בחי' זו - רק בקדושה. בחי' ביטול לאור א"ס ב"ה. והיינו למעלה מבחי' הבחירה שבדעת. ע"כ יש בו כח לברר הטוב מן הרע, שבבחי' עה"ד טו"ר, להפך כל רצונות הרע הנמשכים מבחי' הדעת שבלעומת זה כו' ממרירו למיתקא.

ולכך אין די לאדם במה שיתבונן בדעתו ושכלו ולהוליד אהבה ע"פ הדעת כו' לבד, כ"א לעורר הביטול אליו ית' ולדבקה בו במס"נ ממש, שלמעלה מטעם ודעת המושג. שאם לא יהיה לו בחינת ביטול הנ"ל אזי אפילו אם יתבונן בגדולת ה' בהרחבה כפי כחו, ויוליד מזה אהוי"ר - לא יהיה לו קיום אמיתי ויפול ממדרגתו ח"ו.

כי עיקר הבירור צ"ל ע"י כתר עליון

(וחכמה עילאה - שהוא למעלה ג"כ מההשגה. וכמ"ש בסש"ב פי"ח. וכמ"ש במ"א ע"פ ראה אנכי נותן כו'. ומקור הבירורים הוא ע"י מו"ס דא"א. וכמ"ש באג"ה בד"ה: למה נסמכה פ' מרים)

שנתברר כבר. שהוא הרצון שלמעלה מהשכל המושג, שבחינה זו אינה בלעומת זה:

ג וזהו הירידה שצורך עלייה. כי תחלה קודם ירידתן היו בבחי' מחשבה עילאה: ישראל עלו במחשבה. וכנזכר בזהר: דכמה מחשבתין אינון: שבינה נק' לגבי חכמה בחי' מחשבה, שהוא בחי' לבוש נגד החכמה. וכן חכמה לגבי כתר. ומבחי' זו דחו"ב הוא שרש הנשמות.

וע"י ירידתן בעוה"ז, שמבררים שם הבירורים, ממשיך עי"ז בחי' כתר שלמעלה מהדעת. שמהפך כל רצונותיו שבעוה"ז שיהיה רק לה' לבדו. ומקיים כל רמ"ח מ"ע ואזהרות של שס"ה ל"ת ודרבנן - שעי"ז ממשיך בחי' כתר עליון, ששורה בו אור א"ס ב"ה, כנ"ל. שהוא בחי' מל' דא"ס ב"ה אל בחי' מל' דאצילות.

וזוהי העליי' שאחר הירידה, שמגיע לבחי' עצמותו ית'. שהוא בחי' כ"ע [=כתר עליון] ששורה בו אור א"ס ב"ה. משא"כ קודם ירידתן היו עלו רק במחשבה שהיא חו"ב.

וזהו: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו - שהכל ברא לכבודו, שהוא בחי' מל' דאצילות. להמשיך אליה בחי' כתר, שהוא בחי' מל' דא"ס. וזהו: אף עשיתיו, שהוא מרבה את בחי' הרביעית.

וריבוי זה נסמך לעשיתיו דוקא. כידוע שגם בעולם האצילות עצמו יש ג"כ ד' מדרגות אבי"ע. ומל' דאצילות הוא בחי' עשיה שבאצי', שלשם דוקא נמשך בחי' כתר עליון, ע"י קיום מצות המלך רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וענפיהן שמדרבנן.

(והבחי' הרביעית - היינו בחי' כתר עליון, שהיא אצילות שבאצילות. וכמ"ש בביאור האדר"ז מהאריז"ל בתחלתה. כי הכתר המלביש הראשון של א"ס - נק' אצילות. וממקום שמתחיל להתעבות הכלי, והוא או"א - נקרא בריאה. וממקום שיתעבה יותר - נקרא יצירה, והוא ז"א. וממקום שיתעבה עוד יותר - נקרא עשיה, והוא מל'.

והנה בי"ע הם ג' בחי' מחודומ"ע. והמחשבה נק' יש מאין לגבי הרצון, כמבואר לעיל בפנים. וזהו: והחכמה מאין תמצא. כי החכמה נק' בריאה מחשבה כו'. וישראל עלו במחשבה. וע"י ירידת הנשמה בגוף ממשיך בחי' כתר, והוא בחי' אצילות העליון ממש כנ"ל)

אך תיבת אף בעצמו - הוא לא טוב, שהוא בחי' סט"א: ג' פתחו באף כו'. ועכ"ז הוא המרבה בחי' הרביעית היותר נעלה.

והיינו ע"י שמבררים את בחינת האף שבעשיה, שזהו בירורי נוגה ע"י קיום התומ"צ, שעי"ז ממשיכים את בחי' כתר עליון לעשיה שבאצילות, שהיא המל' כנ"ל.

(וע' במא"א ערך אף באות א' סעיף ק"ז. ובמק"מ בחקתי קט"ו ב' ע"פ: ואף גם זאת. ובמדרש איכה בפסוק: תבא כל רעתם - לקו באף ומתנחמים באף כו', ע"ש. וע' עוד מזה בזח"א וירא (דקי"ו ע"א), פ' אחרי (ס"ו א'), ר"פ בחקתי (קי"ב סע"א), שמות (י"ד א').

ועיין ברבות בקהלת ע"פ: אף חכמתי כו' - אמר שלמה תורה שלמדתי באף - נתקיימה בי. וכמ"ש בפי' המשניות להרמב"ם ספ"ה דאבות. ועמ"ש ע"פ: אריתי מורי.

והיינו כי עי"ז העול שמייגע א"ע, מברר נה"ב שמק"נ. ושרש הניצוצים שנפלו בק"נ הוא מעולם התהו כו'.

ועוי"ל הטעם עפמ"ש הרמ"ז בפ' אמור (בדף צ"ה ע"ב) גבי: וכתרין תתאין שנוגה היא בבחי' הכתר לקליפות. שהכתר הוא הממוצע בין פרצוף העליון לתחתון. וכן נוגה בין הקדושה והטומאה. ולכן ע"י בירורי נוגה לאהפכא חשוכא לנהורא, מעוררים וממשיכים גילוי כתר עליון דקדושה כו'.

ולכן בא הריבוי דהתגלות הכתר בתיבת: אף עשיתיו, שהוא ענין בירור נוגה. ולכן נאמר: כמראה הקשת כו' כן מראה הנוגה כו' ואראה ואפול על פני.

ואפ"ל דהיינו מראה הנוגה כשמתברר מחשוכא לנהורא, ועולה בבחי' א"ח כמו מראה הקשת, שעי"ז נמשך התגלות הכתר עליון. ולכן: ואפול על פני כו' וכמ"ש במ"א.

ועיין מענין כמראה הקשת כו' בגמרא פ"ט דברכות (נ"ט א') פ"ב דחגיגה (י"ו א') זח"א בראשית (י"ח א' ב') פ' נח (ע"א ב') ויחי (רל"ב א') פקודי (רמ"ז א') פינחס (ר"ל סע"א רל"א א').

והנה בפ' בראשית שם פי' המק"מ: מראה הנוגה, היינו גוונין עילאין חג"ת דאצי'. 

(ועמ"ש בד"ה הנך יפה רעיתי הנך יפה ובד"ה כי תצא בפי' יפת תואר)

ובת"ז בהקדמה (ד"ו סע"א) פי': מראה הנוגה היינו בחי' מלכות. וכ"כ בפרדס ערך נוגה. וע' במא"א אות נו"ן סי"א.

מ"מ בספר אשל אברהם פ' בראשית שם פי': מראה הנוגה על ק"נ ממש. ונמשך לו זה ממ"ש בת"ז תיקון י"ח (דל"ב א"ב).

והמכוון כמש"כ, דהיינו מראה הבירורי' שנתבררו מקליפת נוגה ונכללו במלכות דאצילות, הנק' ג"כ נוגה דקדושה.

ועבמ"ש סד"ה ויאבק איש בפי': שהעלו אבק עד כסה"כ. וברבות בראשית פי"א ובפי"ב ע"פ וארח צדיקים כאור נוגה (במשלי סי' ד') - מבואר דהוא אור שנברא ביום ראשון שהוא בחי' גבוה מאד. ועיין זח"ג נשא (קכ"ט א') האזינו (רפ"ח ב').

ואפ"ל שבחי' אור זה נמשך לצדיקים ע"י שמבררים קליפת נוגה ומהפכים חשוכא לנהורא. ולכך נתגלה להם אור נוגה העליון, דהיינו אור שנברא ביום ראשון.

וע' במא"א אות א' (סעיף קכ"ב קכ"ג). ובזח"ג בהעלותך (קנ"ד א') עקב ער"ב א')

והנה לכך נמשך הכ"ע לעשי' דוקא מכמה טעמים:

הא', הוא מפני שא"א שיתקיימו כל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כ"א בעשי'. כמו אזהרות חלב ודם וכן רבים כיוצא באלו.

ועוד, מפני שעיקר גילוי רצה"ע הוא בעשיה דוקא. כמו כשהוא אינו רוצה ללמוד, ולומד מחמת שרצה"ע ב"ה הוא שילמוד - אזי מתגלה רצה"ע ב"ה בבחינת גילוי. שניכר ונרגש הוא שכופה א"ע בע"כ, ועוסק בתורה מחמת שכך הוא רצונו העליון ב"ה. ה"ז גילוי רצון העליון בפו"מ.

וכן להיפך, כשרוצה באיזה תאוה ח"ו, ואינו עושה מחמת שלא לעבור על רצון העליון ב"ה - אזי מתגלה הרצון העליון בבחי' גילוי.

משא"כ למעלה מעשיה, אינו שייך כ"ז. ואינו מתגלה רצה"ע בבחי' גילוי.

וז"ש בס"י: נעוץ תחלתן בסופן. שבעשי' דוקא נעוץ תחלתן - הוא גילוי רצה"ע ב"ה.

ובזה יובן מארז"ל ע"פ: והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא יספר כו' - כאן כשישראל עושין רצונו של מקום פי' שכאשר ישראל עושים רצונו בקיום המצות, שעי"ז ממשיכים את הרצה"ע שהוא בחי' כ"ע, שהוא בחי' מל' דא"ס כנ"ל, למלכות דאצי' הנק' מקום. וזהו שנקרא: עושין רצונו של מקום.

כי המל' דאצילות הוא בחי' עשיה שבאצילות, ע"כ נק' מקום. והיא ג"כ מקור דבי"ע, שהוא מקור מקום וזמן - ע"כ ע"י המשכת א"ס למלכות דאצילות - לכך אז הוא בחי' החול דבי"ע ג"כ בבחי' א"ס שלא יספר מרוב. שאע"פ שהחול הוא בגדר מספר, אעפ"כ יהיה בלי מספר. והיינו לפי שעושים רצונו של מקום, וממשיכים את כ"ע במל' דאצילות, שע"י הארה זו נעשה החול בבחי': אשר לא יספר כו'.

משא"כ כשאין עושין וממשיכין רצונו של מקום - אזי החול הוא בגבול ומספר ממש.

(וכענין מארז"ל בחגיגה לחד תירוצא (די"ג סע"ב) ע"פ" אלף אלפים ישמשוני' - כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים. ע"ש)

וזהו פי' הפסוק: מי מנה כו' ומספר את רובע ישראל - שיש בו שני פירושים. הא', שיש מספר לרובע ישראל, שהוא מלתא באפיה נפשיה ואינו שייך למי מנה כו'. והב', דקאי אדסמיך ליה, מי מנה - שמי מנה עפר ומי יספור רובע ישראל, שאין לו מספר. והיינו כשעושין רצונו של מקום אזי הוא בלי מספר. וכנ"ל.

(ומזה יובן עוד תוספת ביאור לענין המבואר לעיל פ' חקת, ע"פ: על כן יאמרו המושלים בואו חשבון כו' - דהיינו שע"י מעשה המצות ממשיכים גילוי אור א"ס בבחי' מל' הנק' חשבון.

וזהו שארז"ל: אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. שהוא בחי': ולגדולתו אין חקר. שמזה נמשך להיות: והיה מספר כו' אשר לא יספר. וע"כ נקרא: חשבון גדול, שעם היותו בגדר מספר וחשבון הוא באמת: אשר לא יספר. כנ"ל).

והנה בחי' זו דבלי מספר, זהו ענין המשכות הכ"ע למל' בבחי' יחו"ת ע"י קיום המצות. אך על ההמשכה ביחו"ע באצילות ע"י התורה, נאמר: מי מנה עפר יעקב. שהתורה היא אחדות בתכלית, שהוא הפנימי' הכוונה של כל המצות. והוא הנק': עפר יעקב, שהוא גוש אחד בלי גדר מספר כלל, בחי' ז"א דאצילות.

והוא ע"ד מ"ש בס"י: שאדון יחיד ואין שני לו, ולפני אחד מה אתה סופר. - פי' שבאמת אף בחי' אחד, הוא בגדר מספר. ולכן לפני אחד דייקא מה אתה סופר, דהיינו בחי' אדון יחיד כו' שהוא לבדו אינו בגדר מספר.

והענין הוא כנז' בזהר: דפלגא גופא לא איקרי אחד, הרי אחד נק' כשהרבה בחי' מתחברים יחד ומתאחדים. ובדכר ונוק' כתיב והיו לבשר אחד. וע"ד מ"ש ביחזקאל (ל"ז י"ז) והיו לאחדים בידך. ועד"מ באדם, כמו כח המחשבה עם בעל המחשבה, שהוא עצמיות הנפש - נקרא אחד שהם מתאחדים בתכלית. וכן גוף האדם הכלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים נקרא אדם אחד, שכל האברים מתאחדים יחד.

וזהו שאחד הוא עדיין בגדר מספר, שכשהרבה כחות מחוברין ביחד נק' אחד. אבל עצמיות הנפש שלמעלה מהתפשטות כחות הנפש באברי הגוף אינה נק' כלל בשם אחד כ"א נק' בחי' יחידה שבנפש. כי בחי' יחידה שבנפש הוא בחי' שלמעלה מהשכל. והוא הרצון הפשוט וכנ"ל בענין פנימיות הלב, ואין בה בחי' מספר.

וכמ"כ יובן הנמשל למעלה, שאחד נקרא כשהרבה כחות וחלקים מחוברים ביחד בתכלית. דהיינו בבחי' כלים דאצי'. אבל יחיד הוא בחי' עצמותו ית' שאין עוד מלבדו, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואינו בגדר מספר. וזה לפני אחד דייקא מה אתה סופר.

(ועמ"ש בפ' וארא בד"ה וארא אל אברהם מענין פי' אחד ופי' יחיד. ושע"י עסק התורה נמשך גילוי אור א"ס ב"ה עצמו, בחי' יחיד. ועמ"ש בפ' מקץ בביאור ע"פ כי אתה נרי)

וזהו הירידה של הנשמות צורך עליה. שקודם ירידתן היו בבחי' אחד שעלו במחשבה. וכענין: אחד היה אברהם שהיו כלולים בו כללות נשמות ישראל, והיו בבחי' אחד שעלו במחשבה. ובחינת מחשבה עם בעל המחשבה נק' אחד שמיוחדים בתכלית.

אבל לאחר ירידתם למטה, לברר ע"י עסקם בתומ"צ. שתורה היא עפר יעקב, ז"א דאצילות. ומצות הם במל' שנק': מצות המלך, והיינו שממשיכים גילוי אור א"ס ב"ה הנק' יחיד, המלובש בכ"ע.

(שיומשך ויתגלה בז"א ונוק' באצי'. ולכן נק' הז"א אז עפר יעקב, שאינו בגדר מספר כלל, ע"י המשכת אור הכתר שממשיכים בו ע"י עסק התורה. ועיין בהרמ"ז בפ' אמור (בדף צ"ו ע"ב) גבי ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטרוי כו'. יעקב שלימא הוא פנימית ז"א ואתעטר בעטרוי - המשכת עתיק כו' ע"ש. ובמא"א אות ע' סכ"ד פי': עפר נקרא הבינה: עפרות זהב. ועיין רבות בראשית (פי"ב ופרשה ט"ז) וז"ש לעתיד: והי' אור הלבנה כו' ואור החמה כו' שהוא עליות זו"נ למעלה מעלה וכמ"ש במ"א. והיינו ע"י ההמשכות שע"י התומ"צ)

וזהו ענין העליה שלהם, מבחי' אחד לגילוי בחי' יחיד.

אך מה שנק' העפר שהיא בחינת תורה דאצי' ע"ש יעקב, ובחינת מספר רובע נק' ע"ש ישראל. והרי בחי' ישראל למעלה מבחי' יעקב?

הענין הוא. כי שרשו של בחינת יעקב גבוה מז"א הנק' ישראל, כי הוא נמשך מיסוד אבא ממש שלמעלה מהז"א, רק שנשפל ונמשך למטה מהז"א. וזהו פי' יו"ד עקב שהיו"ד יסוד אבא נמשך למטה בבחי' עקב. משא"כ ישראל, ז"א - הוא למטה מבחי' יסוד אבא.

וכן למטה בעבודה, בחינת יעקב הוא מבריח מן הקצה כו', שע"י התעוררות רחמים רבים יגיע לבחינת עבודת מתנה, בחי' גילוי פנימית הלב כנ"ל.

ולכך כתיב: מי מנה עפר יעקב דייקא, שע"י בחינת יעקב יגיע להתגלות בחי' תורה.

וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים, הוא מדתו של יעקב, ועי"ז דייקא ואביא אתכם אלי ממש.

והנה בפי' רובע ישראל יש ב' פירושים. הא' חלק רביעית, והוא גמ"ח. וכן כל המצות מעשיות שהם בבחי' עשיה דאצילות שהוא בחי' רביעית. הב' לשון ארבעה. (וע"ד מ"ש הרמ"ז בפ' אמור (דק"ב ע"ב) גבי בעשור לחדש דעשור ענינו שכולל כל העשרה ע"ש) והוא ג"כ אמת. שגם בעשיה דאצילות שהיא מל' דאצילות גופא ישנם כל הד' בחינות הנ"ל. שהוא בחינת הכ"ע שממשיכים אותו בעשיה דוקא. כנ"ל בפי': אף עשיתי, וממילא נמשכו ג"כ בחי' מחשבה ודבור שלמטה מבחי' הכתר. נמצא כל הד' בחי' ישנם בעשיה גופא שהוא חלק רביעית. לכן הוא ג"כ לשון ארבעה.

(וע' בלק"ת פ' בלק כ' בפי' רובע ישראל, ד' יודין דשם ע"ב. וביאר זה בשער היחודים פרק ח', שהם נשמה לנשמה ונר"נ כו'. נמצא מזה מובן, שענין ירידת הנשמות צורך עליה הוא, שע"י ירידה זו ובירור נה"ב, מתעלים וזוכים לגילוי בחי' נשמה לנשמה, שהיא בחי' הרביעית הגבוה מאד נעלה מג' בחינות נר"נ. והוא ג"כ העלייה מבחי' היחוד דאיהו וגרמוהי חד, לבחינת היחוד העליון דאיהו וחיוהי חד. וע' בע"ח שמ"א פ"ז. וגם זהו ע"ד מ"ש בזהר בהעלותך (דקנ"ב סע"א) ונשמתא לנשמתא כו' ע"ש.

ועי"ל פי' רובע ישראל כמ"ש בע"ח הובא בהרמ"ז פ' ויצא (בדף ק"נ ע"א) בפסוק והנה ה' נצב עליו. שתכלית גדלות זעיר הוא בהיות לו ארבעה כו'. וז"ש רז"ל: שהסולם היו לו ד' מדרגות כו' עכ"ל ע"ש.

והנה אפשר לומר ג"כ, ששני בחינות אלו דמי מנה ומספר הנ"ל, נמשכים מב' הבחינות שבכתר. היינו שלהיות בחינת מספר אשר לא יספר זהו ע"י התגלות בחי' א"א שרש הנאצלים. אמנם בחי' מי מנה שהוא מה שאינו בגדר מספר כלל זהו ע"י ההמשכה מבחי' עתיק שהוא בחי' שלמעלה גם משרש הנאצלים. וזהו לפני אחד מה אתה סופר.

וקרוב לזה נתבאר במ"א ע"פ מאמר הזהר פ' חיי שרה (דקכ"ג ע"א) ע"פ ויהיו חיי שרה מאה שנה כו'):