ושמתי כדכד שמשותיך.
פליגי בה תרין מלאכי ברקיע, מיכאל וגבריאל. ח"א שהם וח"א ישפה, ואמר הקב"ה: להוי כדין וכדין.
הענין הוא, כי הנה נודע דאתעדל"ת אתעדל"ע. וצריך להבין מאין בא הכח הזה לאתעדל"ת להיות בה ועל ידה אתעדל"ע?
וגם להבין מארז"ל: שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי נוח לאדם שנברא או נוח שלא נברא משנברא, עד שנמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא כו' - דהא כתיב: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד - ופסוק זה נאמר אחרי מאמר: נעשה אדם, שכבר נברא האדם, וטוב וישר לפני האלקים את אשר עשה. ואיך נמנו וגמרו לומר: נוח לו לאדם שלא נברא כו'?
ולהבין כל זה צריך להקדים ביאור ענין ירידת הנשמה לעוה"ז - דנודע שהיא צורך עלייה, ומה ענין עלייה זו, מאחר שמקור חוצבם ויסודתם של הנשמות הוא מבחי' מחשבה עילאה, כי: ישראל עלו במחשבה, ומשם ירדו להתלבש בגוף ונפש הבהמית - איזה עילוי יתעלו עוד הנשמות ביותר אחרי ירידתם לגוף בעוה"ז הגשמי?
אך הנה נודע שהנשמות הן מבחינת פנימיות הכלים דאצילות. והמלאכים הם מבחי' חיצונית הכלים. (ועמ"ש מענין מלאכים ונשמות בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית)
ולהבין ענין הכלים מה ענינם - הנה: מבשרי אחזה. כי האדם יש בו גוף ונשמה, והנשמה היא המחיה את הגוף, והגוף הוא כלי ומשכן לנשמה המתלבשת בתוך הגוף. שהשכל מתלבש במוח, וכח הראיה בעין, וכח השמיעה באזן כו'. ועד"ז בכל האברים, שהאברים הם בבחי' כלים ומשכן להשראת אור הנשמה השורה ומתלבש בתוכם, להיות בהם ועל ידם גילוי הארת הנשמה וכחותיה המתפשטים בהם בכל אבר לפי מזגו ותכונתו.
והנה הגוף הוא גשמי ואין ערוך לגבי הנשמה שהיא רוחנית, ואין יחוס ביניהם כלל - ואעפ"כ הנשמה מתלבשת בו להחיותו, ופועלת הארת כחותיה על ידי הגוף הזה הגשמי דוקא. שהשכל שהוא רוחני הוא שורה ומתלבש במוח שבראש האדם. שהמוח הוא גשמי ואעפ"כ נעשה כלי ומשכן להשראת השכל, שהוא אור הנשמה וכח המתפשט ממנה.
וכמ"כ יובן למעלה ג"כ, שכל הספירות הן כגופא לגבי נשמתא, הוא אור א"ס ב"ה השוכן ומתלבש בהם. דהיינו שבחי' ח"ע היא כמו בחי' מוח גשמי שבראש האדם לגבי השכל השורה ומתלבש בו, כך עד"מ הוא בחי' ח"ע. (לגבי חכמה סתימאה. וכן חסד דאצילות לגבי חסד שלמעלה מאצילות - נקרא כגופא לגבי נשמתא כו'. וכש"כ) לגבי אור א"ס ב"ה, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות: דלאו מכל אלין מדות כלל, ולא שייך בו בחינת חכמה כלל. ובחינת חכמה היא בחינת עשייה גשמית: כולם בחכמה עשית. שהוא יתברך רם ונשא כו' - אלא שאף על פי כן אור א"ס ב"ה שורה ומתלבש בבחינת חכמה, שהוא בחינת ביטול: כח מ"ה כו'. והחכמה היא רק בחינת כלי ומשכן להשראת אור א"ס ב"ה, שבה ועל ידה מתגלה אור א"ס בנאצלים וגם בבי"ע כו'.
ובזה יובן מה שנודע שהבריאה היא יש מאין. ולכאורה אינו מובן דהא: ממך הכל כתיב? וכמ"ש הרמב"ם: מאמיתות המצאו נמצא כל הברואים כו', ולמה נק' הבריאה בשם יש מאין?
אך עם הנ"ל יובן. כי הנה עצמיות אור א"ס אינו בגדר שיקרא שמו על ההשפעה וההתהוות כמו משפיע לההשפעה. שלכך נאמר: כי הוא צוה ונבראו.
פי', כי הוא עצמותו ומהתותו יתברך צוה ונבראו - שלא שייך עליו יתברך לומר שברא את העולמות. כי לשון: ברא, משמע שיש כח הפועל בנפעל, דהיינו שכח המשפיע ממש נמשך ומלובש בההשפעה. אבל בא"ס ב"ה אינו כן, שאינו נוגע אליו כלל, והוא רק כאלו צוה ונבראו ממילא, שאין להם ערך ויחוס אליו כלל.
ועד"ז יובן מ"ש בזהר בראשית בתחלתו (דף א' ע"ב) בענין מי ברא אלה: עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה, ומאן איהו: מי כו'. ועל דקיימא לשאלה כו' אקרי: מי. דהא לעילא לית תמן שאלה.
פי': קיימא לשאלה, הוא כשכח הפועל מלובש בנפעל, שאז שייך לחקור ולשאול מי הוא הפועל, וזה אינו שייך אלא בשמותיו ית', שהוא בחי' ממכ"ע, שעל זה נאמר: ברא - לשון נוכח: אתה בראת, וכן: ואתה מחיה את כולם.
והיינו לאחר שכבר נתלבש האור בכלים דאצילות הנה בהם ועל ידם מהווה ומחי' בי"ע. כי הגם שהתהוות בי"ע שהם יש ודבר נפרד מאצי' שהוא אלקות נק' בריאה יש מאין ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול (ע' באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי) - מ"מ כלים דאצי' נעשים נשמה לבי"ע ומתלבשים ממש בהן כנשמתא לגופא ונקראות בשם ממכ"ע. (עיין באגה"ק ע"פ וילבש צדקה)
וע"ז נאמר: בראשית ברא אלקים. וזהו ממש ענין: מי ברא אלה. כי אלקים היינו מי אלה. ולכן נק' בחי' זו: עתיקא דקיימא לשאלה, ומאן איהו - מי.
אבל לעילא, דהיינו בחי' שלמעלה מהכלים דאצי', שהוא בחי' סובב כולא עלמין - אין שייך בחי' כח הפועל בנפעל אלא ע"ד: והחכמה מאין תמצא.
וכמו המוצא מציאה שאינו יודע מאין באה לו. ואין שייך בחינת שאלה ממי בא השפע. דהיינו: מי ברא אלה, שהרי בבחי' זו אין שייך כלל לומר: ברא אלא ע"ד: צוה ונבראו כו' כנ"ל, שהוא למעלה מעלה מבחי' ומדרגת ברא אלקים שהוא ענין מי ברא אלה.
וזהו ג"כ פי': רישא דלא אתיידע, המבואר בזהר. וכמ"ש במ"א בפי': ברוך שאמר והיה העולם כו' ע"ש.
והנה כמ"כ האור הנמשך מא"ס ב"ה לתוך הע"ס הוא בחי' אין. והכלים לגבי האורות הן כגופא לגבי נשמתא כנ"ל. ועיין מ"ש מזה בביאור ע"פ אחרי כו' תלכו:
ב ומעתה יובן עילוי שיהיה בנשמות אחרי ירידתם להתלבש בגוף.
כי הנה מקור הנשמה הוא מבחי' פנימית הכלים, שהן פנימיות ע"ס דאצילות, שהן כגופא לגבי נשמתא, בחי' אור א"ס השורה ומתלבש בתוכם, ונק': טהורה היא בבחי' אצילות. ואח"כ: אתה בראתה אתה יצרתה כו' - שירדה בבי"ע.
וירידה זו צורך עלייה היא - כי בקיום המצות בעוה"ז אומרים: אשר קדשנו במצותיו - בבחי' קדוש שהוא למעלה מבחי' טהור. כנודע שבחי' טהור נאמר בלוים, ובחי' קדוש בכהנים.
והענין. כי טהור מלשון: כעצם השמים לטהר, ומלשון תרגום: צהרים - טיהרא, שהוא מלשון בהירות. שהנשמה היא בבחי' בהירת האור באצילות. ומ"מ, לא שייך שם זה אלא בבחי' איזה דבר שהוא יש ונתפס בו איזה ממש, אלא שמהות הזה הוא בהיר מאד וזך, והיינו בחי' כלים דאצילות.
אבל בחי': קדוש, פי' מובדל. דהיינו שהוא מובדל ומופשט מכל גדר מהות, שא"א לומר בו אפילו לשון בהירות כלל. והוא הוא אור א"ס עצמו דלית מחשבה תפיסא ביה, ולאו מכל אלין מדות כלל.
ועלייה זו הוא ע"י תשובה ומעשים טובים. וזהו ענין תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד.
כי הנה כמו שבנשמה יש נר"נ ח"י, אשר נר"נ מתלבשים בכלים - נשמה במוח, רוח בלב, וחיה יחידה הם בחי' מקיפים. והתשובה הוא גילוי בחי' יחידה.
וכך יובן ענין זה למעלה. כי הנה מודומ"ע שלמעלה עד"מ - הם בחי' כלים דע"ס, שיש בהם ג' בחי': פנימי אמצעי חיצון: מחשבה היא פנימית הכלי כו', והאורות המתלבשים בהם נק' נר"נ: והם ג' אותיות דשם הוי' ה' ו' ה', והוא כמו עד"מ באדם השכל מתלבש במחשבה.
אך היו"ד וקוצו של יו"ד, הם בחי' אור עליון יותר הבלתי נמשך ומתלבש בכלי כלל. וכמו עד"מ באדם אשר בחי' כח השכל עצמו אי אפשר שיתגלה בהמחשבה, רק גילוי השכל שהוא הארה בעלמא ממנו, נמשך ומתלבש במחשבה.
וכך למעלה. בחי' ח"ע הוא בחי' חיה, וקוצו של יו"ד בחי' יחידה, שלמעלה מעלה מהתלבשות בכלים, אלא הוא בחי' מקיפים, סוכ"ע. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים.
והנה ע"י שהאדם מעורר בנפשו גילוי בחי' יחידה שבו, עי"ז נמשך ג"כ למעלה תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד, דהיינו עליית הכלים, עד שיתגלה בהם התגלות אורות המקיפים, בחי' סוכ"ע יומשך בגילוי בבחי' ממכ"ע, שהמקיפים נעשים בחי' פנימיים ע"י התשובה.
וע' בר"ח פ"ב משער התשובה במ"ש: עוד ביארו בזהר שהתשובה עולה כו'.
וזהו ענין עליית הנשמות, שהרי שרשן בתחלה הוא רק מבחי' הכלים. וזהו ענין: ישראל עלו במחשבה, דהיינו פנימית הכלים.
והגם שנתבאר שהנשמה בעצם ג"כ כלולה מנרנח"י, אשר חיה יחידה הן למעלה מבחי' כלים?
אך זהו ע"ד שכלים דאצילות נעשים אורות לבי"ע. ומ"מ באמת אינן רק מבחי' כלים. וכן מבואר באריכות בשע"ק להרח"ו[1] (חלק שלישי, שער שני) שאור מחצב הנשמות יש בו נר"נ חיה יחידה, ומ"מ כולם בחי' לבוש לע"ס, והוא אור מתיילד ונמשך מהע"ס כו'.
וכן מבואר ממ"ש בע"ח שמ"א פ"ג: כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי' אלהות כו' וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ אחד נברא כו' הנקרא יחידה כו' ע"ש. הרי כללות נרנח"י של הנשמות נמשכים רק מניצוץ קטן מאוד, והיינו מהכלים דע"ס.
וע' באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי הנ"ל. וכן נשמת האדם כו' שכבר יצאו ונפרדו מהכלים דע"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס כו' - נמצא שעם היות שהנשמות נמשכו מפנימיות הכלים - עכ"ז אין בהן גילוי הקו מאור א"ס, משא"כ בהכלים שהקו מאיר בהן: ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.
וזהו הירידה צורך עלייה, שע"י התשובה יתעלו לאשתאבא בגופא דמלכא ממש, ע"ד כלים דאצי' שמתייחדים עם האור, שהוא הקו מאור א"ס.
ועוד שיתעלו להתייחד עם גילוי אורות מקיפים, מה שאין מתגלה עתה אפילו בכלים דאצילות כנ"ל. וזהו ענין תשוב ה"א עילאה לגבי יו"ד.ובמ"א נתבאר שזהו ענין יחוד איהו וחיוהי חד שלמעלה מבחי' היחוד עם גרמוהי כו'.
וזהו ענין: ביום ההוא יהיה - היינו ב"פ י"ה, היינו שהוי"ו דשם הוי' יהי' בחי' יו"ד כו'. והיינו שגם בה"א תתאה דשם הוי', שהוא מקור דבי"ע - יהיה הגילוי כמו בה"א עילאה, ע"ד תשוב ה"א לגבי יו"ד הנ"ל.
וכמ"כ צ"ל בחינת תשובה עילאה מלמעלה למטה. והיינו ע"י תורה ומצות. וכמ"ש באגרת התשובה פ"ט. והוא ע"ד שנתבאר בזהר ויקרא (דט"ז ע"א) מאן ישוב כו'. ע"ש.
והענין כי המצות הן הן המשכות אור א"ס שהוא קדוש ומובדל כו' להתלבש בבחי' כלים, שהן כגופא לגבי נשמתא, שלהיות א"ס שהוא קדוש ומובדל כו' מאיר בכלים שהן כגופא כו' ואין ערוך להן אליו ית'- הוא ע"י המצות דוקא. שבהן ועל ידן דוקא נמשך אור א"ס. ע"י ציצית אור מקיף בבחי' זו, וע"י תפילין מקיפין בבחי' אחרת כו'. וכעד"ז בכל המצות, שכולן הן המשכות אור א"ס בחי' קדוש ומובדל כו'.
והטעם הוא, לפי שהמצות הן בעשייה גשמיית דוקא, לכך יש להן כח זה להמשכה זו. וכנודע כי כל דבר שהוא בבחי' ומדרגה גבוה מאד נעלה אינו בא לידי התגלות כ"א בבחי' ומדרגה היותר תחתונה דוקא. והיינו ענין: נעוץ תחלתן בסופן, כי עיקר גילוי תחלתן הוא בסופן דייקא. משא"כ במקום העליון יותר אינו נראה גילוי זה.
כי הנה תחלת הבריאה מאור א"ס ב"ה היתה יש מאין, ומשם ואילך הרי כל השתלשלות המדרגות הן יש מיש. ואין כח יש מאין מתגלה בכל סדר המדרוגת שבהשתלשלות אלא בארץ הלזו התחתונה בגשמיות דוקא, שהרי כח הצומח שבה הוא להצמיח יש מאין.
אלא שיש צומח ע"י זריעת הגרעין וגם הוא נרקב והיה לאין ואפס, ומ"מ ה"ז בבחי' יש קצת. ויש שצומח מאין ממש, כמו עשבים ואילני סרק.
והיינו לפי שהארץ היא בחי' התחתונה שבד' יסודות אש רוח מים עפר, לכך מתלבש בה דוקא הכח העליון להצמיח יש מאין ביותר.
וא"כ נראה שכל מה שהוא למטה ביותר יש בו התלבשות כח עליון ביותר. ועמ"ש בד"ה ויגש אליו יהודה.
ולכך המצות מעשיות שהן בעשי' גשמיות, יש בהן כח המשכה זו ליש מאין ממש, שהן מאור א"ס ב"ה הקדוש ומובדל כו'. שהיא המשכה היותר עליונה כבתחלת הבריאה.
והגם שנתלבשו בדברים גשמיים למטה מטה - ה"ז כמו הלחם שמחיה את האדם, שאע"פ שהלחם במדרגה יותר למטה מן האדם, מ"מ יש בו כח להמשיך חיות אל האדם ולהשיב נפשו אליו. כך המצות מעשיות, יש להן כח להמשיך חיות ואור א"ס, להתלבש בכלים.
והיינו ע"י שישראל מקיימין המצות. לפי שנשמות ישראל הן מבחי' פנימית הכלים דע"ס, (ועמ"ש בד"ה והנה מנורת זהב) ולכך במה שממשיכים אור וחיות המצות על נפשם - גורמים המשכת אור א"ס להתלבש בכלים דע"ס שהם הם מקור ושרש נפשם למעלה ועמ"ש ע"פ זכור את יום השבת כו':
ג והנה בזה יובן ענין אבנים טובות שהם דומם ואעפ"כ מאירות - ומאין יש להם כח זה?
והענין, כי עיקר גידולם הוא מן הכוכבים, ולא מן הכוכבים הנראים - שאלו יש להם מספר אלף ועוד כמה. אלא מן הכוכבים שאין נראים - שאותם הכוכבים באמת אין להם מספר כלל, ואינן מתגלים ונראים, אלא סגולתם להאיר לאבנים טובות. והיינו לפי שהם דומם שהיא בחי' ומדרגה היותר תחתונה, מקבלים אור הארה מהכוכבים שאין להם מספר כלל, שאין נראים - שהם למעלה מן הכוכבים הנראים לנו.
והנה לפי ריבוי הכוכבים עד אין מספר כך ריבוי הארות משונות באבנים טובות, וריבוי שינוי מראיתם ותארם - שהרבה גוונין בלבן יש בלבנונית הזכה ביותר, ויש בלבנונית שאינה זכה כ"כ.
וכעד"ז יש בכל המראות, שהמראות מתחלקות לרבבות בחי' שונות. ודרך כלל הן י"ב אבנים למספר שבטי בני ישראל.
(שבט הוא לשון המשכה מלשון: כוכבא דשביט, שהוא כוכב הנמשך)
כי האבות הן חג"ת, והשבטים הם המשכות שנמשכו מהאבות, והם י"ב שבטים כנגד י"ב גבולי אלכסון.
והענין. כי כל גשם הוא בעל ששה קצוות - מעלה ומטה וארבע רוחות. ואלכסון הוא קו הממזג מקצה זה לקצה זה, להיות חיבור והתכללות ביניהם. ואלכסון הוא עד"מ חיבור קצה הראש של א' בקצה הסוף של ב', או עליונו של זה בתחתיתו של זה. כמו מזרחית דרומית במערבית תחתית כו'.[2]
ועד"ז רומז הוי"ו שבאמצע הא', שנמשך באלכסון משמאל לימין וקצה של צד השמאל הוא גבוה וקצה של צד הימין הוא נמוך, שמצד שמאל הוא הגבה למעלה בבחי' גבורה, ובצד ימין נמשך למטה בבחי' נצח. והקו הזה מורה להיות חיבור והתכללות גבורה בנצח. ולכן נמשך קו מן הגבורה אל הנצח. (ועמ"ש עוד בענין צורת אות א' סד"ה מראיהם ומעשיהם)
וכעד"ז יש חיבור והתכללות בשאר המדות, להיות המדות כלולות זו בזו ומזוגות זו בזו, שלא יהיה חסד בפ"ע וגבורה בפ"ע, שאם היה כך - היה החסד בלי תערובות שום גבורה והגבורה היתה בלי תערובות שום חסד, אלא צ"ל התכללות חסד שבגבורה וגבורה שבחסד.
ופי' חשב"ג[3], שמחמת הגבורה נותן לו ומשפיע חסד דייקא, והחסד הזה הוא הוא הגבורה. כמו: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו.
וגבורה שבחסד הוא שמחמת החסד, נותן ומשפיע במדת הגבורה דוקא. כמו האב שמחמת אהבתו אל הבן מייסרו בשבט. משא"כ אחר שאינו חושש לו כלל אינו מייסרו. ועיין ברבות ר"פ שמות ע"פ: חושך שבטו שונא בנו.
ועד"ז יש התכללות ומזיגות המדות בכמה אופנים שונים להיותם ממוצעים וממוזגים בכמה אופנים. ודרך כלל הן י"ב גבולי אלכסון הנ"ל.
וכך הן הי"ב אבנים אשר היו למספר שבטי בני ישראל, מזיגות המראות לובן באודם, כלו' בחי' רחמים ממוזגת בין חו"ג כו'.
והנה אבן - א' ב"ן, שהוא בחי' בהמה בגי' ב"ן, אלא שנמשך בו בחי' א' שהוא שם מ"ה במילוי אלפין[4]. והיינו בירור נה"ב ע"י נה"א שמבחינת שם מ"ה המתלבשת בה, ואז ע"י בירור זה נעשה, האבן טוב ומאיר, ע"ד עליית ב"ן בס"ג שלמעלה ממ"ה כו'.
וזהו הענין שהאבנים טובות מקבלות ההארה מהכוכבים, שהוא מבחינת שרש נה"א. כמ"ש: דרך כוכב מיעקב כו'. וכתיב: וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך כו'.
(ועמ"ש במ"א בענין סוכה שצ"ל: צלתה מרובה מחמתה ומ"מ צ"ל כוכבים נראים מתוכה. כי כוכבים הם ברקיעא תמינאה שלמעלה מבחי' שמש שהיא ברקיע הד'. וכך למעלה בחי' צל הוא בחי' מקיף שלמעלה מבחי': שמש הוי' כו', והכוכבים הן ניצוצים הנמשכים מאור מקיף להאיר בפנימי כו'.
ועיין במדרש רבה פ' דברים: אמר[5] לפניו רבש"ע למה לא משלת בניך בחמה ולבנה כו' עד אבל הכוכבים אין להם בושה לעולם כו'.
ולכן האבנים טובות שגידולם מהכוכבים שהוא ענין בירור נה"ב נאמר בהם: ונשא אהרן את שמות בנ"י כו' על לבו כו' לפני הוי' כו').
והנה הי"ב אבנים היו על לב אהרן כהנא רבא בחי' קדוש ולא טהור. כנודע שבחי' קדוש הוא בכהנים ובחי' טהור בלוים: ונשא אהרן את שמותם על לבו (ועל שתי כתפיו) לפני הוי' - שהגביה בחי' י"ב גבולי אלכסון שבי"ב אבנים עד בחינת לפני הוי', שהוא בבחינת קדוש ומובדל, שהוא למעלה מבחינת הוי' כנודע.
(ועיין בזח"ב פקודי דרכ"ט סע"ב, ודף ר"ל ע"א, ובזח"ג נשא קל"ד תחלת ע"ב).
אך הנה כל זה הוא בבחינת התחקלות המראות ותוארים שבאבנים טובות הנ"ל, שנחלקו דרך כלל לי"ב בחינות ומדרגות, בחינת י"ב גבולי אלכסון, דהיינו בבחינת המשכות להתמזגות והתכללות המדות בבחי' הגוונין שלהם, זה נוטה לחסד וזה נוטה כו'.
אבל בסדר הארתן בכללות נחלקות לב' בחי': יש אבן שהוא מאיר בבחינת אור ישר, דהיינו שהוא אבן המאיר ובאורו נראה אור לאחרים. שאם מוציאים אותו בחשך הוא מאיר, מפני שהארתו מתפשטת מתוכו ולחוץ.
ויש אבן, שהוא מבריק וזורק כברק חצים בעין הרואה עד שתתלהט עין הרואה מפני זיוו והדרו. וזהו בבחי' אור חוזר, שהוא ממטה למעלה.
והן הם בחי' ב' צדיקים: צדיק עליון מלמעלה למטה, וצדיק תחתון ממטה למעלה. שהם יוסף הצדיק ובנימין הצדיק.
בנימין הוא מלמטה למעלה, בחי' אור חוזר. דהיינו בחי' תשוקת הנבראים להתכלל במקורם: ואל אישך תשוקתך: מים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא - כי אין רוצים לישאר למטה.
ואולי זהו מרומז בלידת בנימין, שנאמר שם: ותקש בלדתה. כי רחל היא בחי' מל', ובלדתה היא התגלות נשמת בנימין להיות בבחי' נברא בבי"ע, היתה מקשה לילד, כלומר שבקושי היתה התגלות בחי' בנימין בבי"ע, היפך טבע נשמתו. שהוא הי' מרכבה לבחי' אור חוזר ממטה להתכלל במקורו, ולידתו היינו התגלות להיות למטה בבי"ע.
ויוסף הצדיק, הוא בחי' אור ישר, מלמעלה למטה, להשפיע לבי"ע דוקא. כמ"ש: ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו, ויוסף הוא המשביר כו'.
והנה האבנים היו על שמות השבטים כתולדותם. וסדר האבנים: אודם פטדה כו' הוא לפי סדר תולדות השבטים. כמ"ש הרמב"ם, נמצא: שהם ליוסף, וישפה לבנימין.
(ישפה= י"ש פ"ה - כלומר שבחינת מל', היא בחינת פה, מתעלית בבחי' יש כו', דהיינו לבחינת: מוצא פי ה' - מוצא היינו המקור של בחי' פה. עמ"ש בביאור ע"פ ראשי המטות ומ"ש ע"פ זאת חקת התורה.
וזהו: יש פה ושותק[6] כי חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו. עמ"ש כה"ג גבי קי"ס בענין: ואתם תחרישון. ועמ"ש בביאור ע"פ והיה מספר. ועיין בזח"ג בלק (קפ"ח ב') בענין עמר התנופה: תנו פה. ועיין ברבות באסתר ע"פ אין אסתר מגדת כו').
וזהו ש"מיכאל אמר שהם וגבריאל אמר ישפה". כי הנה: שמשותיך, פי' חלונות שמאיר בהם השמש. והוא משל להארת אור א"ס בב' מיני חלונות: או שיומשך אור א"ס למטה בבי"ע או שיתעלו בי"ע להתכלל באור א"ס.
וזהו ענין: והתהלכתי בתוככם - היינו שיהיה התגלות סובב בממלא. והוא ההילוך שמלמעלה למטה, וגם עליית ממלא בסובב, והוא ההילוך שמלמטה למעלה. ועיין מ"ש בפ' וישב סד"ה ונתתי לך מהלכים כו'.
והוא כמו עד"מ, שאם אחד עומד למעלה והב' למטה ורוצים להתקרב יחד - יכול להיות הקירוב בשני אופנים: או שהעליון יורד למטה או שהתחתון יעלה למעלה.
ומיכאל שר של חסד שהוא בחינת ההשפעה מלמעלה למטה אמר: שיהיה בחי' שהם דוקא, בחינת יוסף כי כן מדתו.
משא"כ גבריאל אמר כפי מדתו, בחי' גבורה, והסתלקות למעלה דוקא
(והנה בגמ' שם: ואמרי לה דפליגי בזה תרי אמוראי במערבא: יהודה וחזקיה בני ר' חייא.
והענין. דאיתא בגמ' בב"מ: (דפ"ה ע"ב) שר' חייא ובניו היו דוגמת האבות אברהם יצחק ויעקב. וגם איתא בגמ' במ"ק: (דכ"ה ע"א) יהודא מימינא דאבוה וחזקיה משמאליה. ופי' בס' חמדת צבי על הת"ז: שר' חייא הוא בחי' יעקב, ולכן גוהרקי שלו מנפשי' סליק [ב"מ שם] ע"ד ת"ת עולה עד הכתר.
וגם כי ביעקב נאמר: כי שרית עם אלקים ועם אנשים - שא"צ למלאכים כו'.
(ועמ"ש בביאור ע"פ עלי באר כו' חפרוה שרים. ועמ"ש ע"פ כנשר יעיר כו').
וגם י"ל: דלכך נק' חייא ע"ד: יעקב אבינו לא מת כו'.
ואם כן ממילא מובן, דיהודה שהיה מימיני' - הוא מבחי' אברהם, וחזקיה משמאליה - הוא מבחי' יצחק. ולכן א"ש, דיהודה וחזקיה בני רבי חייא פליגי ג"כ בזה, שיהודה אמר: שהם - כפי מדתו, מלמעלה למטה בחי' אברהם, וחזקיה אמר: ישפה - כפי מדתו, מלמטה למעלה בחינת יצחק כו'.
והנה לפי גירסת הגמרא בב"ב: תרי מלאכי ברקיע: גבריאל ומיכאל, חד אמר שהם, משמע דלכאורה דגבריאל אמר שהם.
וגם דרך זה יש ליישב, ע"פ מ"ש במ"א ע"פ: ואלה תולדות יצחק כו'. דבאברהם כתיב: אשר אהבת את יצחק. כי ידוע הטבע לאהוב ההיפוך. כדכתיב: מים קרים על נפש עיפה. וכמ"כ להיפך - מי שקר לו מאד, רוצה למים חמים.
ולכן אברהם שמדתו המשכה מלמעלה למטה, אוהב ג"כ ההיפוך בחי' יצחק מלמטה למעלה.
לפ"ז י"ל, דגבריאל אמר: שהם, ומיכאל אמר ישפה.
אך מ"מ יותר נראה כפי' הראשון.
וכן במדרש תהלים רסי' פ"ז הגירסא: פליגי בה תרי מלאכי ברקיע מיכאל וגבריאל. וכן הוא בילקוט בישעיה נ"ד כנ"ל):
ד ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין.
כי הנה פי' וביאור ענין עליות המדרגות והתכללותם במקורם, היינו הזדככות החומר שבמדרגה התחתונה - שהיא חומרית וגשמית בערך המדרגה שלמעלה הימנה, שהיא בבחי' רוחנית ונשמה לגבי התחתונה שהיא בבחי' גוף נגדה, וכשהיא מתפשטת מחומריתה וגסותה עד שתהיה בבחינה העליונה - היינו עלייתה והתכללותה במקורה.
וזהו ענין עליית שבת בפנימית העולמות. כמו שאומרים: הבו לה' בני אלים הבו לה' כו'. שהג' הבו הן ג' בחי' עליות: בי"ע שעולים באצי' במל', וכן המל' עולה בז"א, וז"א באו"א. עד רום המעלות. כמ"ש כל זה בכוונת הבו הנ"ל, דהיינו שמתעלות המדרגות בעילוי יותר מכשהיו בסדר ההשתלשלות.
כי החכמה שבסדר ההשתלשלות, עד חכמה דעשיה, עד שנתהווה שכל אנושי - הנה שכל האנושי הזה הוא חומרי וגס מאד נגד החכמה של מעלה, ואין ערך ודוגמא לבחי' של מעלה.
וכן הרחמנות שלמטה בגשמיות, היא מגושמת בחומריות וגסות מאד ואינה דוגמת הרחמנות שלמעלה. כי למטה הרחמנות היא מפאת התפעלות הנפש בצר לה בצרת אביון, שאינה יכולה לסבול כו', ולמעלה לא שייך התפעלות כלל ממקרי הגוף.
אלא שבירידות והמשכת המדרגות בצמצומים רבים ושונים נתהווה שכל אנושית ורחמנות אנושית, ולמעלה היא מקור החכמה ורוחניותה וחיותה, ומקור הרחמים וחיותו - שמשם נמשך להיות חכמה ורחמים למטה בגשמיות.
אבל בעליות העולמות בבחי' פנימית - תתעלה החכמה שלמטה להיות לה הזדככות מחומריותה וגסותה עד שתהיה בטילה במציאות, ונכללת במקור החכמה שלמעלה, שאין כמוה ולא דוגמתה בשכל אנושי כלל.
וזהו ענין: לאשתאבא בגופא דמלכא, שהוא להתכלל בע"ס דאצילות ממש, שבתוכן יהיה גילוי אורות המקיפים בחי' סוכ"ע. וה"ז יחוד אור א"ס ב"ה עם נשמת האדם שבגוף כשיקום בתחה"מ, ע"ד יחוד עליון דאיהו וחיוהי חד. והיינו ע"י עליות העולמות שיהיה אז.
עוד יובן ענין ההזדככות ע"ד שאנו רואים גוף האדם יותר זך מגוף הבהמה. והיינו כי באדם יש נפש המשכלת, שלפי ערך נפשו כן הוא גם גופו. משא"כ הבהמה גופה גס וחומרי יותר ולא יוכל להכיל נפש המשכלת בגופה כלל.
וכן לע"ל, יהיה הגוף יותר זך לאין קץ מגוף האדם עכשיו, שהגוף יהיה רק מאותו העצם שישאר לעת התחי', שממנו יבנה בנין הגוף כחמירא גו עיסה, ע"י הטל שיומשך מלמעלה. והיינו לפי ערך הנשמה שתהיה אז ממקום גבוה יותר נעלה.
ועד"ז יהיה עוד הזדככות ועליות, עד שתתעלה החכמה שלמטה באדם להיות כפי בחי' חכמה עילאה. וכן החסד שבאדם יהיה כמו בחי' חסד דרועא ימינא שלמעלה, וכן הגבורה כו'. וכל זה הוא ענין עליות העולמות מלמטה למעלה. וזהו בחי' בנימין.
אמנם בחי' המשכה מלמעלה למטה, היינו שגם בכלים דבי"ע כמו שהן, יומשך בהן גילוי אור א"ס ממש כמו שנמשך בכלים דאצילות.
וכמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזהר ר"פ ויצא: שאמר הקב"ה לדוד חייך אפילו במאנין דילי לא אשתמש אלא במאנין דילך.
מאנין- הם כלים. והנה גם באצילות יש בחי' כלים אלא ששם באצילות איהו וגרמוהי חד, שגם הכלים הם בבחי' יחוד. מה שאין כן בבריאה: משם יפרד. וגם בבריאה הנה יש נר"נ חיה יחידה והנשמה חיה יחידה נכללו באלקות רק הרוח ונפש הם כלים ממש.
וזהו: במאנין דילי[7] - הם כלים דאצילות ונשמה חיה יחידה דבריאה, שהם בחי' אלקות, וע"כ נקראים מאנין דילי. אבל מאנין דילך הם רוח ונפש דבריאה, שהם נבראים ואינן אלהות שהם נק' מאנין דילך, שהם כלים לבחי' דוד, היא המל' שהיא ראש הבריאה.
והבטיחו הקב"ה, שיהיה א"ס שורה גם במאנין דילך, אפי' בכלים של רוח ונפש דבריאה.
וכמו שהיה באמת: אריה דאכיל קרבנין, פני שור דאכיל בעירין, ופני נשר עופין - תורין ובני יונה. והם הם בחי' חיות המרכבה ממש, ולא מבחי' חיה יחידה נשמה בלבד כו'.
או כמו ע"ד: וירד הוי' על הר סיני, הרי היה גילוי אור א"ס למטה שלא ע"י הזדככות הכלים עצומה כל כך, ע"ד הנ"ל דעליות העולמות שהבריאה נכלל בבחי' אצילות ממש. אלא שיוכל להיות גילוי אצילות בבריאה כמו שהבריאה היא בחי' בריאה - כי הוא ית' כל יכול. ועד"ז ג"כ יוכל להיות גילוי אור א"ס הסוכ"ע בממכ"ע בבחי' מלמעלה למטה. וזהו ענין המשל שהעליון יורד למטה כו'.
ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין - שיהיה לעתיד ב' הבחינות, שיהיה עליות העולמות מלמטה למעלה, שהתחתון יעלה למעלה. וגם יהיה גילוי ע"ד מלמעלה למטה, שהעליון יורד למטה. ושניהם כאחד טובים.
(כי יש מעלה בכל אחד משני בחינות. כי הנה ע"י עליות העולמות שהתחתון מזדכך כ"כ הזדככות עצומה להיות כפי בחי' העליון, הרי עי"ז נמצא מתאחד יותר עם גילוי האור, ע"ד: איהו וחיוהי חד ממש, וכיחוד כלים דאצילות עם האורות.
משא"כ בירידת העליון למטה, כיון שהכלי לא נזדכך הזדככות עצומה כהנ"ל, א"כ אף שעכ"ז נמשך בו גילוי אור העליון ממש, כי הוא ית' כל יכול - מ"מ אין הגילוי אור מתייחד כ"כ עם הכלי ע"ד: איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו'.
ויש מעלה ג"כ בירידת האור למטה, ע"ד שנתבאר במ"א ע"פ" והתהלכתי בתוככם. כי גם בענין ההשגה יש חילוק, כי כשיתגלה גילוי גדול כזה שיוכל להתגלות אור הסוכ"ע לגוף ממש מבלי הזדככות עצומה כ"כ, שע"ד עליות העולמות - צריך מקור שרש הגילוי להיות ממקום גבוה יותר, בכדי שיוכל לבא לירד ולהשתלשל הגילוי למטה בגוף ממש. וא"כ גילוי סובב בממלא, אז ההשגה שמשיגין למטה, הוא נמשך שרשו ממקום גבוה יותר מן מה שמשיגין בעליות ממלא לסובב היינו כשיזדכך הגוף לעלות למרום ע"ד הזיכוך דעליית העולמות ממש, כי אז א"צ להיות הגילוי ממקום גבוה כ"כ כמו שרש הגילוי שמלמעלה למטה. וכידוע שמה שמקור שרשו ממקום גבוה יותר יוכל לבא ולהתגלות למטה יותר.
ועד"ז י"ל מ"ש בע"ח שער לידת המוחין פ"ב בפי' ושמתי כדכד: שכתר דנוק' נמשך משני שלישים של ת"ת דז"א, שהם ב"פ כד ב' שלישין דשם ע"ב כו'.
ועיין בלק"ת פ' בראשית בדרוש ארבעה שנכנסו לפרדס, ובפ' חיי שרה ע"פ ותמלא כדה.
והרמ"ז בפ' וירא על דף צ"ז ע"ב כ' וז"ל: וניתקן כתר דידה שמאיר גם משליש העליון דת"ת בסוד ושמתי כדכד כו'. וכ"כ בהג"ה באוצ"ח (דנ"ח ע"א) דפי' ושמתי כד כד הם ב' שלישים העליונים דת"ת לבד שליש התחתון כו'.
ועמ"ש בפ' ויגש בענין: שלש מטמוניות הטמין יוסף כו' ואחת גנוזה לצדיקים לע"ל - דהיינו שליש העליון כו'. וע' בהרמ"ז ר"פ פקודי ע"פ מה רב טובך כו'.
עכ"פ הפי' הוא, שהכתר דנוק' יומשך לעתיד משני בחינות עליונות.
והענין ע"ד מ"ש בע"ח שמ"א פ"ג: שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, ולכן יש בו מב' הבחי' א' בחי' תחתונה שבמאציל ב' שרש הנאצלים.
והנה כמ"כ עד"ז בכתר דנוק' שנמשך מת"ת דז"א יש בו ג"כ כעין שני הבחי' הנ"ל.
וזהו ענין שנחלק ת"ת דז"א לג' שלישין - היינו שליש התחתון הוא בחי' נה"י שבו, שבחי' זו יומשך לעתיד בבחי' פנימית והתגלות במל'. והב' שלישין העליונים, היינו חב"ד חג"ת - מהם נעשים ב' בחי' הכתר דנוק', וע"ז נאמר ושמתי כד כד.
וענין ג' בחינות אלו יש להבין ע"ש שנתבאר במ"א בענין שלש פעמים קדוש, בביאור ע"פ אחרי הוי' אלקיכם. ועמ"ש סד"ה יחיינו מיומים.
וזהו ג"כ ענין הב' כתרים שקבלו ישראל בסיני. אלא שי"ל שהן היו מב' שלישין התחתונים ולעתיד הוא שיתגלה שליש העליון כו'.
והנה עכ"פ בכתר דנוק' יהיו ב' הבחי', שהא' הוא כענין בחי' תחתונה שבמאציל. והב' כענין שרש הנאצלים. ושרשן מב' הבחי' שבכתר הכללי שהן ע"י וא"א כו'. ועמ"ש בד"ה ויקח קרח בתחלתו. והיינו שמשם נמשך ב' בחי' התגלות הנ"ל דסובב בממלא וממלא בסובב.
והנה לפמשנ"ת לעיל שלהיות התגלות סובב בממלא צריך מקור שרש הגילוי להיות ממקום גבוה יותר צ"ל דהמשכה זו הוא מבחי' העליונה שבכתר.
וצ"ע ע"פ מ"ש במ"א דלעתיד יתעלו הגבורות ויהודה יהיה למעלה מבחי' יוסף. וגם עפמ"ש סד"ה שובה ישראל עד וגם ופני לא יראו בבחינת המשכה. אבל בבחי' העלאה את פניך הוי' אבקש. נמצא בבחי' העלאה יוכל להיות התגלות מבחי' עליונה יותר?
ועמ"ש בד"ה את שבתותי תשמרו בענין עליות דשבת.
וע' מש"ל בענין שמש הוי"ה ושמש צדקה. וצ"ע.
והנה המשכות אלו הוא ע"י בשכמל"ו שחרית וערבית שהם ב' בחי' כד הנ"ל, כמ"ש בת"ז תיקון כ"ח: ועל אלין כ"ד אתוון אתמר: ושמתי כד כד שמשותיך.
והענין דמבואר במ"א בפי': עושין רצונו של מקום - כתר דנוק', הוא בחי' בכל מאדך כו'.
והנה בבחי' בכל מאדך יש ג"כ בחי' רצון, ובחי' תענוג והוא הנק' חפץ, שהוא פנימית הרצון, אהבה בתענוגים, בבחי' מאד בלי גבול. כענין: עיני האדם לא תשבענה כו'.
וזהו ענין ב' בחי' כ"ד דבשכמל"ו שחרית וערבית - כי שמחה בצפרא ורננא ברמשא כו'.
וזהו: אשת חיל עטרת בעלה - אשת חיל דוקא. כמ"ש בע"ח דפי' חיל היינו ב"פ כ"ד דבשכמל"ו שחרית וערבית שעי"ז ממשיכים בחי' עט"ב כו'.
ואפשר לומר בפי': עט"ב - שממשיכים ג"כ מהכתר לז"א מבחי' היותר עליונה.
וע"ד שבשבועות נמשך לו הכתר מע"י וא"א ממש כמ"ש במ"א.
ועמ"ש מענין בשכמל"ו סד"ה שמע ישראל.
וע' בפע"ח בכוונת קריאת שמע - דבק"ש של ערבית שרש ההמשכה נמשך מבחי' א"א ובק"ש דשחרית נמשך מבחי' עתיק כו'. והיינו לפי ההעלאת מ"ן: רננא ברמשא ושמחה בצפרא כנ"ל).
(ועמ"ש בפנים בענין זה דשחרית וערבית באופן אחר, כי: ברישא חשוכא כו' ישת חשך סתרו כו'. ומ"ש במ"א עד"ה והיה אור הלבנה כו' ודו"ק)
וזהו ג"כ ענין באתעדל"ת אתעדל"ע - שהכח שיש לאתעדל"ת להיות בה ועל ידה אתעדל"ע היינו ע"י שמתחלה נמשך אתעדל"ע מאליו מלמעלה למטה, והוא הנותן כח ועוז לאתעדל"ת שהיא בחי' מלמטה למעלה להיות בה ועל ידה אתעדל"ע וגילוי אור כו':
קיצור (א) ענין נוח לו לאדם שלא נברא. ועיין מזה בעה"ק[8] (ח"ב פכ"ב) הובא בשל"ה בהקדמת בית ישראל (דף כ"א ע"ב כ"ב ע"א). ובעקדה פ' בראשית (שער ח') ובעקרים (מ"ד[9] ס"פ כ"ט) נדחק בזה. ובעה"מ[10](שער קרית ארבע פנ"ה) ג"כ נדחק בזה.
אך הנה הנשמות הן נמשכו מפנימית הכלים דע"ס. ופי' כלים, היינו עצם בחי' חכמה וחסד. משא"כ האור והנשמה הנמשך בהן מאור א"ס, הוא בחי': דלאו מכל אלין מדות כלל:
(ב) וזהו ענין: נשמה שנתת בי טהורה היא - מלשון כעצם השמים לטוהר, ואח"כ אתה בראתה. ועמ"ש בד"ה הים ראה וינוס. ועל זה הוא החקירה: אם נוח לו לאדם שנברא, היינו שירד מבחי': טהורה היא לבחי': בראתה יצרתה נפחתה בי, דהיינו מכלים דע"ס דאצי' לבי"ע עד שיתלבש בגוף.
כי ירידה זו צורך עלייה גדולה היא, שעי"ז יתעלו לבחי' קדש, שלמעלה מבחי' טהורה היא. וכמ"ש: ואנשי קדש תהיון לי. והוא לבחי' אור א"ס ממש שלמעלה מבחי' הכלים. והיינו ע"י תשובה ומע"ט, שעי"ז ממשיך בחי' סוכ"ע מה שאינו מתלבש בכלים.
ועמ"ש מענין עלייה זו בד"ה זכור ושמור בדבור אחד.
והכח הזה במצות מעשיות דוקא, כי נעוץ תחלתן בסופן. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה שבת שבתון:
(ג) והנה האבנים טובות גידולם מהכוכבים. וזהו ענין: ויקח מאבני המקום שהם י"ב, וכמ"ש בזח"א ויחי (דרל"א ע"ב). וע' במא"א[11] אות אלף סעיף ד' בענין אבנים, ובאות כ' ס"ב בענין כוכב. ודרך כלל יש בהם ב' בחינות: שהם וישפה, אור ישר ואור חוזר. ועמ"ש מענין או"י ואו"ח בד"ה אז ישיר ישראל כו' עלי באר, בענין מעין גנים במ"ח[12]:
(ד) וזהו להוי כדין וכדין - שיהיה ב' הבחינות. שיהיה עליות העולמות דהיינו הזדככות העולמות. ועמ"ש מזה בד"ה את שבתותי תשמרו. ויהיה גם כן המשכה מלמעלה למטה. ועמ"ש סד"ה כי ההרים ימושו, גבי אלקי כל הארץ יקרא. וזהו: ושמתי כד כד שמשותיך. שזהו ב"פ כ"ד אתוון דבשכמל"ו, שחרית וערבית. ועיין במא"א אות דל"ת סל"ג. ועיין ברבות באיכה על פסוק העיר רבתי עם, נזכר הרבה בחי' כ"ד. ושרשן מן כ"ד צרופי אדני.[13] ועיין מה שכתוב על פסוק: ועתה יגדל נא כח אדני:
ה ואעפ"כ: נמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא, והיה נשאר בבחי' טהורה היא. ומ"ש: והנה טוב מאד - לק"מ.
דהנה בלא"ה צ"ל זה הפסוק - שהרי אנו רואים בבריאת הנבראים הצח"מ שיש מהן שנבראו לא בשביל עצמן לבד כ"א בשביל לשמש האדם. כמו בריאת הסוסים הוא בשביל שיהיה האדם רוכב עליו ויהיה נושא בני אדם, א"כ נברא רק בדרך טפל לגבי העיקר. והרבה נבראים רובם כיוצא בו. והרי כתיב: את כל אשר עשה והנה טוב מאד?
והענין, כי גם להסוס מגיע תועלת ותיקון ממה שהוא מרכבה להאדם: הן בגשמיות - שהאדם מספיק לו מזונו בטוב, והעיקר ברוחניות - שהחיות שבו מתברר עי"ז. ואצ"ל בהמאכל שהאדם אוכל, שנכלל בפנימית ממש. וכמו הלבושים שהאדם נושא.
אבל מ"מ עיקר המכוון בבריאת הסוס עד"מ אינו בשביל התועלת המגיע לו, כ"א זהו דרך טפל, כדי שלא לקפח שכר כל בריה. אלא המכוון בבריאתו, הוא בשביל טובת האדם.
וגדולה מזו מצינו שארז"ל ע"פ: כי זה כל האדם - כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, בפ"ק דברכות (ד"ו סע"ב). והאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות. (ועיין מזה בכוזרי מ"א סי' צ"ה, וסי' ק"ג, וסי' קי"א, ובמ"ב, סי' י"ד וסי' מ"ד).
ועיין ברבות במדבר פרשה ג': א"ר לוי אתה מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהן. ברא הקב"ה ז' ימים, ובחר בשבת כו' ע"ש. ובפ' אחרי ר"פ כ"ב.
ואם כן הוא בנבראים עצמן, עאכ"ו בנבראים לגבי הבורא. דמקרא מלא כתיב: ולכבודי בראתיו. וכתיב: כל פעל ה' למענהו. וכמארז"ל ספ"ו דאבות: כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו - א"כ תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד, אף שבאמת עלייתו נפלאה מאד - עכ"ז לא זו לבד הוא תכלית המכוון, כ"א לכבודו ית', ולהיות: ישמח ה' במעשיו: לויתן זה יצרת לשחק בו.
וזהו שארז"ל במשנה סוף קדושין: שהם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. הרי כמו שבריאת הבעלי חיים הוא רק דרך טפל בשביל לשמש את האדם, אלא שאעפ"כ יש להן שכר טוב על זה. כך עד"ז בריאת האדם הוא לכבודו ית'. ולכן נאמר: לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. ועמ"ש מזה בשיר השירים סד"ה לסוסתי ברכבי.
ועד"ז אמרו ברבות ר"פ דברים: כדבורים היו בני, מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה, כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלין לאביהם שבשמים.
וה"ע התענוג עליון, שעשוע המלך בעצמותו מקיום התורה והמצות. ומ"מ להאדם מגיע שכר טוב לאין קץ. וכמארז"ל: יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. אך עכ"ז זהו בחי' טפל לגבי שעשוע המלך בעצמותו.
ולכן נמשל המשכה זו לבחי': ושער רישיה - כמו שאין ערוך השערות לגבי עצם המוח עד"מ, כך אין ערוך גילוי התענוג ושכר מצוה הנמשך ומתגלה לנשמות, לגבי עצם תענוג העליון, שהיא עצם המצוה. ולכן: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב.
וזהו: שנמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא. ולא אמרו ח"ו: טוב לו שלא נברא. דזה א"א לומר - שהרי הירידה והבריאה מבחי' טהורה היא לבחי' בראת יצרת נפחת בי, היא בשביל עלייה גדולה ונפלאה לאין קץ, לבחי' קדש העליון שלמעלה מעלה ממדרגת טהורה כנ"ל. ולכן נאמר: אמרו צדיק כי טוב. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
אלא שעכ"ז, לא זה לבד הוא תכלית המכוון בבריאתו. אלא שיהיה בבחי': לסוסתי ברכבי כו', וכדבורה הזאת כו', כנ"ל, ולא יעבוד לגרמיה ולקבל פרס.
וע"כ אמרו: שנוח וקל הי' לו שלא נברא, אף שישאר בבחי' טהורה היא, משיכנס בתוך המלחמה עצומה עם היצה"ר: ולואי שתהא יציאתו כביאתו. ולכן: עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, דהיינו שידע שנברא לכבודו ית', לשמש את קונו כו'. ואזי יזכה לרב טוב הצפון כו'. ועתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו':