וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך וגו'.[1]
וארז"ל: ת"ח מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בניך כו' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך.
(כדאיתא בגמרא סוף מסכת ברכות, וסוף יבמות. ועיין על פסוק זה ברבות ס"פ ויגש. בשלח ר"פ כ"א. תצוה פ' ל"ח, וע"ש. נשא קרוב לס"פ י"א, גבי וישם לך שלום. ס"פ כי תצא. ובסוף מדרש אסתר. זח"ב תרומה קס"ט סע"ב. ח"ג אמור צ"א ב'. אחרי דס"ב א'. ס"ד ב'. צ"ו ב').
וצ"ל, למה הוצרכו להוכיח זה, ממה שאמרו: אל תקרי בניך אלא בוניך, הא גם מהכתיב: בניך למודי הוי' יש להוכיח כן, דקאי על ת"ח, שהן הן למודי הוי' והן הן מרבים שלום?
ויש להקדים מארז"ל פ"ז דב"מ, (דף פ"ה ב') ע"פ: על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי. (בירמיה סי' ט') דהיינו, על שלא ברכו בתורה תחלה.
ופי' שלא ברכו בתורה, אין ר"ל שלא ברכו ברכת התורה ח"ו - דודאי א"א לומר כן. אך כי פי': ברכו מלשון המשכת בריכה, והיינו להמשיך בחי' המשכת ברכה ושפע בתוך התורה.
(ועמ"ש בד"ה להבין ענין הברכות מענין פותח בברוך וחותם בברוך. ובד"ה נר חנוכה כו' ומזוזה. וסד"ה זאת חקת התורה)
והיינו ע"י התפלה שקודם לימוד התורה. וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ יונתי בחגוי בענין: על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כו'. וכמ"ש בק"ש: ואהבת תחלה ואח"כ: ודברת בם כו'.
וביאור הענין. הנה פי' וענין: למודי ה', הפי' שהם מקבלים ומלומדים משם הוי'. וע"ד מ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך. וכמאמר המגיד להב"י: אני המשנה המדברת בפיך.
והענין. דהנה פי' ד' אותיות שם הוי': יו"ד הוא בחי' חכמה, והה' הוא בחי' בינה כו'. והנה איתא בת"ז: ועל אלין תרין כתיב: הנסתרות לה' אלקינו - שהם י"ה שהם נק' נסתרות, והנגלות ו"ה כו'. וכ"ה עוד בתיקון עשירי: דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא וליבא ברחימו ודחילו. ו"ה הן נגלות תורה ומצות כו'. ועמ"ש מזה בד"ה החלצו מאתכם.
נמצא, בחי' י"ה שייך בבחי' התפלה, שעיקרה אהוי"ר שנמשכו מבחי' י"ה. והענין, כי עיקר ענין התפלה הוא ענין ההתבוננות. והיינו בשתים לפניה, להתבונן איך שהשרפים אומרים קדוש כו' והאופנים ברעש גדול.
והענין. כי פי': קדוש - לשון הבדלה בערך. דהיינו כי מה שהוא ית' מחיה את העולם אינו כדמיון הנשמה שמחיה את הגוף שמתפעלת ומקבלת שינויים ממקרי הגוף, לפי שמלובשת ממש בתוך הגוף. אבל הקב"ה אע"פ שנאמר: את השמים ואת הארץ אני מלא - מ"מ הוא ית' קדוש ומובדל מהם. לפי שהעולמות נבראו ונמצאו ממנו ית' שלא בדרך עילה ועלול, שהוא בחי' יש מיש - שבזה שייך תפיסא והתלבשות העילה בעלול, אלא נתהוו בבחי' יש מאין. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא. שאפי' חכמה עילאה, התהוותה בבחי' יש מאין.
ולכן נק' החכמה יו"ד דשם הוי' - מפני שהתהוותה ע"י צמצום שנמשך רק בחי' יו"ד כו'.
וזהו: כי בי"ה ה' צור עולמים - כי כדי להיות התפשטות החיות והתהוות איזה הארה, צ"ל תחלה בחי' יו"ד, שהוא צמצום. שמא"ס ב"ה בעצמו לא היו העולמות יכולים לקבל כלל, ולא היה יכול להתהוות יש מאין אלא ע"י צמצום שזהו היו"ד.
ואח"כ נמשך ה' - שהוא שנתפשט הארה זו המצומצמת להיות סוכ"ע וממכ"ע כו'.
וזהו שאומרים השרפים: קדוש כו' הוי' צבאות כו' - שהוא ית' קדוש ומובדל וכדי שיהיה התהוות צבאי צבאות הוא יש מאין ע"י יו"ד צמצום כו' כנ"ל.
וביאור הדברים, הנה כתיב: גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו. ואמרז"ל: אימתי גדול ה' כשהוא בעיר אלקינו. פי' עיר אלקינו: היינו בחי' צירופי אותיות. ע"ד מ"ש בס"י: שתי אבנים בונות שני בתים כו'. וע"י ריבוי שינויי הצירופים נעשה ריבוי התחלקות הנבראים. וזהו ענין: עיר אלקינו, ואז שייך בחי' גדולה.
וזהו: הללוהו כרוב גודלו - פי': רוב, הוא בחי' ריבוי התחלקות אורו וזיוו לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה. והן הן גבורותיו וצמצומיו הרבים להתחלק כ"כ עד ריבוי רבבות מלאכים ונשמות.
ומקור התהוות הדבור הוא מחכמה עילאה. ולגבי אור א"ס ב"ה גם החכמה עילאה עצמה היא כעשייה גשמיות. ונמשך ע"י יו"ד - הוא צמצום עצום הנ"ל. (ועמ"ש מכ"ז בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה).
ומ"מ חו"ב נקרא עדיין: הנסתרות, עלמא דאתכסיא, סוכ"ע. והנגלות, היינו ו"ה, היינו בחי' המשכה בבחי' הדבור: אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו כנ"ל.
והנה כמ"כ באדם, חו"ב אינון נסתרות במוחא ולבא. והוא ענין ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה, שיתבונן האדם בק"ש וברכותי'. והוא בחי' י"ה שבנפש. כי הה' הוא בחי' בינה, שנק': רחובות הנהר. כלומר: כמו צורת הה' שמתפשטת לאורך ורוחב, כך בחי' השגה זאת והתבוננות זו: איך שמהווה יש מאין לאין שיעור, ושהוא ית' קדוש ומובדל - נק': רחובות, שבא באורך ורוחב בהשגה שבמוחו.
ומזה מסתעף התפעלות האהבה בבחי' רצוא דוקא. כי: בינה ליבא - שמבחי' ההתבוננות בהשגה יולד הצמאון ברשפי אש בבחי' רצוא. והוא ענין הה' דשם הוי'.
ובחי' היו"ד, הוא בחי' החכמה - כח מה. שהוא בחי' השוב שאחרי הרצוא. כמאמר הס"י: אם רץ לבך שוב לאחד. פי': שוב, הוא בחי' ביטול במציאות מכל וכל, שלמעלה מבחי' התפעלות האהבה ברשפי אש.
כי התפעלות האהבה נק' יש, כי הרי יש מי שמתפעל. ובחי' הביטול נק' אין, והוא בחי' חכמה כח מ"ה. והיינו בחי' יראה עילאה, יראה בושת. כמ"ש: הן יראת ה' היא חכמה.
ועוד, כי הביטול הוא נמשך מצד בחי' עצמיות אור א"ס שלמעלה מזיו ואור המתלבש בעולמות - דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, והוא נמצא למטה כמו למעלה, כי: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ולכן מצד זה נמשך היראה והביטול כו', ולהיות בבחי' שוב כו'.
משא"כ בחי' הרצוא שהוא האהבה ברשפי אש, לצאת מגדרי הגוף וליכלל למעלה בעולמות העליונים - הרי עלייה זו היא ליהנות מבחי' הזיו והאור המתלבש בעולמות כו'.
והכלל הוא, דבחי' הרצוא נמשך מבחי' ממכ"ע. דמצד בחי' ממכ"ע שייך מעלה ומטה, לכן יתכן בחי' רצוא ועלייה ממטה למעלה. אבל שוב נמשך מצד בחי' סוכ"ע דקמיה מעלה ומטה שוין כו'. וכמ"ש בד"ה וידעת היום.
וזהו בחי' י"ה שבנפש. דהיינו שבק"ש ותפלה צ"ל התכללות ב' מדרגות הללו דרצוא ושוב. דהיינו לצאת בבחינת רצוא ולמסור נפשו באחד ואח"כ בבחי' שוב כו'. וכן אח"כ אחר השוב רצוא ואחר הרצוא שוב כו'.
וזהו פי': וכל בניך - כי הנה בניך בחי' זכר חסדו, הוא מדת האהבה שנמשכה מבחי' ההתבוננות. וזהו פי' בינה, בן י"ה. שבחי' בן ואהבה זו נולד ונמשך מבחי' י"ה.
(וע' מזה ברע"מ פ' נשא דקכ"ב ע"א, ובפי' הרמ"ז שם, ובאדר"ז דר"צ ע"א ודרצ"א ע"א).
והנה אע"ג דבחי' י"ה הן חו"ב, אעפ"כ מרומז בחי' הבן בבינה. כי האהבה והרצוא נמשך עיקרו מבחי' הבינה. וכמ"ש: כונן שמים בתבונה, ונודע דשמים הוא בחי' המדות עליונות כו'.
וכמו עד"מ בגשמיות, שהגם שמוח הבן נמשך ממוח האב עכ"ז הרי עיקר גידולו הוא ע"י שהייתו תשעה חדשים בעיבור בבטן האם. ועמ"ש מזה בד"ה ביום השמע"צ.
וזהו: וכל בניך למודי הוי', שבחי' האהבה הנק' בן וגם היראה כלולה בו, כמ"ש בפי': ואהבת את בד"ה וידעת היום, הנה הוא ע"י בחי' יו"ד ה"א שבנשמה כנ"ל. וגם שייך בזה בחי' ו"ה, הוא ענין קול ודבור שבק"ש ותפלה. אלא שעיקר בחי' ו"ה הוא על ידי עסק התורה ומצות וכדלקמן. ועמ"ש ע"פ הקל קול יעקב.
(וע' בפרדס בעה"כ ערך בינה, וערך בן חורין, בן שמן. ועמ"ש במ"א בד"ה ענין האבות הן הן המרכבה, מענין יפה כח הבן כו'. ועיין באדר"ז שם בענין תרין עטרין כו'. וזהו ענין עדות לישראל וכמ"ש במ"א בענין משכן העדות:
קיצור. ענין י"ה - היו"ד צמצום עד שיהיה בחי' סוכ"ע, ואח"כ ו"ה נגלות המשכה בבחי' דבור. אימתי גדול כו'. ובנפש: י"ה - מוחא ולבא, ההתבוננות בגדולת ה', ומזה נמשך רצוא ושוב. וזהו: וכל בניך למודי כו'):
ב והנה כ"ז הוא בחי' בניך, שהוא בחינת י"ה, כי בחי' בניך היינו בחי' המרומז, בבינה בן י"ה כנ"ל, והוא ענין ומדרגת התפלה ברצוא ושוב. ואחר התפלה צ"ל בחי' וי"ו, והוא ענין קול דתורה שנק' וי"ו. כמ"ש: הקל קול יעקב. וכמ"ש בסידור על פסוק זה. והוא בחי' והנגלות, כי הוא בחי' קלא דאשתמע. ועיין בזח"א (ד"נ ע"ב ודקמ"א ע"ב).
והנה הוי"ו מורה על בחי' ששה מדות, כי כשר ופסול טמא וטהור נמשך מן המדות. וזהו ענין שיתא סדרי משנה. אך המשכת החכמה שמתלבשת במדות אלו, זהו ענין היו"ד שבראש הוי"ו. כי צורת הוי"ו שראשה יו"ד ומן היו"ד נמשך וי"ו כו'.
וזהו מארז"ל: על שלא ברכו בתורה - כי ענין לברך בתורה היינו להמשיך בחי' אור א"ס המלובש בחכמה שיומשך ויתלבש בששה מדות עליונות, שמהם נמשך התורה, ועי"ז נמשך גילוי אור א"ס למטה כמו למעלה. שהרי אין שינוי כלל קמי' עצמותו כנ"ל, ורוחניות וגשמיות שוין לפניו, דכולא קמי' כלא חשיב.
והגם שהתורה מדברת בענינים גשמיים, וכמו תרומות ומעשרות וכיוצא - מ"מ כשהוא ממשיך מבחי' היו"ד דחכמה, נמשך גילוי אור א"ס בהן כמו למעלה, מטעם הנ"ל.
וברכה והמשכה זו בהתורה, הוא ע"י בחי' רצוא ושוב שבתפלה, שהן בחי' י"ה, כי רוח אייתי רוח כו'.
וזהו שנאמר בק"ש תחלה: ואהבת ואח"כ: ודברת בם. ודברת לשון הנהגה והמשכה, דהיינו להיות המשכת אור א"ס ב"ה בתורה. וכמ"ש בד"ה השמים כסאי כו' ע"ש.
ובזה יובן מ"ש: על עזבם את תורתי כו' ולא שמעו בקולי - בקולי דוקא. דהיינו כמ"ש בד"ה כי תשמע בקול. קול היינו המשכה, אבל בקול היינו בפנימית הקול, דהיינו אור א"ס ב"ה המלובש בהתורה, והיינו מפני שלא ברכו.
ועמ"ש מענין בקולי ג"כ בד"ה תקעו בחדש. ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון גבי פי' ואהיה שעשועים אני תורתך שעשעתי כו' ע"ש.
והנה כ"ז הוא בחי' ג' אותיות דשם, היינו יו"ד ה"א וי"ו. ואמנם ענין ה"א אחרונה דשם הוי', הוא בחי' יראה תתאה, הנק' מצות המלך, שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים בבחי' עול דוקא. וכמ"ש בדוד: ונאם הגבר הוקם על כו', עולה של תורה.
והוא כענין מארז"ל ע"פ: ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו - שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד - שהוא לפי שבפעם א' זו היתירה משנה טבעו ורגילותו. כמ"ש בסש"ב. ואז נקרא עבד.
ויש בזה מעלה מה שאינו בבחי' בן, כמ"ש בסש"ב פרק מ"א, שהאדם צ"ל כלול מבחי' בן ומבחי' עבד. ובחי' בן זהו בחי': וכל בניך הנ"ל.
אמנם בחי' עבד, עובד אלקים - זהו בחי' עול תורה. וזהו בחי': בוניך וכמשי"ת.
וזהו ענין: פ' והיה אם שמוע, שנאמר בה: ולעבדו וכמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא, בענין בחי' עבד, שהוא בחי' ביטול רצון שלמעלה מהשכל. ושם נתבאר בחי' זו בענין המצות, שצ"ל קיום המצות בבחינה זו, ועי"ז דוקא נמשך גילוי רצון העלין שלמעלה מהחכמה, וזהו ענין: כח אד' כו' ע"ש.
וכמ"כ יש בחי' עבד זה ג"כ בעסק התורה, שהוא בחי' עול תורה. כמ"ש בסש"ב פרק מ"א, דיש בן שהוא ג"כ עבד. דהיינו אחר בחי': וכל בניך יהי' בחינת בוניך - ע"י עול תורה שהוא בחי' עבד זה הב'.
ועמ"ש מענין ב' בחי' עבד, בביאור ע"פ לא הביט און ביעקב. ומדרגה זאת היה שרש בחי' דוד, שהיה מרכבה לבחי' מלכות, לפי שהיה בבחי' עבד: ודוד עבדי.
וזהו נאם: דוד בן ישי ונאם: הגבר הוקם על - פי', מתחלה הוא בחי' בן ישי, כענין בחי': וכל בניך למודי הוי', כי פי': בן ישי היינו כענין: בן י"ה - כי ישי היינו י' עם ש"י עולמות שבבינה. וע' מזה בזהר ס"פ תרומה (דקע"ה ב'), ובמק"מ שם. ואח"כ: ונאם הגבר הוקם על - זהו בחי' בוניך. וע' בזהר ר"פ חקת (דק"פ ע"ב) מענין הוקם על.
וזהו ג"כ ענין מ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים (בשמואל ב' סי' כ"ג) פי': בניהו היינו בן י"ה, והוי"ו שאח"כ הוא עסק התורה. והיינו בבחי' רב פעלים, דהיינו בחינת עול תורה.
וכמ"ש בגמרא רפ"ג דברכות (די"ח ע"ב), ובזח"א (ד"ו סע"א קל"ב א' קל"ו א' ר"ז ב') ולכן: וישימהו דוד אל משמעתו, שבו ועל ידו נעשה בנין ירושלים, בחי' בוניך- כי ירושלים היינו יראה שלם. וע"י עול מלכות שמים נעשה בנין יראה שלם, להיות שלימות היראה כו'.
כי לעומת זה, בחי' חורבן ירושלים, היינו נפילת בנין המל', דהיינו מ"ש: סוכת דוד הנופלת. היינו ענין עול דרך ארץ, ובקשת המותרות בתענוגי עוה"ז יותר על די הסיפוק, שזהו הסבה המטרדת מעול תורה: כי את זה לעומת זה עשה האלקים כו'.
אמנם הטעם שבנין יראה שלם הוא ע"י עול תורה דוקא, הוא כמ"ש: החכמה יבנה בית, והוא בחי' התורה דמחכמה נפקת, שמשם שרש יראה שלם הנ"ל. כנודע, דחכמה היא יראה עילאה שהיא שרש בחי' יראה תתאה כו'. ולכן על ידי עסק התורה בבחי' קבלת עול תורה, ממשיכים מבחינת חכמה עילאה שהיא יראה עילאה ביראה תתאה, ולכן נק' בוניך דוקא.
והנה עם היות בחי' בניך הוא ג"כ בן י"ה, שמקבל מבחי' חכמה ג"כ - מ"מ עיקר בחי' קבלתו מבינה כנ"ל. משא"כ בחי' בוניך עיקרו מבחי' חכמה ממש.
וכמו ע"ד ההפרש בין מקרא קדש דיו"ט לגבי קדש ממש בחי' שבת.
ועמ"ש סד"ה וארא אל אברהם גבי ענין ושמי הוי' לא נודעתי להם.
וזהו: הקל קול יעקב, עד"מ הקול שמחבר את המחשבה להביא בדבור בהתגלות, כך בקול דתורה ממשיך מבחי' אור החכמה בדבור, שהוא ענין בנין ירושלים, יראה שלם. והיינו כמש"ל בענין אימתי גדול ה' כשהוא בעיר אלקינו.
וע"י עסק התורה ממשיכים להיות בבחינה זו שבח ותוספת בתוקף אור וגילוי. כי בלא"ה הדבור מקבל מהמדות, והוא בבחי' גבורות וצמצומים, כמ"ש: כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. אבל על ידי עסק התורה ממשיכים בהדבור מבחינת חכמה עילאה עצמה. וגם מלמעלה מהחכמה להיות מראש מקדם נסוכה. וכמ"ש במ"א ע"פ ועתה יגדל נא כח אד' שזהו ג"כ ענין: העונה איש"ר - מברך בכל כחו.
וז"ש: להודיע כו' וכבוד הדר מלכותו. וזהו: ארוממך אלקי המלך. ועמ"ש בד"ה כי אתה נרי. ובד"ה באתי לגני.
וזהו: א"ת בניך אלא בוניך - כי העיקר הוא להמשיך האור והגילוי במדת מלכותו ית'. וכמ"ש במ"א סד"ה שובה ישראל, עד בענין כי עמך הסליחה למען תורא.
ועד"ז יש לפרש הפסוק: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו - דלכאורה מאי קמ"ל?
אך בדרך רמז הענין, אביו ואמו היינו בחי' ההתבוננות, שכולל חכמה ובינה, וזה בינה בן י"ה. דהיינו האהבה הנמשכת מן ההתבוננות כנ"ל, והוא בחי' התפלה בדחילו ורחימו. ועסק התורה שבע"פ נק': ודבק באשתו - כי היא: מורשה קהלת יעקב - א"ת מורשה אלא מאורסה.
והנה התשבע"פ מדברת הכל בענינים גשמיים. והיא לכאורה השפלה לגבי ההתבוננות בתפלה בדו"ר. אבל באמת זהו העיקר להיות דירה בתחתונים. ועמ"ש מזה בד"ה בפ' נסכים. וזהו ע"י: יעזב. ע"ד: א"ת בניך: ודבק באשתו - בחי' בוניך. ועמ"ש בד"ה קדש ישראל בפי': ראה חיים עם אשה אשר אהבת, דקאי ג"כ על תשבע"פ.
ומ"מ אי אפשר לבא לבחי' זו אלא כשיהי' תחלה בחי': וכל בניך. כי: כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו.
וזהו ג"כ מארז"ל פ"ק דברכות בענין המשמח לחתן זוכה לתורה - דלכאורה למה צריכים לשמחו, ומדוע לא ישמח בעצמו?
אלא משום כי בתחלה הוא בבחי' בן י"ה, וצריך לעזוב את אביו ואת אמו, ע"כ צריכים לשמחו. ועמ"ש מזה סד"ה זאת חנוכת המזבח.
ועד"ז יובן ג"כ למעלה, כי התורה נק' ג"כ חתן: ביום חתונתו - זה מ"ת, והיינו תשב"כ. והוא ג"כ בבחי': ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו - היינו בחי' אלפים שנה שקדמה התורה לעולם, שהוא בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה, ומשם ירדה בבחי' עולם, וה"ז בחי' ירידה. ולכן אמרו: נובלות חכמה שלמעלה - תורה. ודבק באשתו - היינו תשבע"פ או כנס"י שנק' ג"כ כלה.
(ע' מזה בד"ה תורה צוה, מה שלפעמים נק' כנס"י כלה ופעמים חתן כנ"ל)
ולכן צ"ל: כל המשמח את החתן, כדכתיב: אני תורתך שעשעתי. והיינו ע"י כי באמת כח ירידה זו נמשך מלמעלה מהחכמה עילאה עצמה, כמ"ש במ"א בד"ה לך לך מארצך כו'. וכמ"ש בזח"ג (דק"מ ע"א, ודרס"ב א') וממשיכותא דמוחא עילאה סתימאה כו' נמשך עטרא דגבורה מקור תשבע"פ כו'.
והעיקר, כי ירידה זו צורך עלי' הוא, דהיינו שיש יתרון להחכמה מן הסכלות, היינו ע"י דאתהפכא ונתברר הנה"ב נעשה יתרון האור. וכמ"ש בד"ה זכור את יום השבת בפי' חכמות בחוץ תרונה. וכמ"ש סד"ה ושבתי בשלום בענין שלום לרחוק שנעשה קרוב. וכמשי"ת לקמן בענין פי' ורב שלום. ועמ"ש בד"ה המגביהי לשבת בענין השמן הנמשך מבירור ק"נ, שממנו עיקר יתרון האור:
קיצור. והנה בניך - זהו ענין האהבה שבתפלה וגם היראה כלולה בה. ואח"כ עסק התורה הוא בחי' וי"ו:- והנגלות לנו. ה' - הוא בחי': הוקם על - בוניך. ובניהו כו' רב פעלים. וזהו ע"כ יעזב כו' כל המשמח. חכמות בחוץ.
ג והנה עפ"ז יובן ג"כ משארז"ל גבי ורב שלום בניך: א"ת בניך אלא בוניך - שלהיות בחי': ורב שלום - זהו ע"י בחי' בוניך דוקא, שהוא עסק התורה בקבלת עול. והיינו אחר קדימת בחי' בניך תחלה שהוא ענין התפלה, ואז ע"י התורה בבחי' בוניך נעשה בחי': ורב שלום כו'.
פי': ורב - הוא עשו. כמ"ש: ורב יעבוד צעיר. וכמ"ש עשו: יש לי רב. ועיין ברבות פ' דברים ע"פ רב לכם. והיינו, להיותו בבחי' הפירוד שהוא הריבוי. כמ"ש: נפשות עשו - לשון רבים. ונק': רשות הרבים וטורי דפרודא כידוע. אבל בחי' ע' דנפש יעקב נאמר: נפש - לשון יחיד. להיותן בבחי' היחוד ונק' רשות היחיד. וזהו בחי': ורב שלום, שמבחי' ריבוי ופירוד דעשו יוכלל ויתייחד בבחי' היחוד האלקי.
(עיין מ"ש בתו"א בפ' וישב בד"ה כה אמר ה' צבאות כו' בפי' ורב יעבוד כו', דשם מבואר ענין התכללות זו שהוא ע"ד התכללות כחות נה"ב בנה"א כו')
והוא הנק': שלום - שהשלום ענינו בחי' התחברות בין ב' הפכים כידוע. וכך הוא המחבר להיות התכללות ניצוצים מבחי' טורי דפרודא בקדושה האלקית. וזהו: ורב שלום. וזהו ג"כ ענין: ורב להושיע כו'.
ולהבין איך ע"י עסק התורה דוקא נעשה בחי' ורב שלום, וכמ"ש: או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי - בפמשמ"ע. שלום יעשה לי - בפמשמ"ט, ולא מבחינת התפלה לבד. וכמו שאמר: א"ת בניך, שהוא בחינת האהבה שבתפלה שנק' בן, אלא בוניך דוקא, בבחינת עול תורה שאחר התפלה, ואז נעשה ורב שלום כו'?
הענין יובן בהקדים מארז"ל: עתיד חזיר ליטהר. (עיין במדרש תהלים סי' קמ"ו ע"פ מתיר אסורים, ובספר מאור אור אות ח' סעיף ו'. ועיין ברבות ס"פ שמיני)
דהנה כתיב: יכרסמנה חזיר מיער - והעי"ן שבתיבת מיער הוא עי"ן תלויה. להיות ידוע ששרש יניקת הע' שרים הוא מבחינת ז' מדות עליונות הכלולים מעשר, שהם ע'. ובקדושה הם ע' נפש דיעקב. וזהו: יצב גבולות עמים למספר וגו'. ובהיותם מקבלים מבחי' ז' מדות עליונות הכלולים מעשר שהם ע', אזי הע' תלויה, להיות כי מרחוק אור האלקי יאיר עליהם, שאינו מתלבש בפנימיותם רק מאיר עליהם בבחי' מקיף, ורם ומתנשא עליהם. כמ"ש: רם על כל וגו'. ועמ"ש בד"ה ראה ריח בני
ויער זה הוא עולם המלאכים. כמ"ש: אכלתי יערי, שהוא בחי': יוצר אור, שמשם מתחיל עה"ד טו"ר, ומשם יש יניקה לע"ש. ואמנם מקבלים בריחוק כנ"ל. וכאשר מקבלים אור ושפע האלקית נעשים אח"כ בבחינת פירוד. וזהו: יכרסמנה חזיר מיער כו'. ועיין ברבות תולדות ר"פ ס"ה וס"פ תרומה ובפרשה שמיני פי"ג ובשה"ש בפסוק כמעט שעברתי (אחד) מהם.
אך הנה לעתיד כתיב: אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, דהיינו אף עובדי כוכבים יתבררו. כי לעתיד כתיב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכתיב: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו', ובאו במערות צורים מפני פחד ה' כו' - כי יתברר כל בחינת רע, ואתהפכא חשוכא לנהורא, ומרירו למיתקא עד שכל בני בשר יכרעו ויפולו כו'.
(וכמ"ש מזה בפ' וישלח ע"פ ויקח מן הבא בידו מנחה כו' ע"ש)
וזהו ענין: שעתיד חזיר ליטהר, כי עכשיו: גרה לא יגר - שאינו מחזיר הניצוצין שנפלו בו בשבה"כ מבחי' ע' תלויה הנ"ל. אבל לעתיד יחזיר כל הניצוצין, ואז לעתיד מבחינת יער הנ"ל נעשה תיבת עיר. והוא בחינת: עיר אלקינו - בנין יראה שלם, להיות: גדול ה' בעיר אלקינו כו'. וזהו ענין ורב שלום כו'. וזהו כענין מ"ש סד"ה ושבתי בשלום הנ"ל: ב' שלום כו'.
והנה בירור זה נעשה על ידי עסק התורה דוקא. כי הטעם שנק': תורה - מלשון הוראה, להבדיל בין הטמא לטהור כו'. ויש הוראה שהוא מכשיר ומטהר גם מה שנראה אסור וטמא לכאורה, או בהפך שאוסר מה שנראה כשר לכאורה כו'. והיינו ממש ענין הבירורים לאהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו: שמע ישראל - שם ע'. היינו להעלות הניצוצים שנפלו מבחי' ע' הנ"ל לשרשם בקדושה העליונה כו'.
וזהו: אכלתי יערי עם דבשי - יערי היינו יוצר אור. שע"י ההתבונונת איך שהמלאכים עומדים ביראה כו' - מתקנים שלא יהיה יניקת החיצונים מבחי' יער הנ"ל. ודבשי - היינו ק"ש: כתפוח בעצי היער כו'.
וזהו: שמע - שם ע', ואח"כ בשמו"ע סנד"ל[2] שהוא בגימטריא יער[3] קושר כתרים לקונו מתפלותיהם כו'.
אך עיקר הבירור הוא ע"י התורה. וזהו: ורב שלום - שמרבים שלום, מפני שעושין מבחי' פירוד דע"ש - בחי' יחוד ע"י הבירורים שע"י התורה, כי בחכמה דוקא אתברירו.
(ועמ"ש בד"ה בחדש השלישי גבי שהתורה נק' עוז ותושיה כו', ושלום בפמשמ"ט כו'. שלא יהיה מונע מצד הגוף ונה"ב. ועמ"ש בד"ה מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ בענין חמץ שבקרבן תודה. ור"ת הריעו כו'[4] הוא הלכה, כי בחכמ' אתברירו כנ"ל)
וזהו שנק': ת"ח - הם למודים מבחי' חכמה, כח מ"ה. ועיין ברבות תצוה פ' ל"ח.
וזהו המשך הפסוק: וכל בניך למודי הוי' - בניך הם לימודי הוי', שמקבלים מבחי' י"ה, להיות בחי' רו"ש - וזהו עסק התפלה. ואח"כ נעשו בחי': בוניך - בעסק התורה, בבחי' עול תורה, ועי"ז נעשה: ורב שלום כו'.
וזהו ג"כ ענין: והאם רובצת כו' לא תקח האם על הבנים, אלא להיות תחלה בבחי': וכל בניך, אמנם אח"כ כתיב: שלח תשלח כו', היינו כמש"ל בפי' על כן יעזב כו': ואת הבנים תקח לך היינו בחי' בניך[5]. ואח"כ: למען ייטב לך והארכת ימים, היינו בחינת: בצדקה תכונני כדלקמן.
ומכ"ז יובן ענין: בוניך - שהוא בחי' בנין ירושלים. וברבות סדר וירא פנ"ו איתא יראה שלם כו' ומלכי צדק מלך שלם כו'.
והנה שלם יש בו ב' פירושים: האחד לשון שלימות. ושלימות היראה תתאה, היינו כשממשיכים בה בחינת יראה עילאה, והוא ע"י התורה. כנודע מענין: אם אין חכמה אין יראה.
וגם פי': מלך שלם - היינו כשממשיכים אל בחי' ממכ"ע הנק': מלך מבחי' סוכ"ע, ואזי הוא מלך שלם. וכמ"ש בזח"א (דפ"ז ע"א): אימתי כו' ביומא דכפורי כו' ואזי הוא ג"כ יראה שלם. וכמ"ש במ"א בענין: ותגל נפשי: וגילו ברעדה כו' - מחמת שנגלה כבוד הדר מלכותו מלכות דא"ס כו', ולכן המלאכים: זעות מחיל כסא כו'. וכמ"ש ג"כ סד"ה והיה ביום ההוא יתקע בענין והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים - יראה שלם.
אך עוד יש לפרש פי' שלם ג"כ לשון שלום. וכמ"ש בת"י ע"פ: שובי שובי השולמית - דהיינו ירושלים. וכן פי' הראב"ע והרד"ק בשרשים סוף שרש שלם דהשולמית, היינו בירושלים הנק' שלם. והרי במדרש שה"ש פירשו השולמית לשון שלום.
וגם בלא"ה ענין שלימות שייך לענין שלום. כמו שפרש"י פ' וישלח בפסוק: שלמים הם אתנו, בשלום ובלב שלם. ובפ' ויקרא בפסוק: ואם זבח שלמים - פרש"י שמטילין שלום בעולם. ובזח"ג ויקרא (די"ב ע"ב) פירשו לשון שלימות ולשון שלום. וע' בזח"א (קע"ב סע"ב) ע"פ ויהי בשלם סוכו. וכמאמר: ופרוס עלינו סוכת שלומך.
והענין כי ע"י: בוניך נעשה בחי': ורב שלום - שמבחינת טורי דפרודא יוכללו הניצוצים במלכות דאצילות. וזהו ענין שלום לרחוק שנעשה קרוב. וכמ"ש הרמ"ז פ' נשא (דקכ"ב ע"ב): שלום לרחוק - הם הניצוצות שנפלו כו'.
והנה זהו ענין בחי': ורב שלום שמלמטה למעלה, דהפירוש שמבחי' רב נעשה בחי' שלום ע"י בחי' בוניך כנ"ל. וכמ"כ עי"ז נמשך מלמעלה בחינת: ורב שלום, דהיינו ריבוי השלום ממש.
והוא מ"ש במדרש אסתר בסופו: הטוב בריבוי, החסד בריבוי כו' עד השלום בריבוי. ועמ"ש ע"פ: כרביבים עלי עשב. וע"פ: ואתה מרבבות קדש.
וזהו ענין מ"ש: וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט. ועמ"ש ע"פ: כיריעות שלמה.
והנה גם בבחי' יראה שלם שייך ג"כ לשון שלום, שהוא ענין התכללות האהבה והיראה יחד ע"י: וכל הלבבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך. כמ"ש בד"ה וידעת היום - שבחי' התכללות זו נק' שלום, וגם אזי הוא יראה שלם, לשון שלימות - כי נמשכה מבחי' והנורא אל עליון כו' ע"ש:
ד בצדקה תכונני - כי הנה עם בחי': בוניך צ"ל: תכונני, שהוא קיום ושמירת הבנין שלא יתקלקל. ע"ד: שפת אמת תכון לעד - דהיינו שיתקיים לעולם. וכן: אף תכון תבל בל תמוט. וכן: תבנה ותכונן עיר סיחון. ועמ"ש מזה בד"ה: על כן יאמרו המושלים.
וקיום זה היינו ע"י הצדקה וחסד. וכמ"ש: והוכן בחסד כסא (בישעיה י"ו ה').
והענין. כי בחי' הבנין הוא ע"י עול תורה וקבלת עול מלכות שמים. אך כדי שיהי' בחי' קיום נצחי לבנין הנ"ל - הוא ע"י הצדקה.
ולכן ארז"ל: כל האומר אין לי אלא תורה, דהיינו בלא גמילות חסדים, אפילו תורה אין לו. והטעם לזה הוא. דהנה במעלים עיניו מן הצדקה וגמ"ח נאמר: וקרא עליך אל הוי' והיה בך חטא. (בפ' ראה ט"ו ט') ולכאורה אין לזה שייכות למעלים עיניו מן הצדקה וגמ"ח דוקא. ועיין בגמרא פ"ו דכתובות (ס"ח, א') שהחמירו מאד בעון זה. וברבות ברות ע"פ: ותאמר לה חמותה.
אך הענין. שנאמר: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (בקהלת סי' ז' כ'). ועיין מזה ברבות בקהלת שם. ובגמרא סנהדרין (מ"ו ב' ק"א א'). והוא ע"ד מארז"ל בב"ב: (קס"ד, ב') שלש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום: הרהורי עבירה כו'. אך הצדקה תעביר כתם החטא ההוא. כי ע"ז נאמר: וחטאך בצדקה פרוק. וע' מזה בסוטה (כ', סע"ב) ב"ב (ד' ד', א'). רבות משפטים ספ"ל, ור"פ אחרי.
והיינו, לפי כי הצדקה הוא להחיות רוח שפלים מממונו, נמצא שמחיה ומרחם על השפל דלית ליה מגרמיה כלום. ובאתעדל"ת זו אתעדל"ע, נמשך ג"כ מחיי החיים א"ס ב"ה להחיות רוח שפלים, הן הנבראים דבי"ע. וגם נמשך להחיות רוח שפל החוטא בהרהור כו'. שזהו ענין המשכת י"ג מדה"ר כו' לנקותו מן החטא.
וע"כ במעלים עיניו מן הצדקה נאמר: והיה בך חטא. שישאר החטא שישנו כבר, אפילו בכל אדם: כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא, ונפגם הנפש בעבורו כו', כיון שאין נמשך בחי' רחמים העליונים המנקים החטא הנ"ל.
ולכן נאמר: בצדקה תכונני - שכדי להיות קיום לבנין ירושלים שלא יופסד ע"י יניקת החיצונים, ולא יקלקלו הבנין - הוא ע"י הצדקה. שממשיך רחמים ומקיפים עליונים, שמה נמשך בחי' השמירה.
וזהו שנאמר: אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר - כי אחר הבנין ירושלים דבניך ובוניך שהוא ע"י בחי' רו"ש דתפלה ועול תורה, צ"ל המשכת שמירה ומקיפים עליונים. והוא ע"י הצדקה וגמ"ח כו', שעי"ז תכונני כנ"ל.
וזהו: וממחתה כי לא תקרב.[6] ועיין זח"ג בלק (קפ"ח ב') שפי' דלא יהא חטאה כו' ע"ש. ועיין מ"ש בד"ה והיה מעשה הצדקה שלום בענין ועבודת הצדקה השקט ובטח. ומ"ש סד"ה ציון במשפט תפדה, גבי ושביה בצדקה. ועיין בזח"ג ר"פ אמור ע"פ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. מקץ (ר"ג ב'). וברבות וישלח פע"ח. בא פט"ו. משפטים פל"א. ועמ"ש מזה לעיל בד"ה ושמתי כדכד. ועמ"ש בד"ה כי תשמע בקול, בענין פי' לשמור את כל מצותיו, שעל ידי המצות הוא השמירה כו'.
(ובכ"ז אפשר להבין מ"ש ברבות בכמה דוכתי, בסדר לך לך פמ"ב, ור"פ שמיני, ובתחלת רות, ובתחלת אסתר: דכל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו'.
כי במלת והיה הוא הצירוף של שם הוי', אלא שאותיות ו"ה הן קודמים לאותיות י"ה. והיינו כי בחי' י"ה זהו ענין בניך כנ"ל, שהוא ענין התפלה ברצוא ושוב. וזהו: כל הנשמה תהלל י"ה, וכמ"ש במ"א בד"ה רני ושמחי בת. אמנם בחינת ו"ה רומז לבחי': בוניך, שהוא ענין דירה בתחתונים, שזהו תכלית המכוון להיות: ורב שלום - מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כנ"ל.
וגם י"ל דרומז לב' הבחינות דבוניך ובצדקה תכונני. כי הוי"ו זהו עסק התורה והה"א היא בחינת צדקה שהיא בחי' עשייה. וכמ"ש בד"ה ולא אבה בפ' תצא. וכמ"ש ע"פ ויעש דוד שם. ולכן מזה נמשך השמחה, כמ"ש: ישמח ה' במעשיו - דהיינו ע"י שנתברר בחי' עולם העשיה. כמ"ש במ"א בד"ה הויה לי בעוזרי.
וזהו: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלקים. פי' בשלום, ע"י ב' בחי' שלום הנ"ל, יבא לבחי': בית אבי - הוא יצחק, בחינת צחוק ושמחה, גילוי פנימיות עונג העליון.
ואזי: והיה הוי' לי לאלקים, דהיינו מה שעתה הוא בחי' שם הוי' יהיה אז רק בחי' אלקים, לגבי גילוי פנימיות עונג העליון שמלמעלה משם הוי'. כמ"ש: אז תתענג על הוי' - על דייקא.
וגילוי זה נמשך ע"י: והיה דוקא, בחי' בוניך, שמזה נמשך ורב שלום להיות ושבתי בשלום כנ"ל. וע"י הצדקה שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום.
וזהו: והיה הוי' לי לאלקים - והיה דוקא. וז"ש ברבות ויצא פרשה ע': נטל הקב"ה שיחתן של אבות כו' ע"ש.
ועוד יובן זה ממ"ש סד"ה רני ושמחי בת, בענין ג' המדרגות: דלא זז מחבבה כו' ושלעתיד תתעלה בחי' בת ביתר שאת. ונודע דבחי' בת היינו ה' תתאה.
ומזה יובן ענין: והיה - שאותיות ו"ה קודמין, שזה רומז לבחי' כי הנני בא כו'. ועיין בזח"ג שלח (דקע"א א') ע"פ והיה ביום הוא יצאו מים חיים מירושלים.
וז"ש במדרש איכה בפסוק היו צריה: לא אמרית וי אלא וה אמרית - שאותיות וה היו מורים אצלם על השמחה.
אך כדי שיהיה גילוי בחינה זו לעתיד, זהו ע"י העבודה עכשיו, להיות למודי הוי' בבחינת בניך ובוניך ובצדקה תכונני.
וע' מ"ש בד"ה שובה ישראל בענין מ"ש יעקב אם יהיה אלקים עמדי כו' והיה כו' ע"ש):