ביאור ע"פ את קרבני לחמי

הנה כתיב: לעבדה ולשמרה - שהאדם הוא העושה הג"ע. דהיינו שהוא הממשיך גילוי אלקות מאור א"ס ב"ה להיות ג"ע.

והנה ארז"ל: ביו"ד נברא העוה"ב, פי' ביו"ד - צמצום, הארה נקודה קטנה שבא"ס ב"ה שאין לו סוף ואין לו קץ ותכלית, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וא"א להיות שום השגה לשכל נברא להיות תענוג הנשמות - אלא שנהנין מזיוו כו'.

וכמשל בהירות השמש או האבוקה, שא"א להסתכל בהם מחמת בהירותם. וכן הוא לענין השגה שבאור א"ס ב"ה עצמו, לא שייך שום השגה כלל מחמת בהירותו הגדול:  כי ישת חשך סתרו, רק ע"י צמצום הארה נקודה קטנה.

(ועמ"ש מזה בד"ה שחורה אני ונאוה, אש שחורה ע"ג אש לבנה).

וזהו העוה"ב דייקא, שהוא גילוי השגה לשכל נברא להתענג. ולכן עוה"ב נבנה על מדת הדין הקשה. כמבואר בספרים: שעוה"ז נאמר בו עולם חסד יבנה, משא"כ עוה"ב הוא מדת הדין.

שהרי יסורי עוה"ז נק': יסורים של אהבה וחסד, כי יסורים ממרקין. ויסורי עוה"ז, איבוד ממון ונוקף אצבעו כו', אין ערוך לגבי יסורי גיהנם, שהאש א' מששים כו'. ומה שהיה ראוי לידון בגיהנם בעוה"ב מחשבין כנגדו יסורי עוה"ז הקלים, וה"ז חסד כו'. משא"כ בעוה"ב עונשים גיהנם כו', לפי שהוא נבנה על תוקף מדה"ד הקשה, לשלם לרשע רע כרשעתו. וכ"ז הוא מפני שעוה"ב שהוא גילוי ההשגה ותענוג הנשמות, הוא ע"י גבורות וצמצומים.

[י"ל, כי גם החכמה שהיא בחי' יו"ד שבו נברא העוה"ב, הרי התהוותה מאור א"ס, הוא ע"י גבורות וצמצומים, והוא מה שנמשך האור והשפע רק ע"י בחי' שערות כו'. ושרשם מגבורה דע"י המלובשת במו"ס. ועמ"ש בפ' שלח ע"פ אני, מענין שער בשמאל כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם כו', שהאתעדל"ת לצמצום. וגבורה זו הוא ג"כ ע"י שהאדם מצמצם א"ע בבחי': בטל רצונך, וזהו ענין לעבדה כו'. וכמבואר פי' וענין: עובד אלקים בסש"ב פט"ו. וזהו: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך - צפון הוא בחי' גבורות, שעי"ז נמשך גילוי התענוג בג"ע. ועיין מזה בר"ח שער האהבה פ"ו ליראיך כו' כי אם אין יראה אין חכמה יראה גימ' גבורה: איזהו גבור הכובש כו']

וזהו: להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו - זיו השכינה הן הם גבורותיו, שהם צמצומים ע"י השתלשלות מעילה לעילה כו'. מלאכים ונשמות אין א' מהם דומה לחבירו. מחנה מיכאל באהבה דוקא, ומחנה גבריאל ביראה דוקא, ואין להם אהבת מיכאל באהבה, רק אהבה אחרת באופן אחר.

והגם שכולם מקבלים מאור א"ס ב"ה, כמו כח הנשמה המתפשט באיברים שבנשמה עצמה אין בה התחלקות - ואעפ"כ, כח הראיה מקבל העין וכח השמיעה מקבל האזן כו'. ואין העין מקבל אלא חלק פרטי שהוא כח הראיה בלבד כו' בלי שום שכל, והשגה והשכל וההשגה שורה במוחין לבד, ואין שם כח הראיה הגשמיות. והאזן מקבל כח השמיעה בלבד כו'. וכיוצא בזה בשאר אברים שאין אחד דומה לחבירו כו'.

[ועמ"ש בפ' שלח בביאור ע"פ והיה לכם לציצית מענין שכליים נבדלים כו']:

ב והנה כל ההשתלשלות מעילה לעילה הוא ב' בחינות מקיף ופנימי.

[מקיף מה שאין נכנס תוך הכלי, שאין הכלי מלבישו לפי שאין בו השגה כו'] ומתחלה נמשך המקיף ואח"כ נמשך הפנימי. כי הפנימי הוא הארה קצת מבחי' המקיף הנמשך שנכנס להיות פנימי. ומפנימי' עליון נעשה מתחלה מקיף לתחתון ואח"כ נמשך קצת הארה ממנו להיות פנימי.

וכך הוא בכל סדר ההשתלשלות: מאימא לז"א ומז"א כו', כי הכל הוא בחי' מקיף ופנימי כו'. וכמשל הדבור מן המחשבה, שלא כל מחשבתו יוכל להכניס בדבור רק אפס קצהו בלבד, וכן מן השכל למדות.

כמ"כ מההתבוננות בתפלה, שא"א להיות התפעלות הלב כ"כ, בכל כח השגתו והתבוננותו, רק שמתקצר כח ההבנה וההשגה כו'. והוא בחי' עגולים ויושר. שמתחלה נמשך עגולים ואח"כ פרצוף יושר, שהוא בחי' האדם: כח הראיה בעין כו' ורמ"ח אברים שונים. ובזה יש עיבור יניקה מוחין קטנות וגדלות. משא"כ בעיגולים הוא בהשוואה לכל צד כו'.

ובכלליות ההשפעה וההמשכה מריש כל דרגין נק': בשם מ"ה וב"ן. שבחי' מ"ה הוא מקיף לגבי ב"ן. הגם שגם שם מ"ה הוא פנימי - אך לגבי ב"ן הוא המקיף. ששרש מ"ה הוא ממצחא דא"ק, ומצח הוא הנק' תמיד בחי' רצון. וכמ"ש והיה על מצחו לרצון כו'. ונק' בזהר רעוא דכל רעוין כו'.

[עמ"ש בביאור ע"פ ועשית ציץ בסופו. ובד"ה למנצח על השמינית. ובביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב. ועמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזהר בפ' נשא (דקכ"ח ע"ב) בענין כחמר טב דשקיט ושכיך על דורדייה מענין מ"ה וב"ן שבמו"ס. ועמ"ש בביאור ע"פ משה ידבר מענין שם מ"ה. ובד"ה ענין האבות הן הן המרכבה. ובביאור ע"פ יונתי בענין מלגאו איהו שם מ"ה. ובביאור ע"פ והניף הכהן אותם על לחם הביכורים]:

והנה שם ב"ן הוא בחי' נוקבא - שמור לנוק' וזכור לדכורא. כי מל' תשבע"פ קרינן לה בחי' מל' ב"ן. אמנם מ"ה הוא בחי' תשב"כ: בחכמה אתברירו. והבירור הוא לעשות ג"ע, דהיינו להמשיך אור א"ס ב"ה שבבחי' מקיף להיות פנימי.

(ועמ"ש בד"ה ויקח קרח מענין בחי' חכמה, שבה שורה אור א"ס. ומ"ש בד"ה ואהבת את וחכמה היא כח מ"ה)

ועיקר ההמשכה להיות בחי' ביטול, כי אין אור א"ס שורה אלא במי שבטל דייקא. ומ"ה הוא בחי' ביטול גמור: ונחנו מ"ה כו'. ומתחלה נברר להיות עולם האצילות, שמה שאינו בטל - שם אינו שורה גילוי אור א"ס.

ומ"מ, נדחה לעולם הבריאה. שבערך עולם הבריאה נחשב בחי' ביטול שמלאכים ונשמות בחי' נבראים הם בטלים - הגם שבערך עולם האצילות אין זה ביטול גמור להיות גילוי רב כבעולם האצילות.

ואח"כ נדחה לעולם היצירה - עד שתכלית הבירור הוא במדריגות תחתונות דבעשייה. והוא ענין: כרע במודים, כריעה בעלמא להיות כפוף בבחי' הודאה כו'.

וארז"ל: מאן דלא כרע במודים נעשה נחש - שנדחה להיות נחש דקליפה לגמרי שאין שם עוד שום בירור טוב. ובזהר (שלח קס"ד א') ובסבא דמשפטים (דף ק' ע"א) שלא יקום בתחה"מ.

והנה לכן בעוה"ב א"א לשנות את טעמו ממה שנמשך בעוה"ז, כי עוה"ב הוא עולם שלאחר הבירור, דהיינו שכבר נמשך אחר הבירור משם מ"ה המקיף להיות פנימי וגילוי השגה ותענוג לשכל נברא, הרי כבר נתברר הטוב ומובדל מן הרע, שהרע נדחה לגמרי ומובדל בעצמו להיות מלאכי חבלה ומזיקים כו'.

מה שאין כן עולם הזה, שהוא עולם הבירור, שמאיר שם מ"ה המברר בתומ"צ, הרי יכול לשנות א"ע ולהפך מרע לטוב.

[ועמ"ש ע"פ ועתה יגדל נא כו']

והמשכה זו להיות כח זה של בירור שם מ"ה לברר שם ב"ן, נמשך מבחי' רצון העליון רעוא דכל רעוין. וע"ז אמרו: אין טעם לרצון כו', שהוא למעלה מהשגה כו'.

וזהו: נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני, שנעשה ונמשך רצון העליון שאין טעם והשגה בו.

[ואפשר שנקרא: נחת רוח כי רוח היינו בחי' אויר - אור יו"ד, שהוא מקור אותיות התורה כמ"ש במ"א בביאור דמזוזה מימין כו'. ועיין בזהר תרומה (דקע"ח סע"ב) ובאדרא דנשא דק"ל ע"ב]

וזהו בחינת תורה שבכתב שהוא למעלה מהשגה, שעיקרה אינה אלא האותיות כדמותן וכצלמן, משא"כ ההלכות על בוריין א"א להשיג מתורה שבכתב. כגון: וקשרתם לאות כו' - איני יודע מהו, עד שבאו חז"ל ופירשו ד' פרשיות: ט"ט בכתפי כו', וד' בתים, תפרן, ואלכסונן. וכן סוכה גבוה כ' אמה כו' - שהוא ענין השגות הרצון - שזהו כלי קיבול לרצון שבשיעור דוקא, ששיערו חכמים להגביל כל מצוה ומצוה כדת מה לעשות - אזי שורה ומתגלה רצון עליון, ובאם לאו אינו שורה כו':

ג והנה, אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה כו' - הם חו"ג. והנה ה"ג הם ה"פ אש, בחי' אשה - אש ה'. שצ"ל בחי' אש מלמטה למעלה: כי רוח אייתי רוח כו', שמאלו תחת לראשי. שפני שור שמהשמאל הוא המגביה כנס"י מקור נשמת ישראל ומנשאה: תחת לראשי, ע"י בחי' גבורות בחי' שמאל התלהבות הנפש. ומזה בא לידי ביטול, שהוא למעלה מהתלהבות, כי אחרי האש קול דממה דקה כו'.

ומ"ש: לא באש ה' - תירץ בת"ז: אית אש ואית אש, אית רעש ואית רעש כו'. ומכל מקום אפילו מה שהוא באש ה' - מ"מ קול דממה דקה יותר נעלה כו'.

[כי אש - היינו בעולם הבריאה, ששם השרפים. וקול דממה דקה - מבחי' אצי'. והנה באצי' ג"כ יש אבי"ע. וזהו: אית אש ואית אש - בריאה שבאצי' כו'. וגם שם - קול דממה דקה נעלה יותר, שהוא בחי' אצי' שבאצי' כו'].

אך צ"ל אש תחלה, שהיא העלאה ממטה למעלה, ואחר כך נמשך בחי' ביטול. וכענין: הכהנים הלוים.

וזהו: לחמי לאשי. לחמי - ישראל מפרנסין כו', כמו שהמאכל משיב את הנפש להתפשט בגוף. לאשי - שעל ידי אתעדל"ת, אש ה' - נעשה למעלה אש יוד, להיות יורד אש שלמעלה כו'.

והיינו: את קרבני - א"ת צירופי אותיות שמא' עד תי"ו. קרבני - נעשו קרובים אצלי ממש, להיות שורה בהם גילוי אלקות ואור א"ס ממש. ע"י: לחמי לאשי - שמאש ה' נעשה אש יוד, שם מ"ה נמשך ממש לתוכו. והוא בבחי' מל' דאצי', שם ב"ן - כי כל ישראל בני כו'.

ריח ניחוחי - מלמטה למעלה, מעורר מוחין דאבא. שבגלות הוא בחינת שינה והסתלקות, וריח הוא המעורר כו'. ניחוחי - הוא לשון הורדה ולשון מנוחה, המשכת הביטול כו'. היינו בחי': קול דממה דקה, שהוא למעלה אפילו מבחי' אש יו"ד כו'.

תשמרו - שמור זו משנה - שיהיה בחינת כלי לגילוי אור א"ס, בבחי' אשי. וכמארז"ל: כל העוסק בתורה הקב"ה שונה כנגדו. ודברי אשר שמתי בפיך, ממש. שזהו: את קרבני.

כי הרי האבות היו חג"ת הן הן המרכבה. ומשה בחי' ביטול: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', בחי' הרוכב כו'. וכ"ז הוא מבחי' משה, בחי' ביטול: דמות כמראה אדם - בחי' רוכב, שהוא יסוד אבא, ונחנו מ"ה כו'.

ואיך יגיע האדם לבחי' ביטול - הוא על ידי: צו את בני ישראל - שבחי' משה ישפיל עצמו ויומשך למטה שיהיה בצוותא וחיבור.

ועי"ז: ואמרת אליהם - אמירה בחי' אבא, שיהיה: ודברי אשר שמתי בפיך.

להקריב לי במועדו - מועד ל': ונועדתי, אשר לא יעדה כו'. יעוד ומועד ונועד - הכל ל' יעוד ויחוד וחיבור.

שכל המשכות הם מבחי' שבת קדש הוא לכם בחינת אבא, אך הוא ע"י: יו"ט מקרא קדש בחי' אימא. אלא שגם שם הוא התלבשות אבא באימא כו'.

פסח - מלמטה למעלה, הוא בחי' אברהם תפלת שחרית. תחלה עולם העשיה עד ברוך שאמר. פסוקי דזמרה - הוא עולם היצירה. ויוצר אור - בריאה. ותפלה - הוא ביטול והמשכה מלמעלה למטה.

מה שאין כן מנחה לשון מנוחה, שאין שם אלא תפלת י"ח בלבד.

וערבית יש בו ג"כ ק"ש ותפלה, אלא שאין מאריכין - לפי שיעקב כלול משניהם. וגם תפלת שחרית כלולה עקידת יצחק באברהם כו'.

וגם מועד ל': וככלה תעדה כליה, שהוא לשון עדי וקישוט, בחי' כתר כו'.

ועמ"ש בד"ה אלה פקודי, בענין משכן העדות. ועיין מענין את קרבני בזח"א ויצא (דף קס"ד ע"ב). ובמ"א נז' בזהר נצח והוד עלייהו אתמר את קרבני כו'.

וע"ש בביאור ע"פ צאינה וראינה בסופו דנו"ה הם בחי' אותיות התורה כו'. ומענין ריח ניחוחי בפ' פקודי (דרל"ט סע"א). ומענין להקריב לי בפ' שמות (ד"כ ע"ב). ומענין במועדו בפ' לך לך (דפ"ט ע"ב. וע"ש דפ"ח א'. ובפ' שמות דכ"א. ובפ' פנחס דרכ"ד א'. דרכ"ו ע"א. דר"מ ע"א).

ועיין במדרש ויקרא רבה פ' ב' ובמדרש שוחר טוב פי"ט, מענין תשמרו להקריב לי כו'. ועיין מה שכתוב מענין זה על פ' וארשתיך לי כו'. ועיין זהר חלק א' פרשה ויחי (דרמ"ה סע"ב) ומה שכתוב מזה בביאור על פ' יונתי ובפסוק שיר השירים כו':

קיצור מפי' הפסוק: צו את בנ"י. צו לשון צוותא - שיהיה נמשך בחינת משה להיות בצוותא חדא עם בנ"י. (ועמ"ש סד"ה ואתה תצוה) ועי"ז; ואמרת אליהם' שעי"ז יומשך להם כח הדבור להיות יחוד וביטול דבור האדם בדבר ה'. (ועמ"ש בד"ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר. ומ"ש סד"ה משה ידבר) וזהו: את קרבני - את הן בחינת אותיות מא' עד תיו - הן הן קרבני, קרובים אלי ומקרבין אותי. וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך: הקב"ה קורא ושונה כנגדו

(עמ"ש סד"ה ואתה תצוה הנ"ל, גבי מאת בנ"י. ועמ"ש בד"ה ואתחנן, גבי בעת ההיא. ובד"ה וידעת היום, גבי ואהבת את).

ועי"ז יהי' ג"כ לחמי לאשי. אשי אש יו"ד, שהוא בחי' אש שיורד מלמעלה, מבחי' סוכ"ע להעלות יסוד האש שבנפשו הבהמית, בחינת אשה אש ה'.

(ועמ"ש בד"ה והיה לכם לציצית. וסד"ה כי תצא, גבי ונתנו ה'. וע"ש בד"ה ע"כ יאמרו המושלים, בענין שלהבת י"ה. ומ"ש בד"ה אתם נצבים, בענין כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. ומ"ש סד"ה כי ביום הזה יכפר, בענין בנקרת הצור)

שהמשכה זו דבחי' אש יוד, הוא ע"י: לחמי - ישראל מפרנסין.

(כי הלחם נהפך לדם בחי' חום ויסוד האש, והיינו הקרבנות שנק' לחמי. וע' במא"א אות למ"ד סכ"א, כמה בחי' שנק' לחם ולחם משנה.

ויש לפרש, דבחי' אשה אש ה', נק' לחמי לאשי לבחי' אש יוד ע"ד מ"ש: כי אם הלחם אשר הוא אוכל. (וישב ל"ט ו') וכן קראן לו ויאכל לחם בפ' שמות ב' כ').

ור"ל כי הוא יחוד משפיע ומקבל, ע"ד ביום חתונתו זו מתן תורה, כי יוד הוא בחי' משפיע כענין ביוד נברא העוה"ב, וה' בחי' מקבל כענין בה' נברא העוה"ז. וזהו ג"כ ענין ריח ניחוחי.

(או י"ל, שלהיות את קרבני, שיהי' האותיות קרובים אלי, זהו ע"י לחמי לאשי. כי ע"י האתעדל"ת נמשך בתורה בחי' גבוה יותר. וענין: ריח ניחוחי המשכת קול דממה דקה, שלמעלה מבחי' אש יוד)

ואח"כ צ"ל: תשמרו - שמור זו משנה. שיהי' נשמר בלב האדם, בחי' לאשי אש יוד. (שלא יהי' בחינת פולטת).

וכ"ז בחי' דבור, שהוא תלמוד תורה, שע"ז נאמר את קרבני ותשמרו.

ובחי' מחשבה זו תפלה - עז"נ: להקריב לי המשכת אור אין סוף שבחכמה בחי' שבת קדש במועדו, יו"ט ג' מועדים, שהם מקראי קדש, וממשיכים בחי' קדש בתפלת ימי החול. (ע"ד חולין שנעשו על טהרת הקדש).

ונ' [=ונראה] דאת קרבני זהו יחוד זו"ן, אכן: להקריב לי במועדו - זהו יחוד או"א.

והוא כענין מ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן - יחוד ו"ה. משכן העדות - יחוד י"ה. ונק' בחי' זו: לי - כי יחוד או"א שרשו מעתיק וא"ס.

וע' זח"ב (בשלח ס"ג, ב') ע"פ ממעמקים קראתיך. ובפ' תרומה (קל"ד ב') ע"פ ויקחו לי תרומה.

ואע"ג שהקרבן עיקרו המשכת מ"ד מז"א, כמ"ש באגה"ק סי' כ"ח - מ"מ הרי כתיב: וישע ה' אל הבל - המשכת ש"ע נהורין. וע' בהרמ"ז ר"פ צו קה"ק [=קדש הקדשים] תלת רישין כו'.

ועיין מענין צו את כו' תשמרו להקריב בגמרא פ"ד דתענית (כ"ו א'). פ"ט דפסחים צ"ו א'.

וברבות בראשית (ס"פ ט"ז) גבי לעבדה ולשמרה. תולדות (ס"פ ס"ה). פ' צו (ספ"ז). אמור (ס"פ כ"ז). במדבר (פרשה ז'). נשא פי"ב (רמ"ו ג'). ס"פ בהעלותך (רס"ה א') ע"פ אספה לי. ר"פ פינחס וס"פ. שה"ש רבה (י"א ג') ס"פ צווארך בחרוזים. בפתיחתא דאיכה (נ"א א') סד"ה והמה כאדם עברו ברית. שה"ש רבה (ל"ה ב') ס"פ ראשך עליך ככרמל: