צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי כו' ואמרת להם זה האשה כו'.

להבין מהו: ואמרת ואמרת ב' פעמים?

הנה כל המצות צריך האדם לקיים במחשבה* דבור ומעשה. וכן בקרבנות. מחשבה - זו תפלה, עבודה שבלב שכנגד הקרבנות. ודבור - הוא ת"ת דקרבנות: "כל העוסק בתורת עולה כו'".

ועבודת הקרבנות עצמן - "כבשים בני שנה כו'", הוא המעשה.

והנה: "ואמרת להם זה האשה כו'" נאמר על מעשה הקרבן עצמו. ופסוק ראשון: "צו את בני ישראל, ואמרת אליהם", קאי על בחינת מחשבה ודבור.

וביאור ענין זה. הנה צריך להבין ענין: "ריח ניחוח", שנאמר בקרבנות? ופירשו חז"ל: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" - שזה שייך בכל המצות, ולמה נאמר בקרבנות דוקא?

וגם להבין, למה עבודת הקרבנות תלויה בבית המקדש דוקא, משא"כ שאר המצות ות"ת כנגד כולם? ואפי' מחשבה ודבור דקרבנות, שהם תפלה שכנגד הקרבנות, ות"ת דקרבנות, יכולים לקיימן בזמן שאין בהמ"ק קיים ג"כ?:

אך הנה כל זה יובן בהקדים להבין מ"ש: "היום לעשותם - ולא למחר לעשותם". שהעוה"ז דוקא הוא עולם המעשה, ובו נתנה הבחירה ביד האדם לבחור בטוב. ולא עוד, אלא אפילו אם כבר עבר עבירה, יכול הוא לשוב בתשובה ולחזור לעבודת ה'.

משא"כ בעוה"ב, אין הבחירה חפשית ביד האדם, רק כמו שנמשך בעוה"ז כך נשאר בעוה"ב. והגם שרואה שם גילוי אלהות ביתר שאת, ושם הוא ביטול הנבראים כמ"ש: "וצבא השמים לך משתחוים". ואפילו הקליפות וסט"א, הם שם בבחי' ביטול, דקרו ליה: "אלהא דאלהיא".

ואעפ"כ אין יכול לשלוט בנפשו להוציאה ממסגר ומאסר הגוף וכחותיו וכחות נפש הבהמית שנמשך אחריהם בעוה"ז.

והוא ענין: "כף הקלע" - שמקלעין ומשליכין ומפילין אותו במחשבותיו שנמשך בהם בעוה"ז בהבלי עולם. שמתלוצצים ממנו ומראים לו כאלו עודנו עומד בעוה"ז וחושב ומדבר ועושה כדרכו.

כי הנה מחשבה דבור ומעשה, שהם ג' מיני לבושים כנודע, שנתלבש בהם בעוה"ז, הם נעשים לו לבושי שק ובגדים צואים לעוה"ב, שמלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה.

וכמארז"ל: "מלפפתו כו'". "ואין חבוש מתיר א"ע כו'". רק כענין שנאמר "הסירו הבגדים הצואים כו'", הסירו דייקא.

[וע' מענין כף הקלע בזח"ב בשלח דנ"ט א'. משפטים צ"ט ב'. תרומה קמ"ב ב'. ויחי דרי"ז ב'. וירא דק"ו ב'. ויקרא דף כ"ד סע"ב כ"ה א' ור"פ בלק קפ"ו א'. ובזהר הרקיע פ' ויחי בדף רכ"ה א'].

וטעם ההפרש וההבדל שבין עוה"ז לעוה"ב הוא. כי בעוה"ב אין לך דבר שאין לו מקום, שכל מדרגה היא מובדלת מחברתה. מלאכים ונשמות דקדושה הם מובדלים בפ"ע, ואין להרע שייכות עם הטוב כלל. ולכן במקום שנמשך רע לא נמשך טוב כלל.

משא"כ בעוה"ז נמשך הטוב גם במקום שיש רע. ולכן אע"פ שעשה עבירה יכול לעשות מצוה ויכול הוא לשנות את טעמו מרע לטוב.

והענין. כי הנה בעוה"ב שם נמשך גילוי אור א"ס ב"ה, כי לכן ג"ע הוא תענוג הנשמות שמתענגים על ה' בהשגתם והשכלתם באור א"ס ב"ה הנמשך להם בבחי' גילוי והשגה. ובבחי' גילוי זה והשגה זו נעשה רבוי התחלקות המדרגות לאין קץ מעולם ועד עולם במלאכים ונשמות.

הגם שכולם מקבלים מאור א"ס ב"ה - ה"ז כדמיון הנשמה המתפשטת בגוף. שעם היות שבנשמה עצמה אין בה התחלקות - מ"מ העין מקבל כח הראיה כו' וכל אבר מקבל כח פרטי שאין מקבל חבירו, עד שאין פעולת א' דומה לחבירו.

וכך עד"מ כל סדר ההשתלשלות: מחנה מיכאל באהבה דוקא, ומחנה גבריאל ביראה כו', וכל צדיק יש לו מדור בפ"ע. וכשם שאי אפשר לשנות פעולת האברים לעשות מרגל ראש. כך אי אפשר לשנות גילוי סדר ההשתלשלות בעוה"ב.

וגילוי זה נק' בשם ממכ"ע, שהוא לכל עולם לפי מדרגתו. ולכן מאחר שהמשיך האדם ע"ע לבושי העוה"ז ובגדים צואים - שוב א"א להמשיך עליו גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ב.

משא"כ המשכת אור א"ס ב"ה שבעוה"ז, הוא ע"י תורה ומצות: אשר יעשה אותם האדם במעשה דבור ומחשבה, שהמשכה זו הוא מבחי' סוכ"ע. שע"י קיום התורה והמצות שבהם מלובש אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו כביכול, דלית מחשבה תפיסא בי' - ממשיך אור א"ס ב"ה בעצמו הסוכ"ע על נפשו שהוא למעלה מעלה מגילוי ההשגה שבג"ע.

וכמ"ש בסש"ב פרק מ"ח: דסוכ"ע הוא בחינת העלם והסתר, וממכ"ע הוא בחינת גילוי, רק שהוא בצמצומים רבים ועצומים ובחי' גבול, משא"כ סוכ"ע הוא בבחי' א"ס כו'.

והנה בחי' גילוי ההוא שבג"ע, הוא רק זיו בלבד מתורתו ועבודתו כו'. וכמ"ש: לעבדה ולשמרה, שהאדם הוא ממשיך ג"ע, דהיינו גילוי אלהות שבג"ע ותענוג הנשמות כו' וכמ"ש במ"א.

ואור א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע הוא השוה ומשוה קטן וגדול, ולפניו כחשכה כאורה. והמלאכים שואלים: איה מקום כבודו? ואומרים: מלא כל הארץ כבודו. ולכך אע"פ שירד מטה מטה, יכול הוא לעלות מעלה מעלה. ונעוץ סופן בתחלתן.

והענין. כי המשל המבואר לעיל שא"א לעשות מרגל ראש - היינו בעוה"ב, שהוא עולם ברור שכבר נתברר, וכל דבר הוא על מקומו: הראש ראש והרגל רגל כו', ע"כ א"א להשתנות.

משא"כ בעוה"ז, שהוא קודם הבירור, והוא עולם המעשה והבירור - ה"ז כמו הולד קודם גמר יצירתו. שהראש והרגל כלולים יחד בהטיפה שבבטן האם, שיוכל להשתנות ענין יצירתו בכמה אופנים,

(וכמ"ש בגמ' ברכות (דף ס' ע"א) ובא"ח סי' ר"ל: דתוך ארבעים יום ליצירת הולד מועיל תפלה שתוליד זכר כו'):

34:43

ב וזהו ענין כח התשובה להשיב החיות הנמשך למטה מטה אל מקורה ושרשה להיות נעוץ סופן בתחלתן. כי זה שירד מטה מטה הוא בבחי' ממכ"ע, שנמשך ממדת מלכותו ית': מלכותך מלכות כל עולמים, ומלכותו בכל משלה, שמזה נמשך השתלשלות המדרגות מעולם ועד עולם, שכל מה שיורד מטה מטה יורד ומתמעט בחי' גילוי אור א"ס ב"ה שהגילוי הוא להיות בחי' ביטול שאין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל כו'.

ובעולם האצי' שם הגילוי רב ועצום עד שהוא בבחי' ביטול ויחוד גמור, ומשם נמשך ויורד לעולם הבריאה שהגילוי ההוא להיות ביטול אינו בערך עולם האצי' כו'.

ותכלית ירידות המדרגות דקדושה במדרגות תחתונות דעשיה הוא ענין כריעה במודים. שע"ז ארז"ל מאן דלא כרע במודים שלא הגיע אפילו לבחי' ביטול זה הרי זה נעשה נחש דקליפה וסט"א. ובזהר אמרו דלא יקום בתחיית המתים.

והנה: רגליה יורדות מות כתיב שיורדת בסתר המדרגה להחיות ולהתלבש בקליפת נוגה ולמטה מק"נ, שמשם נמשך ונשפע השפעות גשמיות וכח הרע כו'.

ובכח התשובה שהיא הארה מבחי' סוכ"ע ישוב החיות למקורו ושרשו ונעוץ סופן בתחלתן דהיינו אתהפכא חשוכא לנהורא כו'.

(ועיין בפרדס בסוף שער ערכי הכינויים ערך תשובה וז"ל: ותשובה זו הוא ע"י שיתגלה כ"ע מראש האצילות ויורד ונוקב עד המלכות כו' אז היא שבה אל מקומה כו' ע"ש. ועיין בפ' ויקרא (דט"ו סע"ב ודף ט"ז ע"א) ובמק"מ ובהרמ"ז שם. ומכ"ז יובן ג"כ ענין עליות המלכות ביוה"כ, שהוא יום התשובה. ועיין בפרשה אמור (דף ק' ע"ב). ועמ"ש סד"ה כי ביום הזה יכפר כו').

וצ"ל תחלה אתכפיא. דהיינו שאהבת דברים זרים בפועל ממש - יהי' בבחי' אתכפיא: ולא תתורו כו' אשר אתם זונים כו'. זונה נקרא מי שלבו להוט אחר דברים זרים. ואפי' עניני גופו הצריכים לו, לא יהיה בהתלהבות והתלהטות הלב, רק בקרירות, וכאלו כפאו כו'. וכח התשוקה הנשאר בלב, יתהפך לה' לבדו. ולהיות: ואל אישך תשוקתך: לזאת יקרא אשה - אש ה': כי מאיש לוקחה זאת - אש י'. והיינו מפני שנעוץ סופן בתחלתן כו'.

וזהו: יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. כי חיי העוה"ב הם בבחי' גילוי ממכ"ע הנמשך ממדת מלכותו ית'. וכמאמר: יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. פי' יחיד - הוא לבדו ית'. וחי העולמים מלך - הוא שכל חיות העולמות אינו אלא בחי' מלך. ומה שהוא משובח ומפואר אפילו עדי עד - הוא רק: שמו הגדול - בחי' שם בלבד. משא"כ תשובה ומע"ט - הם מבחי' סוכ"ע כנ"ל.

וזהו: שובה ישראל עד הוי' אלקיך, פי' שתשוב כ"כ עד שהוי' אור א"ס ב"ה הסוכ"ע יהי' אלקיך בבחי' גילוי.

ועד"ז נאמר: ואהבת את הוי' אלקיך. וקאי על אחד דלעיל מיניה. כלומר אחד ואהבת, דהיינו בחי' יחיד שהוא בחי' סוכ"ע, יהי' בבחי' גילוי בחי העולמים מלך. והוא בחי' יחו"ת. והיינו לקשר ולייחד יחו"ע ביחו"ת:

ג אך כיצד תהיה המשכת השראת אור א"ס ב"ה ממש על נפשו, שהוא הסוכ"ע דלית מחשבה תפיסא כו', ולאו מכל מדות כו' - הנה זהו ע"י ענין עבודת הקרבנות, שנאמר בהם: לחמי לאשי.

כי הנה הקרבן שהוא מחי הוא מיסוד האש. כי ד' בחי' דצח"ם הם כנגד ד' יסודות. עפר הוא דומם, ומים הוא צומח, שהמים מצמיחים כו'. וכתיב זורעי על כל מים כו'. ואש הוא בחי' החי: כי משרתיו אש לוהט, הם פני אריה פני שור כו' שבמרכבה. וכתיב: ומראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. ומהם משתלשלות ונמשכות נפשות כל בע"ח, כנודע מזה"ק. ורוח - הוא האדם המדבר. כמ"ש: ויהי האדם לנפש חיה - ות"א: לרוח ממללא.

והנה יסוד האש שלמטה שבקרבן, עולה ונכלל באש שלמעלה - שיורד מלמעלה למטה על המזבח לכלות ולשרוף הקרבן.

ועד"ז תפלה במקום קרבן - תקנו ביוצר אור, להזכיר איך שהמלאכים מתלהבים ומקדישים ואומרים ביראה כו', כדי להלהיב ולהלהיט נפשו הבהמית, בחי' בהמה שמיסוד האש שלמטה, שיש בה התלהבות והתלהטות ותשוקה מורגשת בעולם הזה - להיות אתכפיא ואתהפכא ,להיות התשוקה בבחי': ואל אישך תשוקתך.

וזהו על ידי לאשי - אש י'. שהוא בחי' אש שיורד מלמעלה, מבחי' סוכ"ע, להעלות יסוד האש שבנפשו הבהמית, בחי' אשה אש ה'.

וכמו שכתוב: שמאלו תחת לראשי - שבחי' שמאל ורשפי אש שלמעלה הוא מגביה ומעלה ממטה למעלה.

(ועמ"ש מענין זה דאש יו"ד ואש ה' בפ' שלח בד"ה והיה לכם לציצית. ועמ"ש סד"ה כי ביום הזה יכפר, בענין בנקרת הצור. ובפ' נשא בענין: ויתן עוז למלכו כו').

אך המשכה זו שיהיה אש שלמעלה - נמשך הוא על ידי: לחמי. דהיינו ע"ד: שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. כמו הלחם שעליו יחיה האדם, הוא משיב את הנפש להיות שורה ומתפשט בגוף. שמפני חלישות ותשות כח שבלא אכילה - היתה הנפש מסתלקת. וע"י הלחם תשוב לאיתנה להתלבש בגוף להחיותו.

כך הנה כל העולמות נק' עד"מ בשם גוף. וכמ"ש בת"ז: וכמה גופין תקינת לון כו'. וכדי שיהיה השראת והתפשטות הנשמה בחי' סוכ"ע דלאו מכל מדות כו' - הוא ע"י בחי' לחם. שבאתעדל"ת נעשה אתעדל"ע להיות בחי' לאשי אש י'.

וזהו ענין: ריח ניחוחי - ריח, העלאה ממטה למעלה. ניחוחי - מלשון נחות דרגא. הורדה מלמעלה למטה. וגם לשון מנוחה. כמו שפי' רז"ל: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והכל אחד שהורדה והשפלה זו היא בחי' ירידת אש שלמעלה אש י', מבחי' סוכ"ע, בחי' רצון עליון שלמעלה מחכמה. כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות: בעשרה מאמרות שנבה"ע. ובראשית נמי מאמר הוא.

והנה: החכמה מאין תמצא - מבחינת אין שהוא רצה"ע, רעדכ"ר. ורצה"ע זה הוא נמשך למטה בבחי' עשיה. וזהו: ונעשה רצוני.

וכנודע שהא"ס ב"ה מצד עצמו כביכול, לא שייך בו בחי' רצון כלל להיות לו דירה בתחתונים - כי כולא קמיה כלא ממש חשיבא. ואין ערוך לך. ואם צדקת מה תתן לו כו'.

רק שכך עלה ברצונו, שעל ידי אתעדל"ת בתומ"צ - אתעדל"ע להמשיך רצה"ע למטה. וזהו: שאמרתי, היא התורה. ועל ידי קיום התורה נעשה לו בחי' רצון לדור בתחתונים, שהוא בחי' גילוי כו'.

והנה כנגד ב' בחי' אלו, שהם העלאה והמשכה - תיקנו ב' תפלות חובה: שחרית ומנחה.

שחרית ממטה למעלה עד ברוך שאמר - בחי' עשיה. ומברוך שאמר ואילך, פסוקי דזמרה וקריאת שמע - הכל בחי' העלאה ממטה למעלה.

ומנחה - לשון מנוחה, שהוא בחינת המשכה מלמעלה למטה, בבחי' תפלת י"ח שבמנחה אין שם רק תפלת י"ח. מה שאין כן בשחרית תקנו ברוך שאמר ופסוקי דזמרה וקריאת שמע שהם בחי' ממטה למעלה. - ותפלת י"ח שהיא המשכה מלמעלה למטה בח"י פעמים: ברוך אתה - שכל ברכה הוא המשכה - היא בחי' עקדת יצחק שנכלל יצחק באברהם:

ד אך הנה התכללות זו אש שלמעלה באש שלמטה - הוא ע"י: את קרבני - את הן בחי' אותיות שמא' עד תי"ו, שהן הן קרבני - כלומר קרובים אלי ומקרבין אותי.

(ועמ"ש סד"ה ואתה תצוה בפי' חקת עולם לדורותם מאת בנ"י - מאת היינו מבחי' אותיות התורה כו' והן הגורמי' כו' ע"ש)

והוא ע"ד מ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך, ואמרו מתניתא מלכתא - שעושה כמלך שמצוה לעשות מצוה זו כך כו': וכל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו - שע"י עסק הדבור בת"ת - נעשה ביטול ויחוד דבור בדבור ומחשבה במחשבה כו'.

והנה בחי' ביטול הוא בחי' ומדרגת משרבע"ה כנודע - לפיכך נאמר: צו את בנ"י ואמרת אליהם, שע"י שאתה תהי': צו - בצוותא חדא עם בנ"י, דהיינו ע"י שיומשך להם בחי' משה - יהי' להם כח הדבור: ואמרת להם את קרבני שיהי' התקשרות וביטול דבור בדבור כו'.

(ועמ"ש בד"ה ראשי המטות, גבי לאמר זה הדבר. ומ"ש ד"ה משה ידבר. וסד"ה ואתה תצוה הנ"ל. ועמ"ש ע"פ חקת התורה, בענין תולעת יעקב כו', עולת תמיד אותיות תולע כו' ע"ש. ומשם יובן בתוספת ביאור ענין את קרבני לחמי כו'. ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה בחדש השלישי, בענין שהתורה נק' עוז ותושיה).

והנה בתורה יש ב' בחי': תורה שבכתב ותשבע"פ. תשב"כ, תנ"ך נקרא בשם: מקרא - קורא בתורה, מלשון: קריאה - כאדם הקורא לחבירו בשמו. וכך הנה כל התורה הן שמותיו של הקב"ה. ועל תנ"ך אמרו: שצרופי אותיותיהן הן שמות הקדושים. אך תשבע"פ ע"ז נאמר: תשמרו כו' - כי שמור זו משנה: שמור לנוק' - בחי' מקבל.

וכך הנה התורה שבע"פ היא בחי' מקבל. שבה וע"י יהיה נשמר בלב האדם בחי' לאשי, אש יו"ד, ולא יהיה: מאבד מה שנותנים לו.

פי': מה - היינו בחי' ביטול. וכמ"ש: ונחנו מה. וכמ"ש במ"א בפי': מה ראו על ככה כו'. ושם מ"ה נותנים לכל אדם מלמעלה. וכמ"ש בביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב כו' ע"ש. וצריך שלא יהיה מאבד ח"ו בחינת מ"ה שנותנים לו. והיינו ע"י: שמור זו משנה.

(ועמ"ש ע"פ וזאת המצוה כו' לשמר כו' ושמרת כו'. וע' מענין שמור בפ' בראשית (מ"ח ב', יתרו דף ע' ע"ב. צ"ב א'). ור"פ נח (נ"ט ב'). ורזא אוליפנא דהא נח אצטריך לתיבה כו' ע"ש. ומבואר במ"א תיבה היינו אותיות הדבור של התורה ותפלה כו').

כי הנה עיקר תושבע"פ הוא להיות השגת הרצון עליון, לידע ההלכה והמצוה על בוריה. משא"כ תורה שבכתב אין בה גילוי הרצון. כי כשאמר הכתוב: וקשרתם לאות כו' - איני יודע מה הוא. עד שבאו רז"ל ופירשו: ד' בתים שבתפילין, תפרן, ואלכסונן, וד' פרשיות כו'. וכן סוכה שהיא גבוה מכ' כו'.

והיינו, לפי שכל בחי' תורה שבעל פה הוא להיות כלי קיבול מוגבל, להגביל את הרצון העליון מאור א"ס ב"ה, כיצד תהי' השראתו ובאיזה אופן. שבאם שנעשה כמצותה - אזי שורה הרצון מאור א"ס ב"ה, ובאם לאו - אינו שורה. ולכן נעשה ג"כ בחי' כלי קיבול לבחי' אש י' השורה ומתגלה בנפש, להגבילה שתהא ההתלהבות והתשוקה לה' ברשפי אש שמורה ותקועה בלב בל תמוט עולם ועד.

אבל תשב"כ - עיקרה צורת האותיות, שיהיו בדמותן ובצלמן ככתבם וכלשונם - מפני שהוא בחי' שמות. משא"כ תורה שבע"פ - אין הכתב והלשון מעכב. ובאיזה כתב ולשון שהוא מדבר הכל נקרא תורה שבע"פ.

והנה תשב"כ הוא בחי' קריאה להיות: את קרבני, [ועמ"ש בפ' וארא בד"ה לכן אמור לבנ"י] ותורה שבע"פ בחי' שמירה, וכנ"ל.

והנה כל זה הוא בחי' דבור, שהוא ת"ת, שע"ז נאמר: את קרבני ותשמרו כנ"ל.

ובחי' מחשבה - זו תפלה. ע"ז נאמר: להקריב לי במועדו - במועדו - אלו יו"ט שלש רגלים.

כי הנה נודע, שתפלת כל ימות החול נמשך משבת שנאמר בה: קדש היא לכם - קדש העליון. הוא בחי' קדוש ומובדל. ולהיות נמשך ממנו איזה המשכה. וכמ"ש: ושמרו דרך ה' לעשות צדקה כו' - דרך ה', זו היא המשכה כדרך שהולכין בה מעיר לעיר. הנה הדרך הזה הוא ע"י המועדים. שהמועדים הם: מקראי קדש, שהקדש נקרא ונמשך בהם.

[וכמ"ש במ"א בד"ה מצה זו. ועיין ר"פ קרח (דקע"ו ע"ב) גבי כולהו זמינין כו' ואימתי בשעתא דמועד זמין בעלמא ובפי' הרמ"ז שם בזה]

ובהם ועל ידם נמשך ג"כ להיות המשכות בתפלות כל ימי החול.

פסח - בחי' אברהם, בבחי' תפלת שחרית ממטה למעלה. שבועות - בחי' יצחק, שקול השופר הוא אילו של יצחק, והוא כנגד תפלת המנחה. וסוכות - בחי' יעקב: ויעקב נסע סוכותה, הוא תפלת ערבית.

והנה כל בחי' אלו צריך האדם לקיים בכל המצות. רק שבכל המצות הגילוי הוא בנפש. ובקרבנות היה הגילוי בפועל ממש, בקרבן שמיסוד האש, שהיה יורד אש שלמעלה בגילוי ממש.

והגילוי כזה א"א רק בבהמ"ק. ולכן הקרבנות תלוין בבהמ"ק דוקא. משא"כ שאר המצות, ואפילו מחשבה ודבור דקרבנות - יכול להיות אפילו בגלות, שלהיות הגילוי בנפש יכול להיות בכל זמן.

[כי כדי שיהיה נמשך הגילוי גם בעולם בחיצוניות בפועל ממש - צריך להיות שרש ההמשכה מלמעלה מעלה. ע"ד: המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' - כי בחינת העולם והחיצוניות מקבל חיות ממקום עליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות. וכמ"ש סד"ה למנצח על השמינית. שלכן כל העליות שבת רק בפנימיות כו' ע"ש באריכות.

ולכןף כדי שיומשך הגילוי בחיצוניות ממש - צ"ל שרש ההמשכה מלמעלה מעלה, כי הוא ע"ד ענין קי"ס, שהוא ענין שעלמא דאתכסיי' נמשך בבחי' גילוי באתגליא ממש. ולכן שרש המשכה זו ע"י הארה גדולה ועצומה מלמעלה מעלה, שמשם נמשך לשנות סדר ההשתלשלות כו'.

ועד"ז ג"כ ענין אש שלמעלה שהיה יורד ע"ג המזבח, הוא ההמשכה מעלמא דאתכסיא מבחי' סוכ"ע לעלמא דאתגליא. וכמ"ש במ"א בד"ה אז ישיר כו'. וכדי שיהיה המשכה זו בעולם ובחיצוניות - זה תלוים בבהמ"ק דוקא. כי בחי' הבית הוא מקיף עליון מאד שלמעלה מהמקיף דבחי' עלמא דאתכסיא.

(וכמ"ש במ"א ע"פ מזמור שיר חנוכת הבית כו'. ועמ"ש ע"פ ויקרא אל משה בענין כי שכן עליו הענן)

ומשם דייקא נמשך הכח הזה, להיות אש שלמעלה מבחי' סוכ"ע יורד ונמשך באתגליא בפועל ממש.

ועוד י"ל בזה ע"ד מ"ש במ"א ע"פ המאמר ר"פ ויקרא בענין שאל לך אות כו' הגבה למעלה דא אות יו"ד כו' ע"ש]: