אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו'. [דברים יג, ה]

פרט הכתוב ששה דברים בעבודת ה'. תלכו. תיראו. תשמרו. ובקולו תשמעו. ואותו תעבודו. ובו תדבקון.

הנה, מה כתיב לעיל מיניה: [דברים יג, ד] "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וגו'".

ולהבין, מהו כי מנסה וגו'?

הענין. כי הנה הנשמה קודם ירידתה בעולם הזה היתה עומדת בעולם העליון. וכמ"ש: חי ה' אשר עמדתי לפניו. ושם היה אצלה גילוי אלהותו ית'. ואח"כ ירדה בסתר המדרגות בעוה"ז השפל, להיות בהסתר פנים וריחוק מקום מאור ה'.

ותכלית ירידתה היא בשביל הנסיונות שבאין להאדם, שהם מהסתר פנים והסתלקות חיות השפע, במניעת בריאת הגוף או מניעת ממון, כדי להסתיר על אור וחיות ה' וקדושתו ית'. ולהיות מונע מבית ומבחוץ לאדם שבא להתקרב לה' ולעבודתו ית': "כי דרך רשעים צלחה".

וזהו: "ובא האות והמופת לאמר נלכה כו'". כלומר ששם גילוי האות והמופת, והגבהת קרנם בהגדלה וריבוי החיות. ולכן אומרים: ידינו דוקא רמה וגו', ומגביהין כנשר קנם. וצריך האדם התגברות יתירה לעמוד בנסיון שלא לחוש לשום מניעה ח"ו.

ובשביל כך באין לו הנסיונות, כדי שיתגבר עליהם, כדי שעל ידי כן יבוא למעלת ומדרגת לדעת. דהיינו, שיהא אצלו בחי' דעת והשגה והרגשה בו ית' בבחי' ראיה והשגה. שהדעת הוא נמשך מבחי' ראיה. כדכתיב: אתה הראת לדעת, שהוא בחי': "ומבשרי אחזה", אחזה ממש.

(ובזה יובן הפסוק: כי מנסה כו' אתכם לדעת כו'". (דאין פי' הפסוק: "לדעת הישכם אוהבים כו'" - שיהיה הקב"ה יודע כו' - דאטו לנסיון הוא צריך כדי לדעת! והלא הכל גלוי לפניו ית', ויודע בראש מה שיהיה בסוף, ומה שיבחור האדם? ועיין במדרש רבה פ' וירא ר"פ נ"ד. 

והרמב"ן בפי' החומש ס"פ וירא פי': שהנסיון הוא כדי להיות לאדם שכר מעשה טוב, ולא שכר לב טוב לבד. ועיין בזהר וירא (דק"ו ע"ב). וצ"ל דא"כ מהו פי': כי מנסה כו' לדעת כו'? 

ולפמ"ש א"ש. דפי' לדעת היינו שעי"ז יומשך בחי' הדעת בנפש האדם)

דהיינו, כמו שמרגיש את נפשו כאלו רואה שהיא היא המחיה את הגוף, ובלעדה אין לגוף קיום וחיות כו', כך יהא מורגש אצלו כי הוא ית' חיי החיים, כאלו רואה כו'.

והטעם שהנסיונות מביאין את האדם לידי דעת. כי הנה הנסיונות הגם שירדו בהסתר פנים להיות מסתירים על חיות ה' וקדושתו ית' - הנה מוסתר בהם חיות אלהי. כענין: "ה' אמר לו קלל כו'". וכמאמר רז"ל: "גלו לבבל - שכינה עמהם", שהיא היא המסתתרת ומתלבשת בשר של בבל, להיות הוא המושל ולהיות ישראל נתונים תחתיו.

והנה החיות אלהי שירד מטה מטה בהעלם והסתר פנים, יסודתו בהררי קדש, ממקום גבוה מאד נעלה ממדרגות עליונות דקדושה. כנודע ממשל נפילת החומה כו' אלא שנפל וירד מטה מטה בסתר המדרגות.

וכשעומד האדם בנסיון ומתגבר נגד כל מונע, אזי קורע כל המסכים המסתירים ומעלימים אור וחיות ה'. ונמצא שיוצא אור וחיות ה' מהעלם אל הגילוי, ונמשך גילוי זה בנפשו, להמשיך לה בחי' דעת והתגלות אלקותו ית'. וכמו מוצא פי' ה' שבמאכל שמחיה את האדם, לפי ששרשו מאד נעלה כו' כמ"ש במ"א.

(אלא שזה הניצוץ המוסתר בהנסיון, שרשו גבוה ונעלה יותר מהניצוץ שבמאכל, שהרי נפל למטה יותר כו'. וכנודע מענין פני אריה ופני שור כו'.

וזהו: "אחרי ה' תלכו". והוא ע"ד מ"ש: "משכני, אחריך נרוצה". פי' אחריך דייקא, בחינת אחוריים. שהוא כמ"ש: "ואנכי הסתר אסתיר פני". כמו האב המסתיר א"ע מבנו בכדי שהבן ירדוף אחריו, ויתגלה חכמת הבן ודעתו החזקה, שיבין שההסתר אינו אמיתי אלא רק בכדי שיבקשנו בחפש מחופש. ואז ימצאנו וישמחו שניהם. וזהו משכני להיות אחריך נרוצה.

ועי"ז אח"כ: "נגילה ונשמחה בך" שמבחי' אחור באחור יבוא לבחי' פנים בפנים כו'. ועמ"ש בפ' תצוה בד"ה זכור את כו' ועיין בזח"ג ויקרא דף כ' תחלת ע"ב).

אך להיות גילוי הדעת באדם, היינו כאשר תתבונן נפש השכלית בגדולת א"ס ב"ה כל חד לפום שיעורא דיליה. וכמרז"ל: "אם אין בינה אין דעת", שע"י התבוננות נעשה הרחבת הדעת, להגדיל האהבה המוסתרת בלב שהיא בהעלם בבחינת נקודה חדא. ועל ידי ההתבוננות נגדלת ונתרבה האהבה ויוצאת מהעלם אל הגילוי כו'. וענין התבוננות זו שגורמת הגדלת אהבה זו היא מבוארת בפסוק: "אחרי ה' אלהיכם תלכו".

כי הנה ביאור ענין: אחרי וביאור ענין: תלכו הוא על פי מה שנודע מאמר: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" שבכל יום מתחדש חידוש הבריאה מאין ליש. וכמו שהיתה תחלת הבריאה בששת ימי בראשית מאין ליש ממש. כמו"כ עתה מתחדשת הבריאה יש מאין ממש כו'.

ולהבין ענין: "יש מאין"? והלא כתיב: "כי ממך הכל", וכולא קמיה כלא חשיב כו', שכל מה שלמטה מטה הוא כלא וכאין כו'. ולמה נק' הבריאה בשם יש מאין, והלא נהפוך הוא?

אך על זה אמר דוד המלך עליו השלום: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". שהאמת הוא שמקור החיים הוא עמך, כי: "ממך הכל", ומ"מ נק' יש מאין.

"כי באורך נראה אור" פי', באור וזיו בעלמא, כמשל זיו השמש מהשמש שאינו מערך מהותו כלל, כך השתלשלות והתהוות כל העולמות הם רק בחי' הארה' והארה דהארה כו'.

"באורך", הם עולמות עליונים - "נראה אור", הם עולמות תחתונים. שהם הארה דהארה כו' (ע' באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי).

ולכן אמר: "כי עמך", ולא אמר: "כי אתה", דהוה משמע, שאתה בעצמך כביכול הוא המתלבש כו'. אבל "כי עמך" פי', שמקור חיים הוא בטל וטפל עמך, שנמשך מבחי' זיו בלבד, כי מהותו ועצמותו ית' כביכול אינו בגדר השתלשלשות והתלבשות כלל.

ולכן נקרא הבריאה יש מאין. דהיינו מבחי' שהוא כאין ואפס וכלא חשיב, שאינה מבחי' עצמותו ומהותו ית' כלל, רק בחי' זיו והארה ממנו ית'. והוא בחי' ומדת מלכותו ית'.

וכמ"ש: "מלכותך מלכות כל עולמים", שע"י שעלה במחשבתו ית': "אנא אמלוך כו'". שבחי' מלוכה הוא רק בחי' שם, שהיא התפשטות לזולתו להיות שמו נקרא מלך עליהם, שאין זה אלא זיו כו'.

וזהו ענין: "אחרי ה'", בחי' אחוריים. ומזה נמשך: "תלכו", היא בחי' אהבה, שנק' בשם הליכה. כמ"ש: "הלוך ונסוע הנגבה".

שכאשר יתבונן ויעמיק בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק, שכל השתלשלות העולמות אינן אלא זיו כו', ממילא יומשך לאהבת ה' לבדו. וכמ"ש; "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'".

(ועמ"ש בפ' וארא בפי' וידבר אלקים וגו' אני הוי'. שעל ידי ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה והתפשטותו בנבראים שזהו בחי' שם אלקים, מזה ישוב לאהבה את הוי' דלית מחשבה תפיסא ביה כו'. וזהו פי' אחרי הוי' תלכו, דבחי' גדולת א"ס ב"ה והתפשטותו בנבראים נק' אחרי הוי', בחינת מלכותו ית'. ומזה יומשך ההליכה לאהבת ה' לבדו כו')

ולהיות בחי' הליכה באהבה זו ממדרגה למדרגה. דכמה דרגין על דרגין עד אין חקר. ואהבה זו, היא גדולה ונפלאה לאין קץ ותכלית, להתענג על ה' ממש תענוג נפלא לאין קץ. מאחר שבאמת כל העולמות אינן אלא זיו כו', וכתיב: "הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו', לבני ישראל עם קרובו", שהם קרוביו ממש, כי חלק ה' ממש עמו. ואי לזאת מה מאד תהיה שמחת הנפש גדולה לאלהים ואהבה בתענוגים.

ועל זה נאמר: "עבדו את ה' בשמחה", היא שמחת הנפש המשכלת ומתבוננת בה' חיי החיים ברוך הוא. ואמרו רז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העוה"ב". לפי שחיי עולם הבא אינן אלא זיו ממנו ית' כו'. מה שאין כן תשובה ומעשים טובים שענין תשובה הוא להשיב את הנפש ולדבקה בו יתברך מקורא ושרשא דכולא.

וזהו ג"כ מ"ש: "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", דהיינו יותר מעולם הבאף שנק': "יום שכולו ארוך כו'".

(ועמ"ש בפ' וארא ע"פ לכן אמור לבנ"י, וע"פ ובבואה לפני המלך במגלת אסתר):

 

ב ואותו תיראו. הוא בחינת שוב. כי תלכו הוא בחי' רצוא. הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה באהבה כו'. והשוב הוא להיות תיראו, יראה בושת, היא יראה פנימית מפני גדולת א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה תפיסא בי' וכל נהוראין מתחשכאן קמיה כו'.

כי אית יראה ואית יראה. יראה חיצוניות היא מפני התפשטות גדולת מלכותו ית', כמורא בשר ודם מפני התפשטות גדולת מלכותו על ריבוי עם ומדינות מלכותו כו'. וכך כתיב אלף אלפין ישמשוניה כו'. וע"ד זה תקנו ברכת יוצר אור ששם נאמרה ונשנית יראה זו יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים כו' ומשמיעים ביראה כו' כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה כו' והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול כו' שמזה מקבלים ישראל ג"כ בחי' יראה זו. כמשל הרואה שרים משתחוים לפני המלך כו' וכמ"ש במ"א.

והנה יראה זו קודמת לאהבה שעי"ז שמקבלים יראה זו נמשכה מדרגת האהבה האמורה באהבת עולם אהבתנו כו' ויחד לבבנו לאהבה כו' הבוחר בעמו ישראל באהבה עד שבק"ש נמשכה מדת האהבה העליונה לקיים ואהבת את ה' אלהיך כו'.

ועל בחינת יראה ואהבה זו נאמר: "אכלתי יערי עם דבשי".

יער הוא שבו כל עץ ועצי שטים עומדים הם המלאכים שרפים עומדים. וזהו בברכת יוצר אור, ששם נאמר ענין המלאכים שעומדים ומשמיעים ביראה והאופנים ברעש גדול כו'.

ודבשי היינו מתיקות ותענוג היא האהבה בתענוגים שנמשכה בק"ש. ואהבת בכל לבבך שגם תוכיות הלב שהיא בהעלם והסתר האהבה המסותרת יהיה גם תוכו רצוף אהבה בהתגלות. ובכל נפשך כל כחות הנפש מחשבה במחשבה כו' ובכל מאדך בלי שיעור והפסק שהאהבה בתענוגים אין לה קץ וסוף שיש להתענג מרוב כל כנ"ל.

(ועמ"ש ע"פ אני ישנה כו' גבי פי' יונתי)

ומבחינת אהבה זו, יבא ויגיע למדרגת יראה פנימיות, בחי' ביטול במציאות ממש. והיינו בחי' השתחואות שבתפלת שמונה עשרה. כי בחינת יוצר אור הוא מדרגת המלאכים ויראתם והשתחואתם הוא בבחינת חיצוניות. משא"כ תפלת שמונה עשרה היא בחי' ביטול והשתחואות הנשמות שהם בבחי' פנימיות. דהיינו להיות בבחי' בטול במציאות ממש מפני אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה כו' בחי' סובב כל עלמין.

(ועמ"ש מענין ביטול במציאות שבשמונה עשרה ע"פ יהודה אתה כו' וע"פ השמים כסאי כו' איזה בית אשר תבנו לי כו')

"והקדוש בשמים ובארץ", שאין לפניו ית' בחי' שמים ולא בחינת ארץ, שמעלה ומטה שוין אצלו, ואין תופס מקום לפניו ית' גשמיות כמו רוחניות ממש. ולכן יכול להיות נמשך בחינת ביטול זה גם בגשמיות. כי הכל רק בבחינת: "באורך נראה אור". "באורך" - גן עדן העליון. ו"נראה אור" - גן עדן התחתון. וכולם אינם רק אור וזיו כו' כנ"ל:

 

ג ואת מצותיו תשמרו.

הנה במצות כתיב: "אשר אנכי מצוך היום על לבבך". פי', כדי להמשיך לבבך אליו ית' כמים הפנים כו'. שעל ידי המצות, שהם רצונו ית': "אשר קדשנו במצותיו" שנמשכות למטה על נפש האדם - יתעורר רצון הנפש ג"כ אליו ית' כמים הפנים.

וזהו: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". פי' שיומשך רצונו ית' שהן המצות למטה, כדי שיומשך רצון הנפש אליו ית'.

וזהו ענין: "נר מצוה". דהיינו, שמן המצוה נמשך נר והארה בנפש, היא הארת הרצון והאהבה שבלב.

(ועמ"ש מזה ע"פ: והיה לכם לציצית. איך שהמצות הן הן שממשיכות בחי' חכמה עילאה בחינת ביטול לכללות נשמות ישראל כו'. ונר בגימט' ר"ן. כי בחי' רמ"ח מ"ע הן נמשכות ע"י ב' בחי' ימין ושמאל כו' ע"ש, וכמ"ש בזהר תרומה (דקס"ו ע"ב) ע"פ כי נר מצוה כו'.

ועיין ברבות קדושים פכ"ה: "אחרי כו' תלכו" וכי אפשר לב"ו כו' ובו תדבקון כו' עד אלא למטע תחלה כו' ע"ש והיינו להמשיך בהארץ מבחי' עץ החיים.

(ועיין בזהר בפ' ויחי דרכ"ו ע"ב, גבי בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן. קדושים דפ"ז סע"א. בלק דף ר"ב. פנחס רנ"ג א'. ועיין ברבות נשא פ"י רל"ו ג'. ובשה"ש בפסוק שוקיו עמודי)).

אך הנה המצות צריכות שמירה, דהיינו הנר שנמשך מהן. וכענין: "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו'". ואמרז"ל: עבירה מכבה מצוה. [סוטה כא, א] דהיינו שמכבה את הנר ונשקע אש האהבה. אבל אינו מכבה גוף המצוה עצמה ח"ו לומר: כי לא תזכרנה לו המצות בחשבון ח"ו. שהרי מי שיש בידו מחצה זכיות ומחצה עונות הרי זה מנוחלי עוה"ב. אלא שנפרעין ממנו על עונותיו ואינו מאבד זכיותיו ח"ו. אלא הכוונה שמכבה את הנר וההארה שנמשך מהמצוה בנפש. וע"ז נאמר: "ואת מצותיו תשמרו" שלא יבא לידי איבוד ח"ו.

והיינו ע"י: "ובקולו תשמעו", הוא קול התורה. כי עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. והטעם, שעם היות שהמצוה היא הארת רצון העליון ב"ה, עכ"פ הרי ירדה למטה בנפש ונגבלה בבחי' כלי, והרי יש בחי': "זה לעומת זה". שכשם שע"י המצוה הוא מקיים הרצון כך הנה בעבירה הוא עובר הרצון. ולכן עבירה מכבה הארת המצוה.

אבל התורה היא: אלפים שנה כו' אורייתא מחכמה נפקת כו' היא המאירה את הנר מצוה. וכמ"ש: "כי נר מצוה ותורה אור", שהתורה הוא האור להנר של מצוה.

(ועיין בהרמ"ז ר"פ בהעלותך פי', משום דהתורה היא עץ החיים שהוא בחי' יסוד אבא כו', ואין כח בקליפה לשלוט שם. משא"כ במצוה שהיא בחי' מלכות, ששם עה"ד טו"ר, ויש שם אחיזה לחיצונים. והיינו שהמצוה נק' נר שהיא המשכת ח"ע ע"י רמ"ח אברים. אבל התורה אור, היינו המשכת ח"ע ממש כמו שהיא למעלה מהתלבשות באברים כו'. וזהו ענין הנז' כאן, שהתורה היא אלפים שנה כו' אאלפך חכמה אאלפך בינה בחינת עץ החיים כנ"ל.

ויובן זה עוד ממ"ש ע"פ: והיה מספר בנ"י בענין: "פקדת הארץ ותשוקקה". דקאי על המצות שעי"ז נעשה הנפש שוקקה כמים הפנים כו'. אך התורה היא בחי': "עד יערה עלינו רוח ממרום" שלמעלה מבחי' מים שהן המצות כו'. ע"ש. ועיין ברע"מ פ' צו (דכ"ח ע"ב) מענין ואין עבירה מכבה תורה ובהרמ"ז שם).

כי מקור התורה ושרשה היא הגבה למעלה, מקורא ושרשא דכולא. מבחי' י"ג מדה"ר הנמשכות בחדש אלול, כי אז הוא זמן ועת רצון למעלה.

ובכל השנה ממשיכים י"ג מדה"ר על ידי התורה. כי מקור התורה, תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן בגימט' תר"ך, הם תר"ך עמודי אור מקורות הרחמים והסליחות, ושם נושא עון ופשע. ולכן אין עבירה מכבה תורה, לפי שנמשך מבחי' נושא עון כו'.

(וזהו הרועה בשושנים, שהם י"ג מדה"ר. ואמרו בזהר שמות דף עשרים ע"ב, באותן ששונין בתורה כו'.

ויובן זה. ממ"ש במ"א ע"פ: ואתחנן, שהתורה הוא המשכת אתעדל"ע מבחינה שאין אתעדל"ת מגעת שם. וזהו ענין ואתחנן - מתנת חנם חנם, בלא מצות. וגם ואתחנן בחינת חנון ורחום הוי'. שזהו בחי' י"ג מדה"ר כו' ע"ש. הרי מכ"ז מבואר, איך שייך המשכת י"ג מדה"ר ע"י התורה.

ועמ"ש עוד מענין תורה ומצות בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי שבועות).

וזהו: "ובקולו תשמעו"" כי כל קול הוא ענין המשכה מלמעלה למטה. כך התורה הנה נמשכה מלמעלה ממקום גבוה מאד, ע"י תנאים ואמוראים מארי מתניתין וגמרא. והלכה זו שנאמרה מפי בית שמאי ובית הלל, היא דבר ה' עצמו. וכמ"ש: "ודברי אשר שמתי בפיך" דברי ממש.

וזהו: ובקולו ממש תשמעו. כי: כל היושב ושונה - הקב"ה יושב ושונה כנגדו. רק אתם "תשמעו" כענין: "שמע - השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך". פי', שאתה הוא בחי' תורה שבעל פה, שהיא היא הדבר ה' המדברת בפיך.

"ואותו תעבודו", פי' תעבודו להיות בחי' עבד. וכמ"ש: "עבדו את ה' בשמחה". כי צריך להיות בב' בחינות: בחי' בן ובחי' עבד. בחי' בן הוא האהבה ושמחת הנפש להיות תלכו ממדרגה למדרגה.

ובחי' עבד הוא לעבוד כמו העבד שהוא עובד את אדונו, שאין כונתו רק לעבוד את אדונו למלאות רצונו, הגם שלא יהיה לו שום טעם והשגה בעבודתו, וגם אינו יודע טיב העבודה ומהותה שיהיה לו חפץ ותשוקה מצד העבודה עצמה - אעפ"כ הרי הוא עובד בלב שלם מחמת שמקבל עליו עול רבו לעבדו בכל כחו.

כך צריך אדם לקבל עליו עול מלכות שמים, ולקיים מצותיו ית', מחמת כי כן צוה לו המלך כו', הגם כי מצות צריכות כוונה. וכוונתה היא השמחה באהבת ה' כמים הפנים, מפני שבה ועל ידה נמשך רצון העליון אשר קדשנו במצותיו - מ"מ צריך להיות ג"כ בחי' עבודה.

כי הגם שעבודה זו היא מדרגה התחתונה שבנפש נגד השמחה באהבת ה' - מ"מ הרי יש בה מעלה אחרת, מצד ההכנעה והביטול כו' וכמ"ש במ"א. שזהו שהוכיח שמואל את שאול: "הלא שמוע מזבח טוב וגו'".

(ועמ"ש עוד מענין מעלת בחינת עבודה זו דבחינת עבד, בפ' שלח ע"פ ועתה יגדל נא כו').

וגם, הנה עי"ז: "ובו תדבקון" ל' רבים. כי יש בנפש ג' בחי': נפש רוח ונשמה, שהם מחשבה דבור ומעשה. ומעשה הוא בחי' עבד, בחי' עשיה. וצריך האדם לאכללא דבור בדבור ומחשבה במחשבה כו'.

והנה התקשרות המחשבה - היא בדביקות הנפש ושמחתה באלהים חיים. אך המעשה שהיא מדרגה אחרונה, וצריכה ג"כ לעלות ולהתקשר בה', אין התקשרותה אלא ע"י בחי' עבד שהוא בחינת עשי'. וגם למי שאין יד שכלו ותבונתו מגעת להוליד מהם אהבה עזה בבחינת תלכו, תהיה זאת עבודתו עבודה תמה, לעבוד עבודת עבד.

ועי"ז: "ובו תדבקון" כתיב, בתוספת נו"ן. כי הנו"ן פשוטה יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה, לרמז שתתפשט ותומשך הארת והמשכת גילוי אלהותו ית' למטה מטה, עד שאפי' בחי' עשיה יהיה כולו קדש לה'. שאז לא יהיה יניקה לסט"א וחיצונים כלל. וכמ"ש: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו'". זכריה סי' י"ג.

ועמ"ש מענין נו"ן פשוטה ע"פ נשא את ראש בני גרשון כו'. וע' בזהר בשלח דף מ"ט ע"א מענין ובו תדבקון):

קיצור מד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו (א) ענין כי מנסה ה', שהנסיונות באין לאדם כדי שיתגבר עליהן, כדי שעל ידי כן יבא למעלת ומדרגת לדעת. אך אם אין בינה אין דעת, שעל ידי התבוננות נעשה הרחבת הדעת. והיינו להתבונן איך שהבריאה יש מאין, שמקור ההתהוות מבחי' זיו והארה שהוא כאין, ונק' שם. וזהו כי עמך מקור חיים. ונקרא אחרי הוי', בחי' אחוריים. ומזה נמשך תלכו הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה וזהו בחי' רצוא שהוא הנמשך מבחי' אחרי ה':

(ב) ואח"כ ואותו תיראו הוא בחי' שוב שזה נמשך מבחינת אותו ממש, דהיינו מפני גדולת א"ס ב"ה בעצמו. ועמ"ש בד"ה וידעת היום. וזהו ענין שמו"ע. ויש יראה חיצוניות שהיא ביוצר אור כולם עומדים כו' ביראה ואח"כ בק"ש בחי' אהבה תלכו (ועמ"ש בד"ה נשא את ראש בני גרשון בענין בני מררי קרשים עומדים ואח"כ ונתתי לך מהלכים בין העומדים ואחר כך יראה עילאה) ואח"כ ואותו תיראו יראה פנימיות:

(ג) ואת מצותיו שעל ידי המצות שהם רצונו ית' יתעורר רצון הנפש ג"כ וכמ"ש בד"ה כי תצא בענין לך אמר לבי בקשו פני והיינו על ידי את פניך ה' אבקש. וזהו נר מצוה. ועמ"ש מזה ע"פ והיה לכם לציצית אך נר המצוה הנ"ל צריך שמירה מעבירה המכבה מצוה. והיינו ע"י ובקולו תשמעו היינו תורה. ותורה אור שמקור התורה מבחי' י"ג מדה"ר ולכן יש יג"מ שהתורה נדרשת בהן אלפיים שנה קדמה ועמ"ש בד"ה באתי לגני וגם נוצר חסד לאלפים הנ"ל:

(ד) ואותו תעבודו להיות בחי' עבד בלי טעם שעז"נ הלא שמוע מזבח טוב. ועי"ז ובו תדבקון התקשרות מחודומ"ע של האדם במחודומ"ע של הקב"ה:

  [בדפוס ראשון ליתא, וכן צ"ע איפה סוף המוסגר. ובלקו"ת שאני קורא בו הערה זו היא על המוסגר הראשון, אבל לכאורה צ"ל על המוסגר השני]