האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ כו' יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כו'.

הנה בסדרה שלפניה אמר: העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

הנה שמים וארץ הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב נקרא שמים, כי שמים נוטריקון שם מים והתורה נמשלה למים. וכדכתיב: הוי כל צמא לכו למים. וכתיב במשה: כי מן המים משיתיהו.

שהוא עד"מ כמו המים שאין להם גוון מיוחד בעצמותם אלא שגוונם משתנה ומתהפך לפי אופן גוון הכלי אם אדום כו'. כך התורה שרשה מבחי' ח"ע: חכים ולא בחכמה ידיעא, שהוא למעלה מגדר ההשגה והקבלה.

ולכך כל התורה היא רק סיפורי מעשיות בלבד, שאין בהם השגה כלל בעמקות הסודות המלובשים בהם. ואפילו הדינים הנאמרים בה כמו: ויאמר משה כו': ויאמר ה' אל משה כו' - אינם מפורשים ומבוארים בכל פרטיהם עד שבאו חכמי הש"ס ופירשו אותה.

ותורה שבעל פה נקרא ארץ כו'. והם הם עדים לפני המקום ב"ה על ישראל, כי בהם ניכר אם קיימו וקבלו ישראל את התורה והמצות, משום שע"י כל מצוה ומצוה ממשיכים גילוי אור א"ס ב"ה בתורה, שיהיה בחי' השראת אור א"ס ב"ה בח"ע.

כי מצד עצמו הוא מרומם ומתנשא רבבות מדרגות לאין קץ מבחי' חכמה. וכמאמר: דלית מחשבה תפיסא בי', כ"א ע"י השגת התורה וקיום המצות ממשיכים גילוי אלהותו ית' להיות שורה ומתלבש בהם.

וכמ"ש: אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - בהם דייקא, פי' שממשיך אור א"ס מחיי החיים להיות שורה בהם כו'.

ולכן ארז"ל: ועשיתם אתם - אתם כתיב: כאלו עשאוני כו'.

וזהו ענין עוסק בתורה לשמה. ופי' לשם התורה עצמה. כי על ידי זה הוא קורא וממשיך גילוי אור א"ס בתורה כנ"ל.

וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו'".

"כל הנקרא בשמי" - היינו כללות נש"י, שבראם לכבודו. ואין כבוד אלא תורה. כי התורה היא בחי' לבושים. וכמ"ש: "עוטה אור כשלמה". והיינו כמארז"ל: "דר"י קארי למאני מכבדותא".

שהוא כמו עד"מ המלך אין רואים אותו כשהוא ערום זולתי כשהוא מלובש בלבוש מלכות. אך המלך בעצמו ובכבודו אין דרכו להלביש א"ע זולתי, שהעבד מלביש אותו כו'. כמ"כ ממ"ה הקב"ה כמו שהוא בעצמותו א"א לו להיות מושג ומתגלה בנבראים דלית מחשבה תפיסא בי'. כ"א ע"י שמתלבש בתורה שהיא חכמתו ורצונו ב"ה והלבשה זו הוא ע"י ישראל דוקא כו'.

וזהו: "ודברת בם" - ודברת הוא מלשון הנהגה והמשכה, כמו: "ידבר עמים כו'". "בם" - היינו המשכ' אא"ס בהתורה.

וזהו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי" - מי שאנכי, מהותו ועצמותו ית' "מצוך", לשון התקשרות והתחברות כו'.

והכח הזה שיש בנפש לגרום המשכה זאת ע"י התורה הוא ע"י התפלה שקדמה לתורה. כי: "האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו", מפני שצ"ל תחלה בחי' ואהבת בק"ש, למסור נפשו באחד.

וענין מס"נ אינו כמו שסוברים העולם שהוא הצעקה בהתלהבות ברעש אלא הוא כמ"ש אליך ה' נפשי אשא שאינו רוצה להיות יש ודבר נפרד אלא להיות בחי' ביטול לשאת נפשו ורוחו אליו ית' שהוא מקור החיים דכולא קמי' כלא חשיבי לך ה' הגדולה כו'. שבחי' גדולה שהיא בחי' התפשטות חסדו ית' להחיות העולמות אלף אלפין כו' הוא לך ה' בבחי' ביטול כי קמי' ית' כלא כו' ואימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו היינו בחי' צירופי אותיות מעשרה מאמרות שמחי' עולמות הנבראים ששם יש בחי' גדולה והתשפטות כו'. וע"כ תקנו לנו אנכה"ג לפני התפלה שתים לפניה כו' ופסוד"ז לזמר עריצים רוממות אל בגרונם ע"י שמתבונן איך שהאופנים כו' ואומרים קדוש ע"י שמשיגים שהוא ית' מקור החיים ומגילוי רוח פיו ית' הם חיים וקיימים ואליו יאתה ומחמת זה תתפעל ותתלהב נפשו כו' ואע"פ שהנשמות הם גבוהים יותר מהמלאכים מ"מ צריכים להתבוננות מענין אהוי"ר של המלאכים מפני שדברים אלה הם הגורמים שתתחכם גם נפש השכלית ומזה תתפעל גם היא כו'. וזהו ונתתי עשב בשדך לבהמתך היינו נפש הבהמית שמזונה מהמלאכים שנקרא עשב כו'. וזהו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו' שהם ג' לבושים מחדו"מ מחשבה ושכל נקרא בריאה שהוא יש מאין וכמ"ש והחכמה מאין תמצא ודבור הוא בחי' יצירה כמו הצורה שהיא גילוי החומר בלבד ולא חידוש מעיקרו. וכך הדבור הוא גילוי העלם השכלי עשיתיו הוא בחי' מעשה המצות כמו מלך בו"ד שעיקר הכרת מלכותו הוא ע"י המעשה דייקא שישמעו לפקודתו ולא ישנו את תפקידו. וכך מלכותו ית' כתיב ה' מלך גאות לבש כו'. ואל יאמר אדם א"א בבשר חזיר אלא אפשי אבל מה אעשה אבי שבשמים גזר כו' שהוא ענין עומ"ש הגם שהוא בלתי שכל כלל ונעוץ סופן כו'. 

וזהו שתקנו בתפלת יוצר: ויחד לבבינו כו'. כי ב' לבבות הם: פנימי' הלב וחיצונית הלב.

פנימית הלב הוא בחי' רעותא דליבא בחפיצה ותשוקה אמיתית לדבקה בו ית', כי ברא כרעא כו'. ה' אלהינו - שלנו ממש. וא"צ להתבוננות כלל, כי מאליו תתלהט.

ואמנם חיצוני' הלב, שהוא מחמת נה"ב שמסתרת. והוא מ"ש: ערלת לבבכם - שהוא בחי' ההסתרה שמסתרת אור קדושת ה'. ועליה כתיב: ומלתם כו' - שצריך להעביר ערלה זו המפסקת ע"י ההתבוננות בכל המבואר בענין פסוד"ז והאופנים כו'. ולע"ל כתיב: ומל ה' את לבבך כו', ועי"ז יהיה: ויחד לבבינו כו'.

וזהו בכל השנה. ובעשי"ת כתיב: ממעמקים קראתיך הוי' - מעומקא דליבא, פנימית הלב: בקשו פני כו' את פניך ה' אבקש. שגם למעלה יש פנימי' וחיצוני', סובב וממלא. ממלא הוא בחי' חיצוניו': דכולא קמי' כלא חשיב, ובאתעדל"ת נתעורר פנימי' אלהותו סוכ"ע כו'.

אל תט באף עבדך. היינו כי יש עבד למטה: כי לי בנ"י עבדים: ואברהם אוהבי - למעלה מבחי' עבד, כבן לפני המלך. ואמר דוד המלך ע"ה שלא יהי' מבחי' עבד שלמטה אלא מעבד שלמעלה. וכן משה עבדי דוד עבדי.

וז"ש: באף עבדך, שהוא כמ"ש: אף עשיתיו כו' בחי' מעשה בלי טעם, כעבד שמשרת לפני אדונו ועושה רצונו אף שאין לו טעם לכ"ד כו'.

וע"י יחוד ב' לבבות בק"ש יהי' אח"כ ההמשכה ע"י התורה: לכבודי בראתיו כו'.

ולפיכך נקראים עדים: העדותי בכם כו' עד שאמר האזינו השמים כו' יערוף כמטר כו'.

כי יש ב' בחי' בתורה: האחד תלמוד שמביא לידי מעשה, שהוא ללמוד כדי לידע הדין: אם יוצרך למעשה כו', ובהרהור לא סגי עד שידע ויוחקק בלוח לבו כו'. וע"ז הוא שכתוב יערוף כמטר כו'. כמ"ש: כי כאשר ירד הגשם כו' ועשה את אשר חפצתי כו'. ושמה לא ישוב כ"א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, והאדם יאכל. ובכח זה יאמר: ואהבת כו'. וכך בחי' תורה זו הוא הנק': עוז - שניתן כח שיוכל לומר ואהבת.

וצ"ל ע"י הקדמת המס"נ כנ"ל, כמו הגשם שהוא ע"י רעמים ועבים כו':