ביאור אחרי
א הנה פי': "אחרי הוי' אלקיכם תלכו": שכל ההשתלשלות נמשך ונתהוה רק מבחי' מדת מלכותו ית', שהיא הנקראת: "אחרי הוי'", בחי' אחוריים, הארה בעלמא כו'.
(וכמ"ש בפ' תצוה בד"ה זכור את כו' בפי' וישב ה' מלך לעולם. ועיין בזהר ויקרא (דף עשרים בתחלת עמוד ב') ועמ"ש ע"פ הזהר קדושים (דפ"ו סע"א) ע"פ ואחרי לא יהיה)
והוא כמו כן עד רום המעלות. כי גם הקו נמשך ע"י צמצום ומקום פנוי מבחי' מלכות דא"ס לבד.
(וזהו ענין: אל תקרי שמות אלא שמות[1] המבואר במ"א ע"פ ובבואה לפני המלך כו' ע"ש. וכמ"ש ע"פ את שבתותי תשמרו בפי' וענין בורא קדושים ישתבח שמך כו' ע"ש.)
ובזה יש להבין ענין ג"פ קדוש, ע"ד מ"ש האריז"ל כדלקמן.
דהנה פי' "קדוש" היינו מובדל. שאינו כדמיון הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש כו', משא"כ אצלו ית' שהוא קדוש ומובדל כו'. וצ"ל מהו ענין כפילות הקדוש ג"פ?
אך הענין. דהנה מבואר במ"א בד"ה וקבל היהודים, וע"פ קול דודי פי' "יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו" - "כי הוא", דהיינו עצמותו ומהותו ית', "צוה ונבראו". שלא שייך עליו ית' לומר לשון "ברא" לנוכח, דמשמע שיש כח הפועל בנפעל. ולא שייך זה אלא בשמותיו ית'. כמ"ש בראשית ברא אלקים.
וזהו "יהללו את שם", בחי' שם בלבד, שאינו מערך עצמותו ומהותו. אבל "כי הוא", עצמותו ומהותו כביכול, הוא רק כאלו "צוה ונבראו", ממילא כו' ע"ש.
והנה, גם לשון ברא לנוכח הוא מורה על התהוות יש מאין דוקא. וכמ"ש הרמב"ן ר"פ בראשית. וצ"ל מאחר דפי' ברא לנוכח היינו שיש כח הפועל בנפעל, איך נק' יש מאין?
אמנם הענין כמ"ש באגה"ק בד"ה איהו וחיוהי וגרמוהי חד. דהיינו, שהכלים דע"ס דאצילות, הנק' גרמוהי, הן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס, ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול לבד. כי ע"י סדר ההשתלשלות לבד, אפילו צמצומים רבים לא יועילו להיות התהוות גשמיות מרוחניות. ולכן נקרא יש מאין. ע"ש.
וכן כתבו ג"כ חכמי המחקר, שהתהוות הגשמיות מרוחניות אין לך יש מאין גדול מזה. שהרי גם ריבוא רבבות ירידות והשתלשלות, לא יועילו שיתהוה הגשמיות מהרוחניות.
אלא שזהו רק כחו ויכולתו לבד יתברך, שהוא הכל יכול. והכח הזה בכלים דאצילות, היינו לפי שבהן מלובש הארת הקו מאור א"ס, שהאור מעין המאור כו', ומתייחד עמהן בבחינת איהו וגרמוהי חד, ועל ידי זה בורא על ידן יש מאין.
ובאמת גם התהוות נבראים רוחניים דבי"ע מהכלים דאצילות, הוא בחינת יש מאין ולא דרך השתלשלות, כמש"ש באגה"ק הנ"ל.
והנה, מצד הארת הקו המלובש בכלים דאצילות, שייך לומר ברא לשון נוכח, שהרי הארה מהכלים, וגם אפילו הארה דהארה מהקו, מלובש ממש בהנבראים להחיותם. כמ"ש באגה"ק שם. וכמ"ש בסש"ב ח"ב פ"א בשם האריז"ל: שגם בדומם ממש מלובש אותיות הדבור מעשרה מאמרות כו'. והרי זה בחי' כח הפועל המלובש ממש בהנפעל, כמש"ש פ"ג.
ואעפ"כ התהוות הנפעל, כמו האבן, מבחינת כח הפועל המלובש בו, שהן צרופי אותיות דבר ה' המלובש בו - זהו ממש התהוות יש מאין. שהרי האותיות הם כחות אלקיים, ושיתהוה מזה אבן גשמי עד"מ, הרי זה ממש מאין ואפס כו'. שהרי על פי דרך השתלשלות, בלתי אפשר כלל וכלל שהכח הרוחני ונבדל מגדר הגשם יהיה ממנו לבד התהוות אבן גשמי עד"מ.
וזהו ענין קדוש, דפי' מובדל. כי אע"פ שיש כח הפועל ממש בנפעל, מ"מ כח זה הוא רק בחי' הארה בעלמא שאינו נוגע להארת הקו המלובש בע"ס דאצילות. כי הוא רק כמו זיו השמש מהשמש. וע"ש באגה"ק שהוא רק הארה דהארה, והארה דהארה דהארה כו'.
ועוד זאת, שגם כח הפועל מעשרה מאמרות וכלים דאצילות המלובש ממש בהנפעל שהם בי"ע, אינו כלל כדמיון הנשמה המלובשת בגוף. שהרי אין שרש התהוות הגוף ועצמותו מנשמתו כו', מה שאין כן כח הפועל ורוח פיו ית' שבנפעל, הוא מהוה את הנפעל מאין ליש כו'. ולכן הנפעל בטל באמת לגבי כח הפועל שבו. ולא כמו גוף לגבי הנשמה. כמ"ש כ"ז בסש"ב ח"ב פ"ג וספ"ו,
ועיין עוד באגה"ק קרוב לסופו בד"ה להבין מ"ש בפע"ח במש"ש. והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים כו' שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה כהסתר והעלם הבורא מהנברא:
ב והנה ידוע דיש ב' מיני המשכות מאור א"ס ב"ה, בחי' ממכ"ע ובחי' סוכ"ע. ונק' פנימיים ומקיפים. והנה כל הנ"ל מענין התלבשות הארת הקו בע"ס דאצילות, שעי"ז מהוה בי"ע יש מאין - זהו בחי' ממכ"ע שהוא נמשך בבחי' התלבשות וכח הפועל בנפעל. אבל בחי' סכ"ע הוא מה שאינו מתלבש כלל אפילו בע"ס דאצילות אלא שמהוה ומחיה ע"י בחי' מקיף לבד.
דהיינו, כמ"ש: "כל אשר חפץ ה' עשה", כי ע"י שעלה ברצונו להיות התהוות העולם, עי"ז ממש נתהוה העולם. אף שאין הרצון מלובש כלל בהנברא, שהרי הוא בחי' א"ס. ואפילו בע"ס דאצילות אינו מתלבש כו'. וזהו: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", שע"י שעלה במחשבה, עי"ז נתהוו כו'. וכמבואר ענין זה בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות.
ונמצא כל נברא בפרט וכל העולמות בכלל, יש בהם שני מיני חיות: האחד הנמשך ומתלבש בתוכיותם, והוא מבחינת ממכ"ע, ושרשו מהארת הקו שבע"ס דאצילות, וע"ז נאמר: "ברא" לשון נוכח כנ"ל.
והב', הוא בחי' המקיף, מבחי' סוכ"ע, וכמאמר: "נשמה שנתת בי כו' ואתה משמרה בקרבי כו'". וכמו שהוא בהנשמה כך בכללות הבריאה כו'.
והנה על זה נאמר: "כי הוא צוה ונבראו", כי מבחינה זו דסוכ"ע, אין שייך כלל התלבשות כח הפועל בהנפעל. שהרי אינו מלובש כלל, כ"א שעל ידי שעלה ברצונו שיהיה ההתהוות עי"ז דוקא נעשה. ע"כ אין שייך ע"ז רק כמ"ש: "כי הוא צוה" ועי"ז "ונבראו" כו'.
ועיין מ"ש מענין ממכ"ע וסוכ"ע בד"ה אלה מסעי גבי ברכת המצות, שיש בהם לשון נוכח ברוך אתה כו', ולשון נסתר אשר קדשנו כו' ע"ש.
והנה ידוע, דעיקר ההתהוות והחיות הוא מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' א"ס ממש. וכמש"ש ע"פ יביאו לבוש מלכות. וכמ"ש בסש"ב פכ"ב.
והנה רצון העליון הוא מקור החיים המהוה את כל העולמות כו'. וזהו יש מאין, דהיינו שאין שום התלבשות כלל בהנפעל מבחי' כח הפועל שבבחי' סוכ"ע.
(וגם מבחי' ממכ"ע, אע"פ שנמשך כח הפועל ומתלבש בהנפעל, נק' יש מאין ממש כנ"ל)
וזהו ענין הקדוש הב'. דהיינו בחי' סוכ"ע, שהוא קדוש ומובדל מבחי' העלמין, יותר מבחי' קדוש הג', שהוא בחי' ממכ"ע. דהיינו שאפילו בחי' זיו והוד, לא נמשך ממנו להתלבש בהעלמין בפנימיותם אלא שהוא אור מקיף.
ועד"ז נתבאר במ"א בפי': "אתה קדוש ושמך קדוש". שמך קדוש - היינו בחי' ממכ"ע. וכדכתיב: כי נשגב שמו לבד,ו אלא הודו וזיוו של שמו נמשך ומתלבש בהעלמין. וכמארז"ל: "זיו השכינה", זיו דייקא. אבל "אתה קדוש", היינו שאפילו זיו והוד לא היו העולמות יכולים לקבל חיות ממנו בפנימיותם ותוכיותם, אלא שמחיה ומהוה אותם ע"י בחי' מקיף כנ"ל.
ועמ"ש מזה פ' וארא ע"פ לכן אמור לבני ישראל כו'. וע"פ אסרי לגפן בפי' ויחי:
ג והנה בבחי' סוכ"ע יש ג"כ ב' בחינות. כי הנה כתר לשון "כותרת", שהוא סובב ומקיף. והנה הכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים. ויש בו ב' בחי': עתיק וא"א. עתיק - בחינה אחרונה שבמאציל. וא"א - בחינת שרש הנאצלים.
כי בחי' שרש הנאצלים יש לה איזה שייכות עם עלמין להיות ממנה התהוות הנאצלים בבחי' סוכ"ע, שנק' ע"ש עלמין, אלא שהוא סובב ומקיף מבחוץ ואינו נכנס בפנימית כו'.
אבל בחינה אחרונה שבמאציל' אין לה ערך ויחוס כלל עם התהוות עלמין, כי הוא: "המתנשא מימות עולם", אלא שהוא מקיף דמקיף. וכמ"ש במ"א ע"פ: "מזמור שיר חנוכת הבית", בענין ג' בחי': מזון לבוש בית.
והמקיף דמקיף הוא המחבר המקיף עם הפנימי כו'. היינו שיהיה התחברות סובב וממלא. שלום בפמליא של מעלה כו'.
וזהו שארז"ל: שהעוסק בתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. כי התורה נקרא: "משל הקדמוני", בחי' קדמונו של עולם, ע"כ ממשיך שלום בפמליא של מעלה, כללות בחי' סובב וממלא. וגם בפמליא של מטה. היינו כי בכל נברא יש מב' בחי' הנ"ל. וכמאמר: ואתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי", וכנ"ל.
וזהו ענין הקדוש הא', שהוא המשכת בחי' עתיק. שהיא המשכה גדולה ועצומה מאור א"ס ב"ה מה שהוא מובדל עדיין ומרומם מגדר עלמין כו', אלא שבחי' א"א הנמשך ממנו הוא בחי' סוכ"ע כו'.
והנה נודע מענין: "כי אל דעות", שממטה למעלה, כל מה שהוא למעלה יותר נק' אין, לפי שאינו מושג. וע"כ, הגם שהתהוות הנבראים מבחי' מל' דאצי' ממכ"ע נקרא יש מאין - מ"מ עיקר בחי' אין הוא בחי' סוכ"ע, לפי שאינו מושג יותר, שאינו מתלבש כלל. וכמ"ש במ"א ע"פ: היש הוי' בקרבנו אם אין.
אך מלמעלה למטה הוא בהפך, שכל מה שלמטה יותר נקרא אין, משום דכלא חשיב. ולכן אדרבה בחי' ממכ"ע נקרא אין.
וזהו: "כי עמך מקור חיים", היא בחי' מל' דאצי,' מקור ממכ"ע נק': עמך שהוא טפל ובטל וכלא חשיב. ונקרא: אחרי הוי', בחי' אחוריים כו'.
וגם אפי' בחי' סובב, נקרא אין לגבי בחינה שאינו בגדר עלמין. וכמאמר: "כתרא עילאה אע"ג דאיהו אור צח - אוכם הוא קדם עילת העילות כו'". וכמ"ש ע"פ: שחורה אני כו'.
וזהו שהבריאה נק' יש מאין, היינו שמקור התהוות העלמין, הוא מבחי' שנק' אין גם מלמעלה למטה כו'.
ועמ"ש ע"פ ואהיה אצלו אמון בפי' אחור וקדם צרתני דגבי תורה. וע"פ שובה ישראל בפי' וראית את אחורי כו'.
והנה בפע"ח שער חזרת העמידה פ"ד בכת"י קודש האריז"ל וז"ל: והנה ג' קדושות לג' רישין דע"ק. א' לההוא דלא אתיידע כלל. הב' לכתר עילאה. הג' למו"ס חכמה קדמאה עכ"ל.
והיינו, כי רדל"א, היינו עתיק, בחינה תחתונה שבמאציל. וכתר עילאה - היינו כתר דא"א סוכ"ע. והיינו ב' בחי' הנ"ל דסוכ"ע.
אמנם מ"ש הג' למו"ס, אף דמו"ס הוא בחי' חכמה שבכתר, בחי' סוכ"ע? היינו, לפי שהוא דיבר בשרש בחי' ממכ"ע שבעולם האצי'.
והנה כמו שבי"ע ממש, התהוותם יש מאין מבחי' מל' דאצילות, שהוא מקור בחי' ממכ"ע דבי"ע.
כמ"כ באצי' יש ג"כ בי"ע, היינו או"א הם בריאה דאצילות. וכמ"ש: "והחכמה מאין תמצא", שהיא נק' בריאה יש מאין. וזהו ענין: "בורא קדושים ישתבח שמך" כמ"ש במ"א. וגם: "קנה חכמה קנה בינה", ב"פ קנה בגימט' יש.
והאין שממנו תמצא החכמה, הוא בחי' כתר. והוא ג"כ ע"י ב' המשכות ממלא וסובב, א"פ וא"מ. וח"ס הוא מקור לבחי' הא"פ. וכמ"ש בע"ח שער א"א פ"ד. וגם כי או"א יונקים מב' מזלות ונוצר ונקה ששרשן ממו"ס. וז"ש בזהר ח"ג (דרפ"ט) דח"ס הוא רישא דכל רישא לשאר חכמות.
וזהו ענין הקדוש הג', כי ההמשכה רק מבחי' שערות, וח"ס עצמה הוא קדוש ומובדל.
וכתרא עילאה - הוא בחי' מקיף וסובב. כתר לשון כותרת כו'.
ועתיק הוא בחי' מקיף למקיף.
וזהו ענין ג"פ קדוש: והם ג' המשכות, להיות שרש ג' בחי': בית לבוש מזון דכללות העולמות.
בית - נק' בחי' מקיף למקיף כו'.
ולבוש הוא בחי' מקיף וסוכ"ע. וכמ"ש במ"א ע"פ יביאו לבוש מלכות.
ומזון היינו בחי' ממכ"ע.
ודרך פרט. ממל' דאצי' לבי"ע נמשכים ג"כ ג' בחי' אלו. שהרי נעשית עתיק וכתר לבריאה, שהוא נק' מקיף כו', ע"ד שמל' דא"ק נעשה עתיק וכתר לאצי', וגם מתלבשת בפנימיותם.
(וע' מ"ש ע"פ מי מנה בפי' והים עליהם מלמעלה. ומ"ש בפסוק ויקהל משה. וע"פ קחו מאתכם תרומה כו'. ובביאור ע"פ ועתה יגדל נא כו'. וע"פ כי אתה נרי כו'. ומ"מ עיקר הפי' בפסוק אחרי הוי' קאי על מל' דאצילות, כמבואר בזהר (ויקרא דף כ' ע"ב) וכדלקמן גבי ואותו תיראו כו').
וזהו אחרי כו' תלכו, היינו, שכאשר יתבונן ויבין שכל השתלשלות העולמות אינן אלא מבחי' זיו והארה, ונק': "אחרי ה'", ע"ד וראית את אחורי. ועמ"ש עוד בד"ה שובה ישראל עוד מענין פי' אחוריים ופנים. מזה יומשך בחי' תלכו, והוא בחי' אהבה ותשוקה נפלאה אליו ית' לבדו, מקורא ושרשא דכולא.
אך היינו דוקא ע"י שיתבונן ויעמיק בזה בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק. כי אם אין בינה אין דעת. וגם אם אין דעת אין בינה.
וביאור ענין: כי מנסה כו' לדעת כו'. הנה בחינת הנסיונות הם הסתר פנים. ובהסתר עצמו יש אלהות. "ואנכי הסתר אסתיר כו'". וכתיב: "ה' אמר לו קלל". וע"כ כח ה' שיש בנסיון, הוא המביא לידי דעת וגלוי אלהות. כשעובר עליו כל הנסיון ועומד בנסיונו.
שבכל הנסיונות יש כח ה' המחיה את הדבר ההוא שמביא הנסיון עליו. וזהו: "כי ה' אמר לו קלל", והיכן אמר לשמעי? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו - ירדה מאת ה' ורוח פיו המחיה כל צבאם, החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אלו נסתלק רוח פיו ית' מרוחו של שמעי, לא יוכל לדבר מאומה.
וזהו: כי ה' אמר לו ממש בעת ההיא לקלל את דוד כו'. (ועיין בע"ח שמ"ח פ"ב)
והטעם שהנסיונות מביאין לידי גילוי אלהות. כי הנה הנסיונות וההסתר פנים, הוא מעולם התהו מלפני מלך מלך, שירדו ונתלבשו בקליפות והקליפה היא המסתרת.
(ועיין בזהר וירא דקי"ט ע"ב)
וכששוברין הקליפה ע"י שעומד בנסיון, נמצא הפרי בתוכו, הוא כח ה' המוסתר ומלובש שם, "ה' אמר לו קלל" שבא לידי גילוי. לפי שכח ה' המלובש בו הוא מלמעלה מעלה, כנודע ממשל נפילת החומה שהאבן העליון יותר נופל למטה יותר. וכמ"ש: "ועברתי בארץ מצרים" אני ולא מלאך. שכדי שירד וישתלשל גם למקום הקליפות צריך להיות ממקום גבוה מאד נעלה עד שיגיע שיהיה גילוי אלהות גם במקום הקליפות.
ולכן אותו הכח מביא לידי דעת. לפי שהוא מרפ"ח ניצוצין מעולם התהו, עקודים נקודים כו'. וס"ג מעולה ממ"ה כו'. ועמ"ש ע"פ וידעת היום והשבות.
רק אם אין בינה אין דעת כו'. שכל ההולדה הוא מבינה. שהפסולת נברר בדם נדות והולד נגדל בט' חדשים. שמתחלה היתה רק טפה ואח"כ נעשה הולדת אברים בבחי' פרצוף. ובמעי אמו אוכל מה שאמו אוכלת. ואח"כ יוצא ונפרד לעצמו.
וככל המשל הזה הוא בחסידות ביראה ואהבה, שמתחלה היתה האהבה מסותרת נקודה אחת. ואח"כ נגדלה להגדיל מדורת אש האהבה בהתלהבות כו'. וכן היראה.
וזהו שלאה אם הבנים ילדה ששה בנים, הם נקראים בחי' אהבה, ובת הוא מדת מלכות, ושמה דינה דינא דמלכותא דינא.
(וכמ"ש ע"פ אמר עם הספר שהבירור הוא במחשבה שהיא בחינת בינה על ידי התלבשות החכמה שם כו' והוא כענין כולם בחכמה עשית בבינה וכמ"ש במ"א בפי' ברוך עושה בראשית):
ד והנה: "תלכו" - הוא בחי' רצוא, ואח"כ: "ואותו תיראו" - הוא בחי' שוב.
והענין. כי הנה נודע מ"ש: דשם הוי' הוא: דחילו ורחימו רחימו ודחילו. ו"ה - הוא בחי' אהבה ויראה, ז"א הוא אהבה זוטא, (ולכן נק' זעיר) ויראה היא המלכות, יראה חיצונית מהתפשטות מלכותו, כמ"ש בהערה לתיקון חצות. ובזו היראה קודם לאהבה, ממטה למעלה. ויראה זו אינה כתובה בתורה כאן.
(שהרי התחלת הפסוק מבחי': תלכו שהוא אהבה. ואע"ג דההתחלה צ"ל מבחי' יראה דיקא, כי: זה השער כו' - דיראה היא תרעא לאעלאה? אך הוא כמ"ש בזהר פ' בא: (דל"ח ע"ב) ובאתר דאשתכחי דכר ונוק' לית שבחא אלא לדכורא. וה"נ כיון שנאמר: תלכו - שהיא בחי' אהבה שנק' דכר, "זכר חסדו", א"צ להזכיר היראה שנק' נוק': "אשה יראת ה'" - כי היראה צ"ל כלולה באהבה, לאכללא שמאלא בימינא כו'. ועוד י"ל, שיראה זו נרמזת כאן בתיבת: אחרי הוי' - שהיא בחי' מלכות)
ואח"כ אהבה רבה - היא בינה, וחכמה - יראה פנימית, היא בחי': "יראו את ה'", משא"כ יראה חיצוניות הוא בחי': ייראו מה', אבל יראו את ה', היינו להיות בחי' את הטפל, שהוא בחי' ביטול, והוא בחי' אצילות, שהוא בחי' חכמה דכללות העולמות. כי בדרך כלל אצי' הוא חכמה, כי אבא שרש האצי', ובינה אימא מקננא בכורסייא, כמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ג.
(ואפ"ל שזהו: "ואותו תיראו", בחי': יראו את - שבטל לבחי' ואותו כו'. וע' בזהר ח"א (דצ"ד ע"א) ע"פ: אותו ואת נוהו כו')
גם פי': "ואותו", לשון אות ורושם. וכמ"ש: אות היא ביני ובין בני ישראל. ופי', כידוע דכשהיה הצמצום הראשון להיות מקום פנוי כו', נשאר רשימו מהאור שנסתלק כו', ואח"כ נמשך קו כו'. ועל זה אמר: ואותו - היינו אות ורושם הנ"ל: תיראו, כי אות היא ביני ובין כו'.
(וענין שייכות יראה עילאה הנ"ל לבחי' אות ורושם הנ"ל, אפ"ל ע"ד מ"ש בזהר ח"ג (קכ"ח סע"ב) גבי חכמה סתימאה: והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו רשים רישומ' לעתיק יומין. ועמ"ש בביאור האדרא מהאריז"ל, ובפע"ח, ובמשנת חסידים בענין: כוונת תשר"ק[2] הנזכר במוסף שבת, שהוא סוד הארת כ"ב אתוון במוחא עילאה כו', ע"ש. נמצא בחי' אות ורשימו הנ"ל מאיר בח"ס, וח"ס היא שרש בחי' יראה עילאה כמ"ש במ"א. ולכן שפיר שייך: ואותו - דייקא: תיראו כו' - שהיראה בושת ששרשה מח"ס, נמשכת מבחי': ואותו.
ועמ"ש עוד מענין: דחילו ורחימו רחימו ודחילו, בביאור ע"פ: כי אתה נרי, בפ' מקץ. ובענין: ובמורא גדול - זה גילוי שכינה, ע"פ: ששת ימים תאכל מצות, גבי פסח, וע"פ: קול דודי כו' בשיר השירים. ושם נת': מורא גדול - נמשך ע"י גילוי בחי': מלך מלכי המלכים - מלכות דא"ס כו'. וזהו ממש ענין הרשימו שבמו"ס, כי הרשימו הוא מבחינת מלכות דא"ס כמ"ש בביאור האדרא מהאריז"ל שם, ולכן מזה נמשך בחי' מורא גדול שהוא בחי' ח"ס כו'. ומורא גדול לשון זכר משא"כ יראה תתאה היא בחי' נוקבא כנ"ל. לפ"ז פי' אחרי הוי' ואותו היינו בחינת מלכות דאצילות ומלכות דא"ס כו'. ועמ"ש במ"א מענין: אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, גבי חג השבועות על פסוק: וידבר אלקים כו'. ועמ"ש בד"ה: וידעת היום, ע"ש):
Start here
ה ואת מצותיו תשמרו - הנה השמירה היא ע"י המקיף, וכנודע מענין: ואתה משמרה בקרבי, והיינו בחי': חיה יחידה - שאינם מתלבשים בכלים אלא שהם בחי' מקיפים, והם בחי' השמירה לנר"נ המתלבשים בכלים, נשמה במוח כו'. כי אור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ, וגם המקיף מסמא עיני החיצונים - נמצא ע"י המקיף אין החיצונים יכולים להתקרב כו'.
והנה השמירה צריך לא"פ כשנתלבשו בכלים, כי אז צריך שמירה, לפי שע"י הפגם ח"ו בכלי נמשך יניקה גם מן האור המלובש בה, כמו ע"י שחותך ידו יוצא דם, כמ"ש במ"א, משא"כ כשאורות כלולים עדיין במאצילן, וכן אורות מקיפים - לא שייך בהם פגם ויניקה כו'.
והנה המצות נקרא: רמ"ח אברים דמלכא - שהם המשכות אורות בכלים. (ע' באגה"ק בסופו בד"ה: להבין מ"ש בפע"ח - שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א, ע"י המשכת אור א"ס ב"ה בהן כו)
וזהו: כי נר מצוה[3] - כי בלשון תורה נק': נר - הכלי שבתוכה הנר הדולק, כמ"ש: נרות המערכה.[4] וגם הנרות הדולקים שבהכלי נק': נרות, כמ"ש: בהעלותך את הנרות[5]. והיינו שבמצות יש שני בחינות: שהם בחינת כלים, וגם על ידן נמשכים אורות המתלבשים בהכלים, וע"כ צריכים שמירה.
וזהו: ואת מצותיו תשמרו - והיינו על ידי: ובקולו תשמעו - היא התורה, שנק': ותורה אור - בחי' מקור האור הנמשך בהנרות. (ע' בזהר ר"פ בהעלותך, ובהרמ"ז שם) והיינו שהיא בחינת אור מקיף שלמעלה מבחינת הכלים ואברים כו'. כי הגם דאורייתא מחכמה נפקת - נפקת דייקא, אכן שרשה למעלה מהחכמה כו'. והיינו שהיא מבחי' מקיפים למ"ד ומ"ם כו'[6] עמ"ש: בביאור ע"פ כי תצא כו'.
וזהו ג"כ פי': ותורה אור - כי המצות שהם בחי' אורות המתלבשים בכלים, מתחלקים לתרי"ג בחי' רמ"ח מ"ע כו', היינו לכל כלי וכלי אור בפ"ע כו'. אבל התורה שהיא בחי' מקיף היא בחי' אור אחד - ר"ל למעלה מבח' התחלקות כו'. ועמ"ש בפ' וארא סוף דבור הראשון: וארא אל כו' - שהתורה הוא המשכת בחי': יחיד - אנכי מי שאנכי כו' ע"ש.
(וז"ש באדרא דנשא דקכ"ט א': חד ארחא דנהיר כו' לתרי"ג ארחין דאורייתא דפליג בז"א דכתיב ביה: כל ארחות כו'.[7] ואיתא שם הפי' בספר רוח דוד ובביאור האדרא מהאריז"ל: שבז"א נתגלים התרי"ג מצות עצמם כו'. וז"ש: כל ארחות כו', ובא"א כתיב: וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור כו'[8] - אורח ואור לשון יחיד, כי שם נעלמים, ובז"א מתגלים ונעשים התרי"ג מצות. עכ"ד.
ואמנם התורה נמשכה ממו"ס דא"א, וזהו: ותורה אור - לשון יחיד. וזהו ענין המבואר במ"א: שהתורה היא בחי' רעוא דכל רעוין, שהיא ממשכת הנהגת הרצון עליון לתוך הרצון המתפשט בתוך המצות. עיין בד"ה: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ע"ש באריכות.
וזהו שהמצוה נק': נר, והתורה היא האור המאירה את הנר בחי' רעדכ"ר, הוא מקור הרצון שבמצות כו'. ועמ"ש ע"פ: ויקהל משה - שבחי' כתר דז"א הנק' רצון, הוא הכלי לבחי' רצון עליון רעוא דכל רעוין, כתר דא"א שהוא בחי' האור כו' ע"ש. ועמש"ל שהתורה נק': משל הקדמוני - בחי' קדמונו של עולם כו')
והנה עיקר שמירה זו, היינו לבחי' ההארה הנמשך מהמצוה לנפש האדם כו'. וענין הארה זו שנמשך מן המצוה על הנפש, יובן ע"ד מאמרז"ל: שבשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגית כו' ומכאן מודעא רבא לאורייתא. וידוע פי' וענין: כפה עליהם הר - שהוא בחי': וימינו תחבקני - דהיינו התגלות אהבה העליונה לישראל, כמ"ש: אהבתי אתכם אמר ה'. וע"י זה ממילא נתעורר האהבה ג"כ בנש"י, ע"ד: כמים הפנים לפנים כן לב האדם כו' - עד שבאו לכלות הנפש.
וזהו: המודעא רבא - דהיינו שאתעדל"ת זו שלהם, לא היה בבחירה ורצון, כ"א שע"י הגילוי מלמעלה נמשך ממילא בלבם ג"כ כו'. וכך מעין זה יובן ג"כ בענין קיום המצות שהם המשכת רצון עליון ממש וה' חסדים וימינו תחבקני התגלות אהבה עליונה כו' - לכן עי"ז נתעורר ג"כ רצון האדם אליו ית': כמים הפנים כו'.
וזהו: פקדת הארץ ותשוקקיה כו'.[9] וזהו: אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו'. וע"ז אמרו: עבירה מכבה מצוה - שע"י העבירה שהיא נגד רצון העליון ב"ה, נכבה הארה זו שנמשך לו מרצון העליון על נפשו כו'. משא"כ בהמצוה עצמה שהיא רמ"ח אברים דמלכא, לא שייך כיבוי ח"ו. וז"ש: שחת לו לא בניו מומם[10] וכתרגומו חבילו להון לא ליה.
אמנם אין עבירה מכבה תורה, כי התורה היא מבחי' רעוא דכל רעוין כו' שמשם נמשך בחי' נושא עון. כי הנה ידוע שכדי להיות המחילה וסליחה ע"י תשובה, שהיא החזרת הרצון שנסתלק ע"י העבירה, הנה הוא ע"י המשכות מבחי' רצון העליון שלמעלה יותר מבחי' הרצון שבמצות, והוא בחי': רעדכ"ר - שאין שם לעומת זה כו', ומשם שרש התורה. וכמ"ש ע"פ: ואתחנן - שהתורה נמשכה מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם, כי היא מבחי' מקיפים עליונים אשר שם נאמר: לא הביט און ביעקב כו'.
וזהו שארז"ל: כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו - כנגדו דייקא. ע"ד: ה' צלך[11] - שהוא בחי' צל ומקיף מה שאינו יכול להיות מתלבש בכלים כו'. ועמ"ש ע"פ: ביום השמע"צ בפי': ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך.
ומ"מ: כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, וכמ"ש במ"א כו'. כי התורה אשר אינה בטהרת הלב נקראת רק: תרעא לדרתא כו'. וגם כי: בצדקה תכונני כתיב כו'[12] - כי לית ברכתא שריא אלא כו'[13] לכך א"א להיות המשכת המקיפים העליונים שע"י דבור התורה אלא כשיש מכון להשראה זו, דהיינו בחי' כלי וא"פ שע"י המצות רמ"ח אברים דמלכא כו'. ועמ"ש כעין זה סד"ה: ועשית בגדי קדש, בענין ברכת המצות כו'. ועמ"ש ר"פ ויקרא ע"פ: ויקרא אל משה כו':
קיצור (א) ענין ההתבוננות שהבריאה יש מאין. וזהו: אחרי הוי"ה - הוא ענין ג' פעמים קדוש עד שאח"כ נמשך הוי' צבאות - שמהוה צבאי צבאות. וכמ"ש מזה בד"ה: זאת חנוכת המזבח. והענין דכתיב: כי הוא צוה ונבראו, וכתיב: ברא - לנוכח, היינו כח הפועל בנפעל, כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"א ופ"ג. ועמ"ש מזה בד"ה: אני ה' אלקיכם דפ' ציצית, ובשה"ש בד"ה: מי יתנך כאח לי. ואעפ"כ נקרא יש מאין ממש, שלהיות התהוות הגשמיות מן המאמר ואותיות רוחניים המלובשים בו ה"ז בריאה חדשה מאין ואפס ממש, ולא השתלשלות מההעלם אל הגילוי לבד. ועמ"ש מזה בד"ה: ואתחנן בפי': המחדש בטובו. ומקור להמשכה והתהוות זו הוא מהארת הקו המלובש בע"ס דאצילות. וע"ז ארז"ל: בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת כו' (פ"ב דחגיגה י"ב א'). וע"ז נאמר: ברא לשון נוכח. וזהו ענין קדוש השלישי שהוא"ו דקדוש זהו המשכה מבחי' קדש והוא הארת הקו להיות מקור לבחי' ממכ"ע. ואעפ"כ הוא קדוש ומובדל, כי רק הארה דהארה לבד נמשך להיות מלובש בכלים דע"ס דבי"ע. ועמ"ש מענין וא"ו דקדוש בד"ה: צאינה וראינה:
(ב) וכ"ז הוא נקרא ממכ"ע, אבל בחינת סוכ"ע הוא מה שאינו מתלבש כלל אפילו בע"ס דאצילות, אלא שמהוה ומחיה על ידי בחינת מקיף לבד, ע"ד: כל אשר חפץ ה' עשה. וע"ד: כי לא מחשבותי מחשבותיכם, בביאור ע"פ: יונתי בחגוי. ועל זה נאמר: כי הוא צוה ונבראו. וזהו ענין שהבריאה יש מאין ממש. שמבחינה זו אין שום התלבשות כח הפועל בנפעל, וזהו ענין הקדוש השני. שקודם הקדוש השלישי:
(ג) והנה בבחי' סוכ"ע יש ג"כ ב' בחינות. וזהו ענין: גאה גאה. דהיינו ב' הבחי' שבכתר עליון, ונקרא בגמרא: שני כתרים - א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, אשר הבחינה הראשונה לא שייך כלל לומר עליה סובב כל עלמין לפי שאינו בגדר עלמין כלל. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול - רק שהוא המחבר סוכ"ע וממכ"ע. וגם בחינה זו הוא רק המשכה מאור א"ס ב"ה. וזהו ענין הקדוש הראשון. ומלמעלה למטה נק' סוכ"ע בחי' אין לגבי בחי' זו, היינו שהוא רק הארה כו', וכ"ש בחי' ממכ"ע. וזהו ענין שהבריאה היא יש מאין. וזהו ענין: אחרי הוי' אלקיכם תלכו, וענין: בורא קדושים ישתבח שמך. וענין א"ת שמות אלא שמות. אך היינו ע"י: כי מנסה כו' לדעת כו', ע"ד: כי ה' אמר לו קלל - שע"י שעומד בנסיון שובר הקליפה ואזי דוקא נתגלה הפרי. ומבואר במ"א איך קליפה קדמה לפרי. דהיינו שהאור והחיות המלובש בתוכם בבחינת הסתר משבה"כ נפל שמה ממדרגות עליונות וגבוהות מאד. לכן דוקא ע"י שבירת הקליפה מתגלה בחי' הדעת. וזהו ענין: מי יתן טהור מטמא. ועמ"ש בד"ה: בשלח פרעה את העם:
(ד) תלכו היינו ב' בחינות אהבה. עמ"ש בד"ה: להבין קישור וחבור הזכרת ברית ותורה בברכת הארץ. ואח"כ: ואותו תיראו - יראה פנימית יראו את ה'. ועמ"ש סד"ה: בשעה שהקדימו ישראל נעשה. גם פי': ואותו - לשון אות ורושם. ועמ"ש סד"ה: ואתה מרבבות קדש בפי' מארז"ל: אות הוא בצבא שלו:
(ה) ואת מצותיו תשמרו - המצות נקראו רמ"ח אברים שהם המשכת אורות בכלים. עמ"ש בד"ה: אלה פקודי המשכן. ומשם ע"י הפגם נמשך יניקה לחיצונים, ע"ד: שופך דם האדם באדם. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ בשעה שהקדימו הנ"ל. והיינו מבחי' נר"נ המלובש בכלים. ולכן צ"ל: ואת מצותיו תשמרו - והיינו ע"י המקיפים חיה יחידה. וזהו ע"י: ובקולו תשמעו - היא התורה שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אף בזה"ז כי היא למעלה מבחינת אורות שבכלים. (ועמ"ש בד"ה: וזאת המצוה כו' לשמור את כל חקותיו כו' ושמרת לעשות כו', ע"ש) ועיקר השמירה צ"ל לבחינת נר מצוה היינו לבחינת ההארה הנמשך מהמצוה בנר"נ של האדם. ועיין בזח"ג נשא (קכ"ט ב') ע"פ שומר ישראל. ובפ' האזינו (דף רכ"ט א'):
ו ואפ"ל עוד בענין: ואותו תעבודו - ע"ד מ"ש: ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. (במלאכי סי' ג' י"ח) ואמרו רז"ל (פרק קמא דחגיגה דף ט' ע"ב): עובד ואשר לא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. ועיין מזה בסש"ב פט"ו. עכ"פ דבחינת עובד אלקים הוא למעלה מבחינת צדיק גמור. וזהו שאחר ד' מדרגות. תלכו. תיראו. תשמורו. תשמעו. שזהו ודאי בחינת צדיק גמור. נאמר אח"כ: ואותו תעבודו - שזהו בחי' שלמעלה במדרגה יותר. והיינו על ידי שמהפך טבעו מלשון עורות עבודים. ועיין מ"ש: בביאור על פסוק מים רבים בפ' תולדות, שעל זה שאל רבי חנינא בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא - דהיה מסתפק שמא הטבע שלו גורם שקידתו בתורה אף במס"נ כו', ואם כן עדיין מסופק אם שינה טבעו לגמרי, להיות בבחינת עובד אלקים, דשמא הוא עדיין בחינת: אשר לא עבדו, אף שהיה צדיק גמור.
והנה: אלקים גימטריא הטבע - היינו: כי שמש ומגן הוי"ה אלקים, ששם אלקים הוא מגן ונרתק המסתיר על גילוי שם הוי' ומזה נמשך מה שעולם כמנהגו נוהג שבחי' זו נקרא הטבע. אף שהוא באמת הכל משם הוי': המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית - רק שנמשך ע"י מגן ונרתק המכסה ומסתירו. עיין מענין הטבע בשו"ת ח"צ סי' י"ח קרוב למ"ש. לכן ע"י שהאדם הוא עוסק בעבודת הש"י יותר מטבעו ומשנה טבעו נקרא: עובד אלקים - היינו שלא יהיה הסתר הנרתק לכן עי"ז זוכה למ"ש אח"כ: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא[14], שהוא ענין מארז"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה (בפ"ק דע"ז דף ד' ע"א). ועיין מזה ברבות ויצא פע"ח ובפ' בא פט"ו משפטים פל"א (דקמ"ט ע"א). ובזח"א מקץ (דר"ג ע"ב) ובפרשה אמור (דפ"ח ע"א). וזהו ענין אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו' וכמ"ש בסש"ב שע"י זו האחד היתירה על מאה מהפך טבעו והרגלו כו'.
ועיין במהרש"א בח"א שם שפי' דמספר מאה זהו מגיע עד נר"נ שהם בסוד יחידות עשירות מאות וזהו ענין מאה ברכות. אבל השונה פעם אחת יותר מזה הוא חלק אלוה ממעל כו', ע"ש.
ובשל"ה במסכת שבועות שלו (דקפ"ב ע"א) כ': כי החכמה מאין תמצא - מאין הוא מספר מאה ואחד כו'. והנה פי' מאין ידוע שהוא בחינת שלמעלה מהחכמה. וזהו הנמשך ע"י שעובד אלקים ומשנה טבעו שהוא ביטול היש ומשנה מבחינת יש לאין ועי"ז ממשיך מבחי' אין תמצא.
והנה ארז"ל פ"ק דקדושין (ד"ל ע"ב) ע"פ: ושמתם - סם תם - נמשלה התורה לסם חיים. ועזח"ג ר"פ חקת (דקע"ט סע"ב) מענין סמא דחיי. וה"ע רפואה, כמ"ש: ולכל בשרו מרפא. והנה בזח"ב תרומה (קכ"ז ע"ב) סמ"ך מ"ם כו' רזא דאינון מאה ברכאן כו'. ובמק"מ ובהרמ"ז שם דבחי' מ"ם זהו תבונה ובחינת סמ"ך זהו בינה עילאה המקבלת מששה ספירות ראשונות דחכמה כו' והוא ב' בחינות דעולם הנשמות דהיינו ג"ע ועולם התחייה. ואפ"ל שזהו ענין מ"ם וסמ"ך שבלולות בנס היו עומדים כו'. וזהו ענין סם חיים, בחי' הנ"ל דמאה ברכות שהם סמ"ך ומ"ם כו'
ומבואר במ"א ע"פ מאמר הזח"א פ' חיי (קכ"ג א') בענין: חיי שרה מאה שנה - ששרש מאה ברכות הוא המשכות מבחי' א"א דהיינו מבחי' סוכ"ע. אך ע"י שעובד אלקים ומשנה טבעו להיות שונה פרקו מאה פעמים ואחד, ממשיך עוד מבחי' שלמעלה מבחי' סוכ"ע, שהוא בחי': חד ולא בחושבן כו', וכנ"ל בענין הקדוש הראשון. ועמ"ש ע"פ: ואתה מרבבות קדש. ואפשר שזהו פי' סם חיים.
וזהו: ואותו תעבודו - פי' ואותו ע"ד אות היא ברבבה שלו, שהוא בחי' חד ולא בחושבן. והיינו על ידי: תעבודו - בבחי' עובד אלקים. ועמ"ש בפ' ויצא בד"ה: ושבתי בשלום כו' והיה הוי"ה לי לאלקים.
ועפ"ז י"ל שזהו ההפרש בין בחי': ואותו תעבודו - לבחי' ד' מדרגות הראשונות. כי ד' בחי' תלכו תיראו תשמרו תשמעו - י"ל שהן נגד ד' אותיות הוי"ה. כי תלכו תיראו זהו רצוא ושוב שהוא בחי' י"ה שהן אהוי"ר. ואח"כ תשמרו תשמעו תורה ומצות זהו ענין ו"ה, וכמ"ש ע"פ: וכל בניך למודי הוי"ה. וזהו בבחי' ומדרגת ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, שעל זה נאמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה כו' גילוי שמש הוי'. שלא יהיה מסתיר הנרתק ומגן כו'.
אך בחי': ואותו תעבודו - שזהו למעלה מבחי' צדיק כנ"ל, זהו כענין: עד יעבור עמך הוי' - למעלה מבחי' שם הוי'. ואפשר שע"ז רומז קוצו של יו"ד דשם הוי'. וע"ש בד"ה: ולא אבה בפ' כי תצא. וסד"ה: קדש ישראל בעניין ד' הידות כו' והחמישית כו'. וזהו הבחי' החמישית: ואותו תעבודו.
ועי"ז: ובו תדבקון כו' - והוא בחי' פנימית הכתר, ע"ד שפי' בזח"ג פ' אחרי (דס"ו ע"ב) בענין: בי נשבעתי, ובפ' נשא (דק"ל ע"א).
וע' בע"ח שמ"א פ"ג שיש ה' בחי' נרנח"י ובתוך הבחינה החמשית שהוא יחידה מלובש הבחי' תחתונה דאור א"ס כו'. וזהו ענין הב' כתרים כו' כנ"ל. ועי"ז: והיה הוי' לי לאלקים - שמה שעתה הוא שם הוי' יהיה בחינת אלקים לגבי גילוי זה. והיינו ע"י שהוא בבחי' עבד עובד אלקים, והיינו שעבודתו הוא שיהיה בחי' והיה הוי' לי לאלקים כו'.
ואפ"ל שזהו פי' המדרש תלים שהביא הבחיי פ' בשלח ע"פ עזי וזמרת יה: אבל לעוה"ב בשש אותיות שנאמר כי ביה הוי' צור עולמים כו' (ועיין זח"ב תרומה קס"ה ב') והיינו ע"י ששה מדרגות שפרט כאן: תלכו תיראו תשמרו תשמעו תעבודו תדבקון. והש"ך כאן פי:' ששה דברים שבפסוק זה: תלכו עד תדבקון הם כנגד ששה תיבות שבפסוק שמע ישראל.
ועיין בפע"ח שער ק"ש שעהמ"ט ר"פ י"א בענין רומח ואפשר לכוון הששה תיבות דפסוק שמע עם ששה בחינות הנ"ל. כי שמע היינו שם ע', וכמש"ל בפ' ואתחנן בד"ה שמע ישראל ע"ש. וא"כ זהו בחי' ומדרגת: אחרי ה' אלקיכם תלכו, ותיבת ישראל זהו ענין: ואותו תיראו, כמ"ש ברבות פ' ויחי פצ"ח[15] שמעו אל ישראל שבשמים אביכם. וכן איתא בפרקי דר"א שהקב"ה נקרא ישראל. והיינו בחי' כי שרית עם אלקים שמשתרר ומושל על שם אלקים. ואח"כ תיבות: הוי' אלקינו זהו ענין ההמשכה שע"י תורה ומצות. וזהו ענין תשמרו תשמעו. ועמ"ש גבי: ציון במשפט תפדה בענין: שבחי ירושלים את הוי' הללי אלקיך ציון בד"ה: ברבות פ' עקב. . ואח"כ: הוי' אחד - זהו ענין: ואותו תעבודו כו'.
כי הנה מבואר בביאור ע"פ: חקת התורה בענין ב' שמות הוי' בפסוק אחד - שהשם הא' באצילות יו"ד חכמה ה' בינה כו', והשם השני הוא למעלה מאצילות. ועד"ז י"ל גם כאן דפי': הוי' אלקינו היינו המשכת אור א"ס המלובש בע"ס, דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא, ואח"כ בחי': הוי' אחד - בחינה שלמעלה מאצילות: אנת הוא חד ולא בחושבן כו'.
וזהו ע"י ואותו תעבודו ובו תדבקון - לשנות טבעו. וזהו ענין: למס"נ באחד. וברבות פ' ואתחנן אמרו דפסוק שמע ישראל הוא קבלת השני דברות אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הקב"ה. והיינו כי הוי' אלהינו - הוא קבלת הדבור אנכי הוי' אלקיך, והוי' אחד - הוא קבלת דבור ולא יהיה לך. וכ"ה בשל"ה במסכת תמיד שלו (דרנ"ב סע"ב) בשם הרמב"ן שהובא ברד"א גבי ק"ש.
והנה דבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע, ודבור לא יהיה לך כולל כל שס"ה ל"ת. ומבואר במ"א דבחי' ל"ת - זהו ענין אתכפיא וביטול יותר ממ"ע. ולכן ע"י ל"ת ממשיכים בחינה גבוה יותר. ועמ"ש מזה בד"ה: ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם. לכן עד"ז ג"כ א"ש ענין הנזכר: