בעז"ה האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי.

הנה התורה נמשלה למטר ולטל' כמ"ש: כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי כו'. וכן נמשלה לטל, כמארז"ל: טל תורה. וארז"ל: מטל השמים זה מקרא - כו' (במדרש רבה פ' תולדות פס"ו).

והנה מטר הוא ממטה למעלה, כמ"ש: ואד יעלה מן הארץ והשקה כו'. וטל הוא מלמעלה למטה. וענין: האזינו השמים ותשמע הארץ  -הוא כי יש ב' מיני נשמות: א', אותן שהם בעלי תורה שתורתם אומנתם. והב', בעלי עסקים, שעוסקים במצות וגמילות חסדים. כי על ג' דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח.

והנה עבודה שהוא מצות קרבנות אין לנו משחרב בהמ"ק, ולא נשאר לנו כ"א תורה וגמ"ח. ובעלי תורה נקרא שמים ע"ש התורה שהתורה היא מן השמים. והארץ היא בחי' בעלי מצות העוסקים בקיום המצות מעשיות בפועל ממש.

(ועמ"ש בד"ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ועמ"ש מענין ב' בחי' נשמות ע"פ מי יתנך כאח לי כו' אמצאך בחוץ כו')

וכשם שבשמים וארץ גשמיים כתיב: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ - שמים קדמו לארץ. וכתיב: ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים - ארץ קדמה כו'.

כך גם בתורה ומצות מצאנו ראינו שפעמים אמרו: ות"ת כנגד כולם כו'. וכן אמרו ע"פ: כל חפצים לא ישוו בה - כל מצותיה של תורה אינן כדאי נגד הלכה א' מן התורה.

ופעמים אמרו: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים. וכן אמרו רז"ל: גדול התלמוד במה שמביא לידי מעשה דוקא.

ושניהם אמת כי יש בחי' ומעלה יתירה בתורה מה שאינה במצות, ומ"מ יש ג"כ מעלה יתירה במצות מה שאינה בתורה, וכנודע ומבואר במ"א.

והנה על בחי' התורה של ב' מיני נשמות הנ"ל, הנקרא שמים וארץ הוא אומר: יערוף כמטר לקחי כו'

והענין דכמו שענין המטר ופעולתו הוא שיורד ומלחלח את הארץ, ומכשיר אותה שתוכל להוציא צמחה. כמ"ש: והרוה את הארץ והולידה והצמיחה. ועיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שיש בארץ שיוכל להצמיח כל צמחה. וע"י הגרעין הנזרע מעוררים אותו להצמיח כדוגמתו בתוספת ריבוי מחדש.

אלא שא"א לעוררו שיתגלה לפעול פעולתו אם לא ע"י חרישה מתחלה דמרפי ארעא, ואח"כ צריך למטר ללחלח את הארץ ואז הולידה והצמיחה.

וככל המשל זה יש ג"כ בנפש האדם. ובחי' עסק התורה הוא בחי' המטר שצ"ל אחר בחי' החרישה, ואז פועל להצמיח ישועות מקרב הנפש. וז"ש: כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כ"א עשה את אשר חפצתי כו' ונתן זרע לזורע כו'.

והענין. דהנה כאו"א מישראל אומר: נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו' ואתה משמרה בקרבי כו'. והנה מי הוא האומר בי ובקרבי, שלא שייך לומר זה על הגוף כי אין בו אומר ודברים. אלא זו היא נפש החיונית והשכלית המדברת כו' ואומרת: נשמה שנתת בי - היינו על בחי' נפש האלקית שהיא חלק אלוה ממעל וטהורה היא. ואח"כ בראתה יש מאין כו' עד שנפחת בי, שמתלבשת ממש בתוך נפש השכלית.

והוא כענין בחי' זרע הנזרע בארץ גשמיות שאז דוקא תוציא צמחה, משום שבארץ דוקא הוא שיש כח הצומח להצמיח בתוספת עילוי, כך הוא בחי' ירידת הנפש אלקי' אור זרוע להתלבש בתוך הנפש הבהמית, אף שהיא גשמיות, כי בה הוא שיש כח הצומח להצמיח ישועות בתוספת רב על הזרע הזרוע בה.

וז"ש: וזרעתי את בית ישראל כו' וזרעתיה לי בארץ כו' - דוקא היינו בנפש הבהמית, שעליה נאמר: ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ (בקהלת סס"י ג')

(ועמ"ש מזה בד"ה ששים המה מלכות בפי' אור זרוע לצדיק ובפי' תמתי)

ולכן הנה גם כל המצות נשפלו למטה, וניתנו בשביל הנפש הבהמית דוקא. כי כולם הם מעשיות רק מעט מהם, כמו אמונה וידיעת הבורא הם רק לנפש האלקית בלבד. ואף גם זאת הם נוגעים גם בנפש הבהמית, שהרי על הנפש אלקית לא שייך ל' ציווי ואזהרה, שבעודה בג"ע היתה מאמנת ויודעת ממילא, ולמה זה ירדה בגוף לדעת ולהאמין, אז אם לא בשביל הנפש הבהמית דהיינו שתהא מקיימתן בהתלבשותה בנפש הבהמית.

ואז דוקא הם נק' מצות: וגדול המצווה ועושה כו'. וכ"ש וק"ו שאר כל המצות שכולם אינם שייכים כלל להנפש אלקי' בעודה למעלה, אלא בהתלבשותה בגוף ונפש הבהמית דוקא. שהנפש הבהמית היא המקיימת אותן. וכמו קרבנות פאות ובכורים תרומות ומעשרות כו' וכן חשן ואפוד וכיוצא.

וגם מצות תלמוד תורה שעיקר המצוה היא בדבור פה ועקימת שפתי' הוי מעשה כו'. ואפי' אוי"ר דבכוונה תליא מילתא ולא בעובדא, הנה אהבה היא בלב ששם יסוד האש וצמאון האהבה, ונולד מן הדם שבלב, שמתהוה מברורי מאכלים גשמיים דוקא שמתבררים באצטומכא ונהפכים לדם בכבד והוא שולח הדמים ללב. ובהם עיקר משכן נפש הבהמית.

וגם פחד ה' עיקרו בלב אע"ג דיראה שריא במוחא - הנה אית יראה ואית יראה כו'. וראשית היראה במוח ומסיימת בלב כו'. הרי שכמעט כל התרי"ג מצות ניתנו ונשפלו בנפש הבהמית דוקא.

והטעם, כי הנה המצות נק' ג"כ בשם: זרע כמ"ש: זורע צדקות וכתיב: אשריכם זורעי על כל מים - והזריעה היא בקרקע דוקא ששם הוא יש כח הצומח, והיינו בחי' נפש הבהמית שבה הוא יש הכח להצמיח ישועות.

[ועמ"ש בד"ה הבאים ישרש יעקב דלשם נתבאר שכנס"י נק': ארץ חפץ והמצות נזרעו בארץ זו דייקא, ע"ש באריכות. ואין זה סותר למש"כ - דמ"מ זריעה זו היא דוקא בהיות הנפש אלקית מלובשת בנפש הבהמית. ועמ"ש בד"ה ויהי בשלח פרעה כו', ע"ש ובד"ה זכור את יום השבת לקדשו כו' - זכור ושמור בדבור אחד כו' ע"ש מענינים אלו]

והטעם הוא משום שהנפש הבהמית בשרשה ומקורה היא יותר נעלית מהנפש אלקית וע"כ הוא שיש בה הכח הזה להצמיח כו'.

כי הנפש הבהמית נלקחה מבחי' שמרי אופנים שבמרכבה, שבאופנים נאמר ג"כ: והנה אופן אחד בארץ כדלקמן. והנה כמו שבשרפים יש פני ארי' ופני שור, כך גם באופנים כתיב: על ארבעת רבעיהם, וכתיב: וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב כו' - וזהו פני השור, כדאיתא בגמרא וממנו הוא שנמשכת הנה"ב שבישראל:

ב והנה: האופנים מתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים. כי השרפים אומרים: קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות כו'. פי': צבאות - הוא ענין אות הוא בצבא שלו, דהיינו שכל צבאי צבאות שלמעלה אלף אלפים לגדוד א' ולגדודיו אין מספר כו' - כולם הם מתהוים ומקבלים חיות רק מאות א'. וכמ"ש: בהבראם, בה' בראם - והה' הוא אות קלילא דלית ביה ממשא, כמבואר באקדמות.

ופי': אתא קלילא - היינו שההבל הלב מתלבש בה הוא מועט יותר מבכל האותיות. כי הנה ה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון בומ"ף מהשפתים גיכ"ק מהחיך כו'. ואותיות אחה"ע הם קלים יותר מכל האותיות - דהיינו שההבל שבהם הוא במיעוט יותר מבשארי האותיות, כמו גיכ"ק מהחיך יש בהם יותר מבחי' ההבל כו'.

ואות ה' הוא שההבל בה מועט יותר גם מאותיות אח"ע - לכן נקראת: אתא קלילא - פי' שקל לדבר אותה משום דלית בה מששא, דזוטר מאד ההבל שבה.

ועד"מ זה יובן למעלה שיש בחי' הבל המתלבש בהאותיות, כמ"ש בזהר הרקיע פ' תזריע (דמ"ז ע"ב) ואות ה' נקרא: אתא קלילא, ומבחי' זו הוא התהוות כל צבאי צבאות העליונים. וזהו אות הוא בצבא שלו. אבל עצמותו ית' הוא קדוש ומובדל כו', וג' פעמים קדוש קדוש, הוא כנגד ג' אותיות ראשונות של שם הוי', שהם צמצום והתפשטות עד שאח"כ המשכה בבחי' ה' תתאה להיות בה' בראם כו' [ועמ"ש מזה בד"ה רני ושמחי בת].

וזהו מ"ש אח"כ: מלא כל הארץ כבודו - פי' שלהיותו קדוש ומובדל בערך לגמרי, א"כ שמים וארץ שהם רוחניות וגשמיות שוין לפניו. וכנודע שהוא ית' א"ס בג' בחי' עולם שנה נפש.

בבחי' עולם, היינו בחי' התפשטות מדת מלכותו ית' בריבוא רבבות עולמות, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

ובבחי' שנה היינו בבחי' זמן, שאתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא ולעוה"ב כו' בלי גבול.

ובבחי' נפש היינו בבחי' ההשגות שמשיגים הנשמות אלקותו ית', שיש כמה מיני השגות גבוה מעל גבוה בעילוי אחר עילוי לאין קץ כידוע. [ועמ"ש מזה בד"ה שחורה אני ונאוה השני]

ולכן הוא: מלא כל הארץ הלזו התחתונה הגשמיות כמו בעולמות עליונים ממש. כמ"ש: את השמים ואת הארץ אני מלא - אני ממש דוקא, דקמי' ית' כולא כלא חשיבי ממש, שמים וארץ בהשואה א'. שהרי אעפ"כ לית אתר פנוי מיני'.

והנה השרפים עומדים ממעל ומשיגים זה כי הם יש להם השגה ודעת גדול לפי שהם בעולם הבריאה אשר שם מתלבש חב"ד דאצילות. אבל האופנים כששומעים קק"ק יוצא מהשרפים הם מרעישים בקול רעם ורעש גדול, מפני שאין השגתם מכילה זה. כי הם בעשייה. כמ"ש אופן אחד בארץ. ולכן המדות הם בהם בתגבורת מאד.

וז"ש ביחזקאל: קול המולה כקול מחנה - והיינו מ"ש: מתנשאים לעומת השרפים, שמתנשאים למעלה מהשרפים. כי התפעלות המדות שבהם הוא יותר מבשרפים כנ"ל. והיינו באמת משום ששרשן ממקום נעלה מבחי' השרפים. וכנודע ג"כ ששרש המדות למעלה מהשכל כו'.

[כמ"ש מזה בד"ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה ובביאור ע"פ שימני כחותם]

והוא בחי': ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ"י, שהם בחי' ז' מלכין קדמאין, שהם ז' מדות עליונות, שהם לפני בחי' המוחין, הנק': ישראל - לי ראש, כידוע לי"ח. וע"י רעש זה הם נושאות את הכסא וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא בכלל.

כי הנה עולם הבריאה שהוא עולם השרפים נקרא עולם הכסא [ע' בע"ח שער כסה"כ ועמ"ש בד"ה זכור דעמלק מענין כסא] - פי' כס א - דהיינו שהוא בחי' כיסוי לגבי אלופו של עולם, שמעלים ומסתיר עליו, והוא בחי' יחודא תתאה שהוא בבחי' בריאה; שצבא השמים לך משתחוים - הרי אף שהם בבחי' ביטול והשתחוי', מ"מ עכ"פ יש מי שבטל כו'. כי המלאכים וכל צבא מעלה הן מלובשות בגופות, כמו מלאך הגדול סנד"ל ת"ק שנה, ויש מלאכים שהם בשליש העולם, דהיינו שליש ת"ק כו'. וכמ"ש בהם: וגויתו כתרשיש. ואם כן הרי יש בחי' מהות ומציאות נפרד מאלקותו ית'.

ואף על פי שהוא בטל ומשתחוה - מ"מ מהותו ועצמותו הוא בחי' כיסוי והסתר לאלופו של עולם, שהוא בחי' אלקותו ית' כמו שהוא אין עוד מלבדו ממש בבחי' יחו"ע. ולכן בחי' ונחנו מה שם מ"ה הוא במלוי אלפין.

וע"י רעש גדול של האופנים שמתנשאים מאד נעלה, למעלה גם מהשרפים הם נושאות ומגביהים ג"כ את הכסא שבבחי' בריאה, להתעלות למעלה יותר עד שיאיר בהם א"ס ב"ה בגילוי כמו שהוא בבחי' יחו"ע, ולא להיות בבחי' כיסוי והסתר פנים.

וגם: דמות כמראה אדם שעל הכסא - שהוא בחי' התורה שנקראת אדם, כמ"ש: וזאת תורת האדם. וכתיב: זאת התורה אדם - כי רמ"ח מ"ע שבתורה הם בחי' רמ"ח אברים דמלכא, כמו האבר הוא כלי להמשכת החיות מהנפש, כך המצות הם בחי' רצון העליון שנמשך ומתלבש בכל מעשה המצות כו'. ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידים, כמשל הגידים שבהם נמשך ומתפשט הדם, שהוא עיקר חיות הנפש. כי שס"ה ל"ת הם גבוהים ויותר נעלים מבחי' מ"ע.

וכנודע ע"פ מ"ש: זה שמי וזה זכרי - שמל"ת הם בבחי', שמי עם בחי' י"ה. פי' שמי עם י"ה היינו כי שמי הוא בחי' שארז"ל: עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו כו' והוא נמשך ומתגלה בבחי' י"ה. ועיין בפרשת תרומה (קס"ה ב') ע"פ סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו כו'.

אבל מ"ע הם בבחי' זכרי עם ו"ה, שהם רק בחי' זכר והארה בעלמא ולא שמו ממש. ועמ"ש מזה ע"פ אלה פקודי המשכן.

וכדי להיות א"ס ב"ה: דלאו מכל אינון מדות איהו כלל ממש מתלבש בבחי' התורה, שהיא בחי' אדם ברמ"ח אברים כו' - הוא ג"כ ע"י רעש גדול של האופנים, כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.

(ועמ"ש מזה בפ' יתרו בד"ה ענין האבות הן הן המרכבה, ובד"ה זכור את יום השבת לקדשו הנזכר לעיל)

והכח הזה שבהם הוא מטעם שנת"ל, שהוא מפני שבשרשן הם למעלה מבחי' אדם. והיינו בחי': ואלה המלכים שלפני מלוך מלך כו' - שהוא למעלה מבחי' אדם הנ"ל, רק שלמטה הם בבחי' השפלה למטה מטה מבחי' אדם. כמשל נפילת האבן מראש החומה נופל למטה יותר כו'.

אבל כשמתנשאים ומגביהים א"ע ברעש גדול, אזי מעוררים למעלה בשרשן העליון מאד: כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח בדוגמתו, ולכן הם נושאות ומגביהות את הכסא ודמות כמראה אדם שעליה כנ"ל:

ג והנה האופנים אומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו - ברוך הוא המשכה מהעלם אל הגילוי כו'. כבוד הוי' - הוא בחנית ל"ב נתיבות החכמה בגימ' כבוד. וע"ז אמר ברוך - שיהיה נמשך בחי' כבוד ל"ב נתיבות החכמה ממקומו העליון, להיות מתגלה בחכמה שלמטה.

כי בחי' חכמה שלמטה נק' ג"כ: כבוד - כי כבוד הוא מלשון לבוש, כמו: ר' יוחנן קארי למאני מכבדותא - ובחי' חכמה שלמטה היא בחי' לבוש וכיסוי מסתיר אלקותו ית'.

וכמו שאנו רואים בחוש, שהבהמה לפי שאין לה חכמה ושכל היא בבחי' ביטול יותר, עד שאפילו תינוק יכול למשול עליה. משא"כ האדם, שאפי' תינוק יש בו טבע ההתנשאות להיות רודה ומושל, לפי שהוא בעל שכל. כי השכל הוא העושה אותו לבחי' יש ודבר, לפי שהוא כיסוי לבוש המעלי' ומסתיר את בחי' האין, שעי"ז היה הביטול, כי חכמה זו היא מבחי' עה"ד טו"ר, כמ"ש: ונפקחו עיניכם והייתם כו' יודעי טוב ורע.

(וכמ"ש מזה הרמב"ם בספר מ"נ ח"א פרק ב')

וע"ז הם מבקשים שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי', ל"ב נתיבות החכמה, ממקומו העליון היא בחי' חכמה עילאה, שהוא גם הוא בחי' חכמה ונקרא כבוד מלשון לבוש, כי היא ג"כ בחי' לבוש לא"ס ב"ה, שבה ועל ידה מתלבש בעולמות.

(ועמ"ש הרמ"ז בפ' במדבר (דף קי"ח) בענין מלך הכבוד, ובפי' הראני נא את כבודך כו'. ועמ"ש בד"ה כי על כל כבוד חופה)

וכמ"ש: בחכמה יסד ארץ - אבא יסד ברתא. וכתיב: מה רבו מעשיך ה', לפי - שכולם בחכמה עשית דוקא. אבל אינה בחי' לבוש מסתיר ח"ו אלא אדרבה א"ס ב"ה מאיר בתוכה ממש. וכמ"ש עוטה אור כשלמה, שהלבוש זה הוא מאיר כאור. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא - שהיא בבחי' ביטול תמיד לבחי' האין שמשם תמצא. ולא שמסתרת ח"ו כחכמה שלמטה.

וע"ז נאמר: איזהו חכם הרואה את הנולד - מאין ליש כו'. וזהו בקשתם שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי' שהיא בחי' חכמה עילאה זו וביטול זה, להתגלות גם למטה בחכמה שלמטה, עד שגם היא לא תהיה מסתרת כו', ויהיה נראה בעליל גם לעיני בשר שלנו איך דכולא קמיה כלא חשיבא, כמו שהוא קמיה ית' בבחי' ח"ע כח מ"ה, שאין שם הסתר פנים. וכך גם למטה לא יעלים ולא יסתיר כו'. וכמו שהיה קודם חטא עץ הדעת.

ולכן האופנים דוקא הוא שאומרים: ברוך כו'' אבל השרפים אומרים: מכה"כ - לפי שהם בבריאה: ואימא מקננא בכורסייא. ויש שם גילוי אלקותו ית', ומשיגים היטב איך שמכה"כ, ואת השמים ואת הארץ אני מלא.

אבל האופנים שהם בעשיה, שהוא חשך והסתר והעלם כו', לכן צריכים לבקשה זו שיהיה: ברוך ונמשך: כבוד הוי'. כי הרי חכמה שלמטה היא מסתרת כנ"ל. ואף שקמיה ית' כולא כלא כו', אבל לגבי הנבראים נראה העולם ליש כו'. אלא שזו היא הבקשה להיות נמשך כבוד הוי' בחי' ח"ע ובחינת ביטול כו'.

והמשכה זו היא מאור א"ס ב"ה ממש. וזהו: ברוך כבוד הוי"ה ממקומו. כי פי': מקומו - היינו ע"ד: איה מקום כבודו - ר"ל מקומו היינו שרשו של בחי' כבודו הוא בחי' איה, שאינו מושג כלל. כי כבודו היינו מדת מלכותו ית' בחכמה תתאה, ושרשה בחכמה עילאה. וגם למעלה מהחכמה.

וזהו ענין: המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת. והוא בחי': כתר עליון דאיהו כתר מלכות כו'. והאופנים ע"י הרעש גדול אומרים: ברוך כבוד הוי' ממקומו - שממשיכים מבחי': איה מקום כבודו, מה שאינו מושג, שיהיה בבחי' ברוך ונמשך להיות גילוי ח"ע למטה ממש.

והוא ענין: ומעין מבית ה' יצא והשקה כו', בד"ה ששים המה מלכות. וכדי להמשיך גילוי בחי' מעין זה שהוא ח"ע למטה - צ"ל ההמשכה מלמעלה גם מהחכמה עילאה. וכמ"ש בד"ה בהעלותך בענין חכמות בחוץ כו' ע"ש.

והכח שיש להם להמשיך התגלות זו, הוא מחמת הרעש הגדול שלהם, שהם מתנשאים למעלה מעלה עד רום המעלות כנ"ל. והיינו מפני ששרשן מאד נעלה רק שנשפלו כו'.

וע"ז נאמר" ורב תבואות בכח שור - שמבחי' פני שור שבאופנים שבמרכבה נמשכו רב תבואות, דהיינו ריבוי ותוספת הארה מלמעלה מעלה מא"ס ב"ה ממש:

ד והנה עד"ז ביתרון הכח שיש לבחי' אופנים על בחי' שרפים, עם היות שהשרפים בבריאה והאופנים בעשייה כך עד"ז יובן בענין נפש הבהמית לגבי נפש האלקית.

כי הנפש הבהמית החיונית שבאדם נלקחה מפני שור שבאופנים כנ"ל. ולכן כחה רב ועצום, ויש בה בכח בחי' רעש גדול יותר מבנפש אלקית - לפי שבשרשה היא גבוה יותר, מבחי': לפני מלך מלך לבנ"י כו'.

(ועמ"ש בד"ה בשלח פרעה גבי בנה הגדול. כי עולם התהו קדם כו'. ולפי שהאופנים הוא ממה שנתברר מעולם התהו, ע"כ נקרא רעש גדול)

אך עכ"ז, לפי שנשפלה למטה מאד, לכן לא יוכל להתגלות בחי' זו שבה אלא ע"י ביטולה בתכלית לגבי נפש האלקית, שתהי' מושלת בה להנהיגה ולהטותה.

וזהו תכלית ירידת הנשמה, שהוא כמ"ש בזהר: לאתבא צדיקייא בתיובתא. כי הנשמות בעודם למעלה היו כולם בבחי' צדיקים, שבטבעם לעלות אל ה' כו', וירידתם בגופות הוא כדי להיות בע"ת: דמשכין לי' בחילא יתיר, שהם בבחי' צעק לבם אל ה' ברעש גדול, מחמת ההיפוך כידוע.

וכך צ"ל ממש מדת כל אדם, אף מי שאין בידו עבירות ח"ו - שהרי על כולם אמרו כל ימיו בתשובה. וכמש"ל בענין: והרוח תשוב כו'. והרעש הוא מחמת זה גופא: מיניה ובי' לישדי' בי' - בהתבוננו עוצם ירידת נפשו כ"כ מטה מטה, ונתרחקה ממאצילה, אשר הוא ית' קדוש ומובדל, וכולא קמי' כלא ממש חשיבי - שמזה יבא לידי רעש גדול.

והיינו מחמת רב הכח של הנפש הבהמית, ששרשה מאד למעלה ונשפלה למטה, שלכן יש בה הכח להיות בבחי' רעש גדול יותר מבנפש אלקית מצד עצמה כנ"ל.

ועי"ז אח"כ צ"ל מאה ברכות בכל יום, להיות המשכת אלקות. ע"ד הנ"ל באופנים שאחרי שמתנשאים ברעש, אומרים: ברוך כו'. ולכן הם מאה ברכות דוקא, להמשיך ממקורא דכולא, היינו מבחינת: והחכמה מאין תמצא.

ופי' הברכות: בא"י אמ"ה אקב"ו. שיהיה ברוך ונמשך בחי' אתה, להיות הוי' אלקינו, גילוי אלקות בנש"י. שהם בחי' פנימית העולמות, להיות: ועמך לא חפצתי - כי יהי' ממולאים מא"ס ב"ה מתוך תוכיותם. ואח"כ: מלך העולם - היינו התגלות אלקות גם בחיצונית העולמות, שלא יהי' מסתירים ונראה ליש ודבר. כי הרי גם גשמיות הארץ היא באמת התפשטות אלקותו ית', והיא בחי' מל' דעשי'.

והנה המשכה זו הוא ע"י הדבור מאה ברכות כו'. אך עיקר הגילוי הוא ע"י המעשה שהוא קיום המצות בפו"מ, כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח איברים דמלכא. כמשל האבר שבו ועל ידו נמשך חיות מהנפש ומתגלה ומתלבש תוך תוכו. וכך המצות הן המשכות רצון העליון כו' כנודע.

אך המצות מצד עצמן הרי הם מעשיות גשמיי', ואם יעשה אותם איש אשר לא מבנ"י הוא, אינה מצוה כלל. אלא דוקא כשישראל הם המקיימים אותה, שאז היא מצוה וממשיכים ע"י התגלות א"ס ב"ה להיות רמ"ח אברין כו'. והיינו ע"י בחי' רעו"ד, שהוא בחי' הרעש גדול: צעק לבם אל ה' שיש בהם, שעי"ז אח"כ גורמים להיות ההמשכה מלמעלה למטה ע"י קיום המצות מעשיות כנ"ל.

ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו', שמבחינת רעש נולד ונמשך המשכות בחי' ושער רישיה כו' זה השער לה'. ועמ"ש לקמן גבי כשעירים כרביבים.

ולכן נק' המצות זריעה: זורע צדקות כנ"ל, שהם כמו גרעין הנזרע שעדיין אין בו טעם וריח רק כשנזרע בארץ שיש בה כח הצומח, נעשה ממנו פרי. וכך הם המצות, שכשישראל דוקא מקיימים אותם, נמשך עי"ז א"ס ב"ה. משא"כ אם ישארו כך כמו התפילין והציצית אם לא יניחם ויתעטף בהם איש ישראל, לא יומשך כלל על ידם והוא ממש כמשל הזרע עם הקרקע כנ"ל.

אך עיקר כח הצומח הוא דוקא בבחינת נפש הבהמית שבישראל, שהיא היא שנלקחה מבחי' פני שור שבאופנים כנ"ל ששרשן מאד נעלה, ועי"ז יש בה בכח להיות רעש ממש, כמשל הקרקע שמצד עצמה היא גשמיות ובה דוקא מלובש כח הצומח כנ"ל, שכמ"כ היא נלקחה מפני שור שבאופנים כנ"ל, שמצד עצמותן ומהותן, הם למטה בערך מן השרפים והחיות, ואעפ"כ בהם דוקא הוא שרש הכח להיות ברעש גדול, כי שרשן מאד נעלה כנ"ל.

וכך הוא ממש בנפש הבהמית שלהיות בחי' רעש גדול וצעק לבם כו' שעי"ז ממשיכים כל המשכות גם אותן שע"י המצות כנ"ל הוא דוקא מצד נפש הבהמית שבה הוא שיש כח זה, להיות ברעש גדול כו'.

אלא שכמו הקרקע, אף שיש בה כח הצומח אינה מצמחת כלום מעצמה, כ"א ע"י הזרע הזרוע בה, כך גם הנפש הבהמית מצד עצמה, לא היתה מולדת בחי' רעש גדול הנ"ל. כי רוח הבהמה היא היורדת למטה והיתה נשארת כן. אלא ע"י בחי' נפש האלקי' המתלבשת בה, המשכלת בגדולת ה' ורוממותו עד אין קץ, שעי"ז נעשה הולדת הרעש גדול הנ"ל.

וזהו: וזרעתיה לי בארץ כו', אור זרוע לצדיק כו' - שע"י שישראל מקיימי' המצות, הם מצמיחים ישועות, להיות המשכות והתגלות עצמיות א"ס ב"ה ממש. כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברין דמלכא שהאבר הוא המשכה מעצמיות הנפש, וכמו שהאופנים נושאים ומגביהים בחי' כמראה אדם שעל הכסא שהוא בחי' התורה כנ"ל.

וזשארז"ל: יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב - כי עוה"ב הוא רק הארה וזיו בלבד. כמשארז"ל: ביו"ד נברא העוה"ב. אבל בחי' תשובה שהיא בחינת רעש גדול של הנפש הבהמית, ומע"ט מבחינת מעשה המצות, הן ממשיכות התגלות עצמותו ומהותו ית' ממש.

וע"ז נאמר: ורב תבואו' בכח שור - היינו בחי' הנפש הבהמית, שנמשכת מפני שור שבאופנים כנ"ל, להמשיך גילוי רב מעצמיותו ומהותו ית' ממש.

ולכן כתיב: תחת אשר לא עבדת את ה' כו' מרוב כל - למעלה מבחי' עולם הבא הנק' כל, שאינו אלא זיו כו'.

וזהו פי': יערוף כמטר לקחי - פי' לקחי שאתם לוקחים אותי ממש כביכול, כי המשכת אלקות שישראל ממשיכים על ידי רעש גדול וקיום המצות, הוא מעצמותו ית' ממש. וכן היא מאמר: ותתן לנו ה' אלקינו כו' - פי' כביכול שנתן את עצמו אלינו, שנהי' יכולים להמשיך עצמותו ית' ממש.

וז"ש: אתה בחרתנו כו' ורצית בנו, ועי"ז וירם קרן לעמו כו' ע"ד הנ"ל:

ה אך מתחלה צ"ל: יערוף כמטר כו' - כי הנה מבואר למעלה במשל התגלות כח הצומח שבארץ להוציא הצמיחה, שצ"ל מתחלה ע"י חרישה לרפות קשיות האדמה, ואח"כ ע"י מטר שיורד ומלחלח הארץ ואז הוא שתוציא צמחה.

וכן ממש הוא בנפש הבהמית, שבכדי שיתגלה כח הגנוז בה להצמיח, התגלות הרעש גדול מן הזרע הזרוע בה כו' - צ"ל תחלה בחי' חרישה דמרפי ארעא, דהיינו בחינת לב נשבר ונדכה. כי ארץ קשה שאינה חרושה אינה עושה פירות כלל, כידוע. ואח"כ צריכה למטר שילחלח הארץ, והוא בחי' לימוד התורה שנמשלה למים, שכמו המים מלחלחים את הקרקע עד שנעשית לחה כ"כ להיות מוכשרת להוציא צמחה, כן התורה ממשיך בחי' הביטול בנפש אחר החרישה כשהוא לב נשבר באמת כו', שאז תוכל אח"כ להצמיח ישועות.

וברבות בראשית פרשה י"ג: יערוף כמטר - שברו בריות את ערפן מיד מטר יורד. וזהו שרמזו רז"ל באמרם: אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבהמ"ד, אם אבן הוא - נימוח. שהתורה היא להנפש כמים שאפי' אבן יוכל להמחות, כך אפי' תהיה נפשו מטומטמת וקשה כאבן זה, הנה התורה יכולה שתמחהו. כי היא ממשיך בחי' מים עליונים, ונק': מטר ארצך כו'.

[ועיין מ"ש בד"ה אם בחקתי בענין ונתתי גשמיכם בעתם]

כי התורה היא בחי' חכמה עילאה, בחי': כבוד הוי' ממקומו, ממש. והיא היפך מבחי' שכל אנושי שמעה"ד טו"ר המסתיר ומעלים, משא"כ התורה שהיא חכמה עילאה, היא מאירה ובהירה שיוכלו לראות בה מה שלמעלה הימנה, שהוא בחי' אלקותו ית' הנקרא: אין, שמשם תמצא החכמה.

ולכן היא באמת בבחי' ביטול אמיתי לגבי מקורה המהוה אותה, ההיפוך מחכמה שלמטה שהיא בחי' יש. וכנ"ל בענין ברוך כבוד הוי' כו'. ולכן הקורא בתורה הרי מאירה חכמה זו וביטול זה על נפש האדם להיות נכנסים החכמה והביטול בפנימית הנפש ממש.

וז"ש: כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ כו' - שהגשמים יורדים מלמעלה ונבלעים בארץ ועי"ז מלחלחים אותה: כן דברי אשר יצא מפי - שהוא בחי': דבר ה' זו הלכה: לא ישוב אלי ריקם, כ"א עשה את אשר חפצתי - להכני' הביטול בנפשו' ישראל כנ"ל, ואז יכולה הנפש להצמיח ישועות, שהן בחי' רעו"ד וגילוי אלקות שבמצות כנ"ל.

אך באמת גם בתור' עצמה יש ב' בחי'. והיינו שנמצא עוד בחי' בתורה שלמעלה במדרגה מבחי' הנקרא מטר, והיא הנק' טל. וע"ז נאמר: תזל כטל אמרתי.

והענין. כי המטר הוא נמשך מלמטה כי: אד יעלה מן הארץ כנ"ל, והוא בחי' התורה שמלמטה למעל', דהיינו מה שהאדם לומד התורה, ע"ד שארז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה - פי' שלא לשם התורה עצמה, אלא כמארז"ל: מעיקרא כי קעביד אינש אדעתיה דנפשיה קעביד. דהיינו ע"ד תכלית חכמה להשיגה, שעוסק בתורה כדי להשיג הלכותי' ודיניה, שעי"ז מקשר נפשו בחכמתו ורצונו ית'. ובחי' זו נמשלה למטר, שהרי התורה זו נלקחה מלמטה מן האדם כנ"ל, כמטר שהוא מאיד שעולה מהארץ כנ"ל.

אבל מה שאח"כ מתוך שלא לשמה בא לשמה הוא בחי' הנק': טל. שהטל הוא שיורד מלמעלה וכך ארז"ל: כל היושב ועוסק בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו. והיינו שמתגלי' בנשמתו בחי' דבר ה' והלכה זו כמו שהיא למעלה ממש, ע"ד שהיה בעת שניתנו בסיני. כי גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני. והיינו בחי' גילוי אותה ד"ת שבאותו החידוש כמו שהוא בתורה שלמעלה.

והנה דבריו חיים וקיימים, כי אף שזה היה בזמן ג' אלפים שנה מקודם, וגם רק על הר סיני בלבד - הנה למעלה אין שום זמן ח"ו, וא"כ דבריו שדיבר אז הם קיימים גם עתה. וגם אין שום תפיסת מקום ח"ו. ולכן בכל מקום שיושב ועוסק בתורה, ואפי' מה שמחדש תלמיד ותיק כו', שהן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני כנ"ל - אזי הם מאירים ומתגלים עתה בנשמתו. ואע"ג דאיהו לא חזי - מזלי' חזי.

וזהו פי': עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה, להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה בהתורה כו'.

(ועמ"ש לקמן בד"ה להבין מ"ש ביום השע"צ גבי תען לשוני אמרתך. גם י"ל ענין ב' בחי' אלו ע"ד מ"ש בד"ה המגביהי לשבת שיש ב' בחי': בחי' עבד שלומד כדי שידע כו' ע"ש)

וזהו האזינו השמים ותשמע הארץ כו'. פי' שמשה דיבר כל זה לכל ישראל ואמר האזינו השמים ותשמע הארץ לב' מיני נשמות שבישראל - ששניכם יכולים אתם להצמיח ישועות ולהמשיך גילוי אור א"ס ב"ה ע"י תורה ומצות.

וע"ז אמר להם: יערוף כמטר לקחי - היא בחי' התורה שממטה למעלה, בחי': אדעתיה דנפשי' קא עביד. וגם: תזל כטל אמרתי - המשכת אא"ס ב"ה מלמעלה למטה - שהקב"ה קורא קורא ושונה כנגדו.

[וע' בזהר ואתחנן (דרס"ג א') דהאזינו השמים זהו כענין שמע ישראל כו' שבפסוק ראשון דק"ש. וא"כ המ"י [המבין יבין] דבחי': יערוף כמטר ותזל כטל כו' זהו עצמו ע"ד ענין ההמשכות האמור בהוי' אלקינו הוי' אחד. וכמ"ש מזה לעיל. ועמ"ש בד"ה כי ביום הזה יכפר בפ' אחרי בפי' והיו הדברים האלה כו' ודברת בם. דבדברי תורה כתיב. והם עצמן הדברים האלה האמורים בפסוק ראשון דק"ש הוי' אלהינו הוי' אחד ע"ש באריכות]

וכ"ז יש בכח ב' מיני נשמות הנ"ל. כי מי שתורתו אומנתו הוא פועל זאת להיות גילוי א"ס ב"ה ע"י עסק התורה כנ"ל, ע"י בחי' רעותא דליבא בבחי': ואהת בכל לבבך בב' חללי הלב. וע"ז אמר: האזינו השמים שהן אותן נשמות שמבחי' שמים, שהוא בחי' תורה, ולכך תורתם אומנתם כו'.

וגם מי שהוא מבעלי עסקים - מ"מ יכול הוא להיות ממשיך אור א"ס ב"ה ע"י עסק התורה לשמה בקביעת עתים לתורה כו' ע"י בחי' הצדקה.

וז"ש: אני מדבר בצדקה פי' שלהיות: אני מדבר - שכשאומר תהלים וכיוצא יהי' בחי' אני ממש מדבר, ע"ד: מ"ש ודברי אשר שמתי בפיך- שהוא בחי' המשכות והתגלות אור א"ס ב"ה שבתורה - הוא ע"י הצדקה.

[ועמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י גבי פקדת ארץ ותשוקקיה כו' מלא מים כו' ע"ש. ומזה יובן ענין יערוף כמטר לקחי הנמשך ע"י המצות כו']

וע"ז נאמר: ותשמע הארץ - שהן אותן הנשמות שנמשכים מבחי' ארץ. ופי': ותשמע הוא כענין: השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך, פי' בחי': אתה היוצא מפיך, כי דבר ה' זו הלכה. וזהו היוצא מפיך וד"ל:

ו והנה אף שכ"ז הוא עבודת האדם בכל יום ויום אך דרך כלל הוא בחדש תשרי שנקרא ראש השנה שכולל חיות כל השנה כולה וכל היו"ט - שכולם נמשכים בהתכללות א' בר"ה. ויש בו בדרך כלל כל התיקונים הנ"ל שצ"ל לנפש עד שתוציא צמחה ככל הנז' בפרטות למעלה.

כי הנה ענין השופר בר"ה יום תרועה כו' גנוחי גנח וילולי יליל שהוא ענין לב נשבר ונדכה בחי' שברים, עד שיבא עי"ז לידי בכי' ויללה כו', והוא ענין החרישה שצ"ל בנפש הבהמית. שהיא ראשית כל המלאכות הנצרכות לה. כנ"ל שאפי' המטר כשירד על הארץ בלתי חרישה לא יפעול להצמיח צמחה עי"ז כו'. וכך הוא בנפש שלא תוציא צמחה להיות מתפעלת מהתבוננות' בגדולת ה'. ואפי' אם למד תורה שנמשל למטר שמלחלח כנ"ל לא יועיל אם לא נחרשה תחלה דהיינו להיות לו לב נשבר תחלה כו'. כי מ"מ מחמת גודל הגשמיות בהיותו שלם בפ"ע - אין ההתבוננות פועלת בו כלל.

כי אף שמתבונן איך שהוא ית' קדוש ומובדל ורק הודו וזיוו על ארץ ושמים כו' מ"מ אין הדבר נוגע אליו שאף שמאמין ויודע שכן האמת הנה השמים שמים לה' כו' ואעפ"כ הוא אדם בפ"ע כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל.

והיינו ע"ד מ"ש: כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. וכענין שנאמר: שמנת עבית כשית - שמחמת עוצם השתקעותו בחמדי וכסופי העוה"ז ואינו מצטער להיות לבו נשבר אזי עבית כשית שנעשה כמו כיסוי על הלב, והיא נקרא' ערלת הלב שמכסה עליו עד שמחמת זה אין נכנס בו ההשפעה כלל להיות מתפעל מהתבוננות השכל כו'. והיינו מחמת שמנת עבית בהשתקעותו בעניני העוה"ז לאכול ולשתות כו' ונעשה דדמו עב ולבו ערל.

וצ"ל: ומלתם את ערלת לבבכם כו' להכריתה מלבו, והיינו ע"י לב נשבר ונדכה והוא בחי' שברים ותרועה שבר"ה גנוחי גנח לפררה לפירורים רבים. וכן הם כל עשי"ת ושלכן מצוה להתענות בהן ואף שלא ישלים כי עיקר המכוון הוא רק לסגף הנפש כדי לפררה ולשברה כו'.

ועי"ז אח"כ נמשך בחי': וזרקתי עליכם מים טהורים כו' ע"י: ואד יעלה מן הארץ כו'. וכמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' בחי' כשלג ילבינו. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל - והוא בחי' סוכות.

[ועמ"ש מזה לקמן בד"ה ושאבתם מים בששון איך שהחרישה הוא בעשי"ת שמאלו תחת לראשי והצמיחה הוא בסוכות וימינו תחבקני ע"ש באריכות]

כי הנה ארז"ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים פי' דכמו עד"מ הפרנסה לאדם הגשמי הוא שפועל להיות התפשטות הנשמה בגוף שאם לא יאכל כמה ימים תסתלק הנפש ותפרד מהגוף וע"י הלחם תתחבר הנשמה להאיר ולהתפשט בהגוף. כמו"כ יובן ענין הפרנסה למעלה שהוא להיות עי"ז התפשטות א"ס ב"ה בתוך הספי' שהוא ית' אצלם כנשמה לגוף. וכמ"ש בת"ז: חסד דרועא ימינא גבור' דרועא שמאלא תפארת גופא כו', ואור א"ס המחי' אותם הוא המתלבש בהם כנשמה בגוף. ובכדי שיהי' המשכה והתלבשות זו כי אור א"ס ב"ה מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל הוא ע"י אתעדל"ת וזה נק' בשם פרנסה שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים להיות התחברות והתלבשות א"ס ב"ה בי"ס הנקראים בשם גוף כנ"ל. וכמ"ש מזה ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות כו' בפי' וענין לכו לחמו בלחמי יעו"ש.

וזהו: כי אמרתי עולם חסד יבנה - שע"י האמירה שלי שבעולם, שהיא בחי' התורה שניתנה לישראל - אזי: חסד יבנה - שנבנה החסד, כי להיות המשכת והתלבשות א"ס ב"ה במדת החסד הוא ע"י אתעדל"ת בעסק התורה: שישראל מפרנסי' כו', כנ"ל.

(ועמ"ש מזה בשה"ש ע"פ לסוסתי).

וזהו בחי' סוכות, ע"ד מ"ש: וסוכה תהיה לצל יומם - כי המדות נקראו יומין, כידוע. ויומם - הוא בחי' החסד, כמ"ש בזהר פ' אמור (דק"ג ע"ב) דכתיב: יומם יצוה ה' חסדו. והוא בחי': יומא דאזיל עם כולהו יומין - כי החסד הוא הראשון שבמדות, וכולל כולם ונותן בהם כח בכולם, כמ"ש בפי' הרמ"ז שם. וע' בפרדס בעה"כ ערך יומם.

ובמ"א נתבאר: דיומם היינו חסד דאבא, וכ"מ קצת ממ"ש בפ' בלק: (דקצ"א ע"ב) סבא עילאה כו', ומנו אברהם, דכתיב: יומם יצוה. והרמ"ז פ' תצוה: (דף קפ"ט ע"ב) גבי דא אברהם סבא, פי' שהכוונה על החכמה ששם הוא מקום הזקנה. ע"ש. ועמ"ש עוד מענין יומם בסידור שער ר"ה בד"ה אדני שפתי תפתח.

ופי': לצל יומם - היינו בחי' מקיף וצל על בחי' יומם שהוא החסד. והענין כי להיות המשכת והתלבשות אור א"ס ב"ה במדות, ובכלל היינו בבחי' החסד, להחיותו כנשמה המתפשטת בגוף - הנה א"א להיות המשכה זו בבחי' פנימית אלא ע"י שמתחלה הוא נמשך להיות בבחי' מקיף, ואח"כ נמשך ומתלבש בבחי' פנימי'.

(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי כו' בפ' פנחס)

וכ"ז הוא בחי' סוכות: שמתחלה נמשך בבחי' מקיף, והוא ענין מצות הסוכה הסובבת ממעל, וע"ז נאמר: וסוכה תהיה לצל יומם - שהסוכה היא צל ומקיף על בחי' יומם כו'.

[וע' מזה עוד בר"עמ פ' פנחס דרנ"ה ע"ב ודרנ"ו ע"א]

ואח"כ בשמע"צ נכנסת ההארה ונתפסת בפנימיותם. ולכן נק' עצרת לשון קליטה וכניסה ואסיפה שנכנס ההמשכה בבחי' פנימיות.

(ועד"ז יובן מארז"ל פ"ט דברכות (דנ"ה) גבי בצלאל: בצל אל היית וידעת. כי מה שבצלאל אמר לעשות תחלה המשכן ואח"כ הארון והכלים, היינו ג"כ עד"ז שכל המשכה מלמעלה למטה - צ"ל נמשך האור בבחי' מקיף בתחלה ואח"כ דייקא יומשך בבחי' פנימית.

וזהו שצריך להקדים תחלה את המשכן שהוא בחי' המקיף, ואח"כ הכלים שהם בחי' א"פ כו'. ולכן אמר עליו משה; בצל אל היית - כי אל היינו בחי' חסד' כמ"שף חסד אל כל היום. ומבואר לעיל, שכדי להיות; חסד יבנה - צ"ל תחלה ההמשכה בבחי' מקיף כענין לצל יומם כו', וזהו בחי' בצל אל היית. היינו אור מקיף של בחי' החסד, ואזי אח"כ נמשך בבחי' פנימית ג"כ.

וע' בזהר תרומה (קנ"ב סע"א) ופ' פקודי (דרכ"ג ע"ב, ודרכ"ב ע"א) ובפ' שלח (דקס"ב ב')

והיינו כי בצלאל עצמו הוא המקשר וממשיך ההמשכה בבחי' פנימית, שהוא בחי': צדיק יסוד עולם, כמ"ש בזהר פ' ויקהל (דרי"ד סע"ב), ובפ' פקודי (דרכ"ד סע"א)

אלא שבצל אל היית, ששרשו מבחי' המקיפים - שכדי שיומשך ההמשכה בבחי' פנימית צ"ל תחלה בבחי' מקיף.

וע' בפע"ח שער העמידה פי"ד גבי אל עליון כו' קונה הכל כו'. וע' כה"ג בזהר בראשית (דף ו' סע"א) ע"פ ובניהו בן יהוידע כו' [שמואל ב' כג, כ - וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ־חַיִ חַיִל רַב־פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל]: מאן אתר נפיק כו' אהדר קרא ואמר מקבציאל. דרגא עילאה סתימאה. דעין לא ראתה כו'.  ובפי' הרמ"ז שם דמקבציאל: היינו קבוץ וכנוס שם אל כו', ובן יהויד"ע זהו כענין מה שאמרו בצל אל היית וידעת - שהדעת הוא התחברות להיות נמשך אח"כ בבחי' פנימית.

וזהו ג"כ ענין אהל מועד מועד מלשון: ונועדתי לך - אותיות ונודעתי - שהוא לשון התקשרות והתחברות כו', דהיינו המשכת יחוד אור א"ס ב"ה בנפש האדם. והיינו ע"י בחי' אהל, שהוא בחי': ובצל ידי כסיתיך. וכמ"ש מזה ע"פ במדבר סיני באוהל מועד כו' ע"ש.

וע' בזח"א וירא (דצ"ח א' ב' ודצ"ז סע"ב) בענין: והוא יושב פתח האהל כו'. ובפ' בא (דל"ו סע"א). ובפי' הרמ"ז (שם, ושם) ובפ' ויקרא (דף י"ד ע"א) ובפ' אחרי (דע"א סע"ב). ועמ"ש סד"ה קול דודי כו' בענין ופסח ה' אל הפתח כו'. ועמ"ש סד"ה להבין פי' הפסוק: מי אל כמוך כו'. ועמ"ש סד"ה ויקהל משה - כל הקורא ק"ש בלא תפילין כו' ע"ש)

והנה כמו שענין: וסוכה תהיה לצל יומם הוא המשכה למעלה בי"ס עליונות מקיפים ואח"כ פנימיים, וכך הוא ג"כ בנפש כי ע"י צמיחת האהבה ורעש גדול הנ"ל, עי"ז: ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל - המשכה וגילוי אלקות בנפש מלמעלה למטה ג"כ בבחי' מקיף ופנימי.

כי ישראל מפרנסין כו' ועי"ז ג"כ מתפרנסין כו'. (עמ"ש מזה בד"ה יונתי כו') וההמשכה היא בסוכות. ולכן הוא זמן שמחתנו ע"י גילוי א"ס ב"ה בנפשו כו'.

אך שמחה זו היא בבחי' מקיף עדיין, אלא שאח"כ בחי' שמיני עצרת הוא הקליטה, שנקלטת בפנימיותו ממש.

וז"ש: עצרת תהיה לכם דוקא, וכתרגומו: כנישו כו'. וכמ"ש מזה לקמן ע"פ ה' לי בעוזרי כו' ע"ש.

וזהו: וירם קרן לעמו - דהיינו שנמשך גילוי א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' עוה"ב, שהוא נברא ביו"ד בלבד זיו השכינה כו', וכמ"ש: מרב כל:

ז כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. הנה ההפרש בין דשא לעשב הוא שדשא נקרא העשב בתחלת צמיחתו כשהתחיל לצמוח ולהראות ע"ג קרקע ואחר שנתגדל נקרא עשב. כן פי' בלק"ת מהאריז"ל, וכ"ה בשרשים. וכמ"ש תדשא הארץ דשא. ושעירים - היינו המטר הדק מאד כמו שערות כו', שמזה גידול הדשא. אבל העשב שכבר גדול גידולו מהרביבים - שהם הטפות מטר הגסות.

וכן יש ב' בחינות אלו בבחי' התורה הנקרא מטר. והיינו משנה ותלמוד. פי' משניות נקרא שעירים מלשון שערות - כי התורה נמשלה לשערות, כמ"ש קווצותיו תלתלים כו' תלי תלים של הלכות. וכן נאמר: ושער רישי' כעמר נקא - כי כמו שהשערה נמשכת מן המוח כן הם פרטי ההלכות שבתורה, שהן המשכות רבים נמשכים מבחי' חכמה עילאה: חכים ולא בחכמה ידיעא. והיינו בחי' משניות, שהן הלכות פסוקות, שהן רק נמשלים לשערות שהן ג"כ המשכות כנ"ל.

ועסק התלמוד נק' רביבים, שהוא ג"כ טיפי מטר רק שהם גדולים. וכך הוא בחי' התלמוד שהוא עיון ההלכה בפלפול רב ובעמקות השכל יותר מבמשנה.

וכשם שהמטר הנקרא רביבים מצמיח עשב שהוא צמיחה גדולה יותר מבחי' הדשא כן ע"י עסק התלמוד פועל ישועות בנפש להיות גילוי האהבה ויראה בבחי' אהוי"ר גדולים יותר כו', כי המדות נק' בחי' צומח ויש בהם קטנות וגדלות כנודע.

[וע' מענין דשא ועשב בזח"א בראשית: (די"ח ע"ב), שהם ב' בחי' מלאכים: יוצר משרתים - שבכל יום: חדשים לבקרים. ואשר משרתיו - שעומדים ברום עולם משי"ב כו'. ושזהו ג"כ ענין: חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם. וע"ש ג"כ (די"ט ע"א). ועיין מענין חציר ועשב ג"כ בזהר פ' פנחס (דרי"ז ע"א)

ועד"ז יובן בנפש. דבחי' עשב, זהו בבחי' עבודת האדם שלמעלה מבחי' בהמה. ועמ"ש בענין עשב ע"פ ואלה המשפטים. וע' עוד בזהר תרומה (דקע"א סע"א) ובפ' ויקרא די"ב ע"א]

ועיקר הענין הוא, שיש ב' מיני צמיחות הצומחים מהארץ ע"י הזריעה:

האחד, שהצמיחה היא במהותה ועצמותה כמו הגרעין הנזרע, וכמו זרעוני תבואה דגן וחטים כו' שהחטים הצומחים הם כמו החטים שנזרעו, רק שפעולת הזריעה בארץ הוא שהצמיח היא בתוספת מרובה מאד מאד. כמארז"ל: כלום אדם זורע קב אלא להוציא כמה כורים.

והב', היא כמו צמיחת פירות האילן ע"י הגרעין הנטוע בארץ, שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפירות הנצמחים ממנו. והוא התחדשות ממש.

(ועמ"ש במ"א ע"פ הזהר ח"א ר"פ נח גבי: ועביד איבין ורבי זרעין. והרמ"ז שם פי': שהם פרי העץ ופה"א - נשמות ומלאכים)

וכמ"כ למעלה. כי הנה באתעדל"ת אתעדל"ע, והוא כמשל הזריעה והצמיחה. ויש בה צמיחה ואתעדל"ע מעין האתעדל"ת, רק שהיא בתוספת מרובה מאד מאד.

והב', כשהאתדל"ע הוא מבחי' עליונה מאד שאין האתעדל"ת ממהות וערך זה כללף רק שמ"מ ע"י זריעה בארץ העליונה שיש בה כח הצומח, שהוא מבחי' גבוה מאד דנעוץ תחלתן בסופן, נצמח כן צמיחה עליונה מאד מאד.

(וי"ל בזה שהוא המשכה שבדרך השתלשלות והמשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות. ועמ"ש באגה"ק ד"ה זורע צדקות גבי: אלא דלכאורה זה אינו מן המדה כו', אך הענין הוא כו', ועי"ז מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל כו', ע"ש. וסד"ה איהו וחיוהי)

וזהו ענין: כשעירים כו' - שהצמיחה שמבחי' שעירים שהוא מטר הדק, הוא רק כעין הזרע הנזרע אלא שהוא בתוספת מרובה, והיינו בחי' לימוד המשניות שהוא: עלי דשא. שהדשא אינו כעשב שנאמר בו: עשב מזריע זרע, משא"כ בדשא, כמ"ש בזהר בראשית (די"ט ע"א). והיינו כי מלימוד וגרסת המשניות לא נעשה הולדה חדשה רק מה שמבואר בהמשניות.

אבל: כרביבים עלי עשב - היינו שהצמיחה שמבחי' רביבים, שהוא בעלי תלמוד. הוא בחי': עשב מזריע זרע עץ פרי כו' - שמוציאים מפלפולם דין חדש. כמו נפק מלתא מבינייהו, שע"י העיון מולידים דין חדש מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז.

(והוא כמשל צמיחת דבר חדש, כמו הפרי מהגרעין הנזרע כו' שהיה בו כח הפרי בהעלם מאד. וע' באגה"ק סד"ה והמשכילים יזהירו שזהו התגלות תעלומות חכמה.

ובמ"א נתבאר שזהו כמי שחופר בעומק הארץ ועי"ז מוציא מי מעיין, שהוא נביעה חדשה מהמקור. משא"כ הלומד רק מה שכתוב זהו כמו המים שאינן בעומק הארץ כ"א על פני הארץ. ונודע שהמעיין הוא בחי' עליונה מאד, שהוא מבחי' חכמה שלמעלה מהבינה כו'. ועמ"ש לקמן בד"ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, מבחי' מעיין דייקא ע"ש. ולכן עי"ז נמשך ג"כ מלמעלה אתעדל"ע מבחי' תעלומות חכמה.

וז"ש בזח"א פ' חיי שרה (דק"ל ע"ב) ע"פ: עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. מאי למחכה לו. כד"א: חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין ליה ומחכאן ליה למנדע ברירו דמלה ולאשתמודעא למאריהון כו' ע"ש. הרי שעי"ז נמשך מבחינת: עין לא ראתה כו' יעשה כו'. וע' בפי' זה בזהר (ואתחנן דרס"ז ע"ב) מענין יעשה תעשה מבע"ל כו'.

וזהו ענין כשעירים ורביבים, כי שעירים היינו בחי' השערות עצמן עד"מ, אך ע"י העיון כתיב: סלסלה ותרוממך לבחי' שלמעלה מהשערות, והיינו בחי' רביבים. ע"ד מ"ש: ואתה מרבבות קדש, מה רב טובך כו'. והוא בחי' הפנימיות המלובש בתוך השערות שהוא החיצוניות.

וז"ש: (במיכה סי' ה') והיה שארית יעקב כו' כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב כו' - הרי שרביבים הוא שייך לבחי' טל כו' .

ועמ"ש בד"ה תורה צוה מענין ב' בחי' שיש בתורה אירוסין ונשואין. ועד"ז יובן ג"כ ענין כשעירים ורביבים - כי מה שע"י העיון נולד דין חדש ה"ז כמו בחי' הולדה שהיא מבחי' נשואין כו'.

והנה בספ"ד בזהר ס"פ תרומה (דקע"ז א') איתא: ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע היינו דכתיב: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. בהאי זמנא אדני הוי' אתה החלות כו'. וא"כ מובן דבחי' שעירים עלי דשא ורביבים עלי עשב שייך ג"כ בבחי' זריעה וצמיחה זו דעשי"ת ויוהכ"פ.

והענין, כמש"ל ע"פ: כי כארץ תוציא צמחה כו' - דהיינו הצמיחה והאתעדל"ע הנמשך בכל השנה ע"י זריעת המצות זורע צדקות כו'. כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה - בר"ה ויוהכ"פ. והיינו ע"י התשובה. וכמבואר לעיל שבחי' שברים זהו בחי' חרישה כו' וצמיחה זו היא מבחי' עליונה יותר. וז"ש בהאי זמנא: אד' הוי' אתה החלות כו'.

והנה צמיחה זו הוא ג"כ ע"י: וזרקתי עליכם מים טהורים - שהם י"ג מדה"ר. ונודע שיש כמה מדרגות זו למעלה מזו בענין גילוי יג"מ הרחמים, שההתחלה הוא בר"ה ע"י השופר, ועיקר הגילוי הוא ביוהכ"פ, ובפרט בנעילה דיוהכ"פ. וזהו ענין כשעירים כו' וכרביבים כו'. ועמ"ש סד"ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו'. ועמ"ש עוד מענין: סלסלה ותרוממך בביאור ע"פ: כי ביום הזה יכפר בפ' אחרי):

ח והנה: אופן אחד בארץ, ת"י מלרע לרום שמיא, וכן: מתחת לרקיע, מתורגם מלרע.

והענין כמ"ש בשם הה"מ, דהנה בפ' בראשית כתיב: את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וא"כ מהיכן נתהוה הרע. שהרי נאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע?

אך הענין שהרע בשרשו אינו רע כלל ואדרבה שרשו ומקורו המחיה אותו הוא טוב. ע"ד שארז"ל: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. וכמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזח"ב (פ' תרומה דקס"ג ע"א) - שכל רצונה וחפצה שלא ישמע אליה הבן כו'. וזהו שארז"ל ע"פ: טוב - זה יצ"ט. מאד - זה יצה"ר.

אך כשיורד למטה ע"י השתלשלות נעשה למטה רע גמור. והוא כמשל המכבד שמכבדין בו הבית, שהרי הוא טוב שעל ידו מבערים הקיסמים והפסולת מן הבית, אך כשלוקחים ממנו שבט להכות בו התינוק נעשה רע כו'.

וזהו לשון: מלעיל ומלרע. דהוא תרגום של מעלה ומטה - שמה שהוא בחי' למטה נק' מלרע, שאינו רע ח"ו, כ"א שורש ומקור שיתהוה ממנו ע"י רבוי השתלשלות בחינת רע כו'. משא"כ בבחי' שהוא מלעיל - אין שם שורש להתהוות רע כלל.

ועד"ז שרפים עומדים ממעל לו בעולם הבריאה, דשם בינה מקננא - אין שם שורש לרע כלל.

אבל האופנים שהם בעשייה, שעליו נאמר: אף עשיתיו - היינו שבעשייה יש יניקה לבחי' אף. ע"ד שלשה פתחו באף כו'.

לכן הגם שהאופנים הם קדושה גמורה: ואופן אחד בארץ, שהוא סנדל, הוא כתר דעשייה נק': מלרע - היינו שעמידתם בעולם שהוא מקור ושרש להסתעפות הרע ממש למטה.

ומזה אדרבה יגדל הרעש שלהם יותר מהשרפים שהם: ברעש גדול - על שיש שורש להתהוות הרע וההסתר כו'. וכענין בחי' תשובה שלמעלה מצדיקים. שג"כ התשובה אינה דוקא על עבירות ממש - שהרי ארז"ל: כל ימיו בתשובה. אלא התשובה הוא על ניצוץ אלקות שבנפשו, שירד פלאים מטה מטה מאור פניו ית' דלית מחשבה תפיסא ביה כו'. וכמ"ש סד"ה כי ההרים ימושו.

וע"כ נק': אופני הקדש שמגיעים על ידי הרעש שלהם לבחינת קדש העליון, שלמעלה מבחי' קדוש בוי"ו שאומרים השרפים. עד שעי"ז ממשיכים כבוד הוי' ממקומו, המשכה מבחי' חכמה עילאה ממש.

ובזה יתורץ הש"ס דחולין (פג"ה דצ"א סע"ב) דמשמע שהאופנים הם במעלה עליונה יותר מהשרפים, וקשה ע"ז ממ"ש: אופן אחד בארץ כו'? וכמ"ש האריז"ל: שהאופנים הם בעשייה כו'?

אלא דשניהם אמת, שאע"פ שהם בעשייה עכ"ז על ידי הרעש גדול שלהם - הם מגיעים למעלה מהשרפים. היינו שהשרפים משיגים בחינת קדוש בוי"ו, והאופנים נק' אופני הקדש כו'.

והיינו כי מלכות מקננא בעשייה, ועל ידי ירידה זו נעשית עטרת בעלה, והיא מתעלה למעלה מעלה. וכמ"ש במ"א סד"ה רני ושמחי בת כו' ושכנתי בתוכך דוקא. ועיין זהר ח"א ויצא (קנ"ח ע"ב).

והיינו כי יתרון האור נמשך מן החושך דוקא. וזהו: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים - שהיא בחי' מל' המקננא בעשייה: חצים אל הים הקדמוני בחי' בינה המקננא בבריאה. וכמ"ש בזח"ג (פ' שלח דקע"א). וכמ"ש במ"א בד"ה מי מנה כו' רובע ישראל בפי' אף עשיתיו - שאף הוא רבוי שמרבה בחי' רביעית שלמעלה משלשה הבחי': בראתיו יצרתיו עשיתיו כו' יעו"ש:

קיצור 

(א) התורה נמשלה למטר ולטל. מטר הוא ממטה למעלה, וטל הוא מלמעלה למטה. ושמים הם בעלי תורה, והארץ היא בחי' בעלי מצות. ופעמים שמים קדמו לארץ, ופעמים ארץ קדמה. המטר פעולתו שמרוה את הארץ ועי"ז: והולידה והצמיחה מכח הצומח שיש בה. וכן בנפש יש כח להצמיח: ראשית תבואתה, ע"י התלבשותה בנפש הבהמית, ששרשה מבחינת שמרי האופנים:

(ב) והאופנים מתנשאים ברעש גדול - כי השרפים שהם בעולם הבריאה, שהוא ראשית בריאת היש מאין, ומאיר שם בינה - הם משיגים היותו קדוש ומובדל, ורק אות הוא בצבא שלו, שצבאי צבאות התהוותם מאות אחד. אבל האופנים שהם בעשייה, ואפילו החיות שהם ביצירה, שמקבל מהבריאה בבחי' השתלשלות יש מיש. לא כמו הבריאה שמקבל מבחינת אין, ולכן הם רחוקים יותר מהשגת אלקות, ע"כ הם ברעש גדול. ע"ד בעלי תשובה שמחמת הריחוק הוא בחילא יתיר ורעש גדול, זה שרשו מלפני מלך כו'. ועי"ז נושאות את הכסא שהוא ראש עולם הבריאה, וגם: כמראה אדם שעל הכסא רמ"ח פקודין דאינון רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת שס"ה גידים, עמ"ש בד"ה וישלח יהושע כו' מרגלים חרש, ומגביהות בחינה זו לאור א"ס ב"ה ממש:

(ג) ועי"ז אומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו. כבוד עילאה ל"ב נתיבות החכמה, אשר אור א"ס ב"ה מאיר בה בבחי' גילוי ממש כמ"ש בספר ש"ב פל"ה בהג"ה. ועמ"ש בד"ה ואהבת את בפרשה ואתחנן, ומ"ש ע"פ נשא את ראש בני גרשון בענין נקודה בהיכלא. שיהיה נמשך ומתגלה למטה. ור"ל גילוי כבוד עילאה זהו איך שלמעלה היש וכל מה שלמטה הוא כלא חשיב. ועל זה ביקש משה: הראני נא את כבודך - איך שלמעלה היש אמיתי שהוא ענין הכבוד. ולכן החכמה שבה גילוי בחי' זו, היא בחינת כח מה, בבחינת ביטול ואין ממש. ועמ"ש סד"ה זאת חנוכת המזבח. ועל גילוי זה לע"ל נאמר: ומעין מבית ה' יצא. ועמ"ש על פסוק: והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר כו':

(ד) ועד"ז יובן בענין נה"ב. וזהו ענין מאה ברכות ובמעשה הוא ע"י המצות. וזהו ענין כמטר לקחי. ותתן לנו ה' אלקינו:

(ה) אך מתחלה צ"ל חרישה דמרפי ארעא, לב נשבר ונדכה, ואחר כך המטר זהו התורה. והיינו ע"י: ואד יעלה. שברו הבריות את ערפן. ובחי' טל זהו ענין: הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ודברי אשר שמתי בפיך. וזהו האזינו השמים - ת"ח ותשמע הארץ - בעלי עסקים, שכולם יוכלו להמשיך בחי' כמטר וכטל כו':

(ו) ודרך כלל יש בחינות אלו בעשרת ימי תשובה וחג הסוכות. כי ענין יום תרועה זהו ענין לב נשבר, ועי"ז: וזרקתי עליכם מים טהורים - בחינת: כאשר ירד הגשם והשלג - שזהו ענין יוהכ"פ כמשל בד"ה האזינו השמים (הראשון). ועי"ז: ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל - ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וזהו: וסוכה תהיה לצל יומם. יומם יצוה ה' חסדו. מתחלה בבחינת מקיף, ואח"כ בשמע"צ נמשך בבחי' פנימי. ועד"ז ענין: בצל אל היית וידעת:

(ז) כשעירים  - זהו מטר הדק, והוא ענין המשניות. וכרביבים תלמוד, ומזה נמשך ב' בחי' צמיחה: דשא ועשב:

(ח) ענין אופן א' בארץ תרגום מלרע. פי' שמה שהוא למטה נק' מלרע - לפי ששם יש שורש להתהוות הרע. וע"כ הם ברעש גדול. וע"כ נקראו אופני הקדש. וע' חולין (צ"א סע"ב):