ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.^[1]

כתיב, "ביום השמיני עצרת תהיה לכם^[2]". פי', כי בכל השנה, היו מקריבין על גבי המזבח, פרים, ואילים, וכבשים, ושעירים. ואש של מעלה היה יורד על המזבח, כדמות אריה רובץ, ותאכל אותם. ובחג הסוכות, היו מנסכין מים על גבי המזבח. וניסוך המים כל שבעה. אך, "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" - לכל הבחינות הללו.

וביאור ענין זה, כי הנה עכשיו שאין לנו בית המקדש, ולא מזבח, צריך כל אחד, למצוא דברי חפץ בנפשו. ולהבין איך כל הבחינות עליונות של מעלה, הם למטה בעבודת ה', שבלב כל אחד ואחד. ובכל דור, חייב אדם לראות בנפשו, ענין בחינת אש, ששורף ומכלה את הקרבנות פרים ואילים וכבשים כו'. ובחינת ניסוך המים שבחג. ובחינת יום השמיני, שבו עצרת כל הבחינות הנ"ל.

והנה אמרו רז"ל, "תפלות כנגד תמידין תקנום". והענין, כי עבודה שבלב זו תפלה. והלב הוא רומז כנגד המזבח. וכשם שהיו ב' מזבחות, פנימי וחיצון. כך יש בלב ב' בחי', חיצוניות הלב ופנימיות הלב. כנודע.

(וכמ"ש בזח"ג פ' צו, ד"ל ע"ב, דמזבח הפנימי, נק' קול דממה דקה, שהוא בחי' קלא פנימאה.

ונקרא ג"כ מזבח הזהב. והיא בחי' אהבה רבה, שמבחינת כמעלת הזהב על הכסף. כו'. וע' מזה ג"כ בזח"ג פרשה בהעלותך דקנ"א ע"ב. ובפרדס בעה"כ ערך מזבח. ויובן עוד ענין ב' בחי' אלו, ממ"ש בד"ה שיר השירים, בענין ב' בחי' כלה. ע"ש. וזהו עצמו ענין ב' בחי' מזבח הנ"ל).

וכשם שהיו מקריבין על מזבח החיצון כל הקרבנות פרים ואילים וכבשים כו'. כך צריך כל אחד בתפלתו לעורר את האהבה הטבעית בלבו שהוא בחינת חיצוניות שבלב בלבד, שתתלהט כרשפי אש בהתגלות הלב. והוא בחינת אש של מעלה שיורד בדמות אריה לשרוף הקרבנות.

(וע"ש פרשה צו (דל"ב ע"ב ודל"ג א'), ע"פ: "ותצא אש", דא אוריאל. ובפי' הרמ"ז שם.

ובדף כ"ז כתב, דאוריאל גימטריא אברהם. ונודע דאהבה הטבעית שבנפש האלקית, היא ירושה לנו מבחי' חסד לאברהם. ועד"ז נתבאר כאן, שבחי' התעוררות גילוי אהבה הטבעית, זהו בחי' אש שלמעלה. וע' עוד בזהר בראשית (ד"ו ע"ב), ובפי' הרמ"ז שם, דבחי' אריה בגימ' רי"ו. והוא מבחי' רוחא דשבק בה. ע"ש. וגם עד"ז יובן שייכות בחי' זו, לאהבה הטבעית. והוא ע"פ מ"ש במ"א, בד"ה וילקט יוסף, בפרשה ויגש, בענין הספיחים. שזהו כענין רוחא דשביק בה כו'. ועמ"ש מענין אהבה הטבעית, בד"ה לבאר ענין יוהכ"פ. ועמ"ש מענין אריה, בד"ה ואריה כבקר יאכל תבן).

והוא ע"ד מ"ש, "אחרי ה' ילכו, כאריה ישאג". שהיא אהבה המתלהבת ומתלהטת בלב האדם, בזכרו את ה'. שאינו רוצה להיות נפרד ח"ו. וכתיב, "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא", אש אוכלה אש. ששורף ומכלה את כל האישים אשר לא לה' המה. הנקרא בשם אש זרה. ולא להיות האש, כ"א לה' לבדו. ולכן אמרו רז"ל: שאסור לאכול קודם התפלה. כי מאחר שהוא רוצה לאכול איזה דבר, כמו לחם גשמי, מוכרח הוא להיות במעלה הגבוה ויתירה מן הלחם, שמצד מעלתו היתירה עליו ראוי לשלוט בו ולאכול ממנו.

וכיון שהוא קודם התפלה, שעדיין לא ביער ושרף את המותרות שלו באש של מעלה. והרי הוא מקושר בדאגת הפרנסה. הרי הוא מקושר למטה, ונופל במדרגות שאר ענינים גשמיים. הרי הוא שוה במדרגה אל הלחם אשר הוא אוכל. ואין ראוי לשלוט בו, ולאכול ממנו.

(ועמ"ש מזה בד"ה כה תברכו בפ' נשא).

וזהו עבודת האדם בתפלה, לשרוף דאגת הפרנסה. וכמו שהיו מקריבין ע"ג המזבח סולת חטים למנחות. ולא ענין הפרנסה עצמה. כי היא צריכה. והכתוב משבח ואומר, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך" וגו'. אבל הדאגה, שאדם מיצר ודואג על זה, הנה הוא מיסוד האש והחמימות שבנפשו הבהמית. אשר זהו אש זרה. וצריך לשרפה באש של מעלה בתפלה כנ"ל:

ב

והנה אמרו רז"ל, "אע"פ שאש יורד מלמעלה, מן השמים, מצוה, להביא מן ההדיוט". כדי לעשות הכנה לאש של מעלה, שתרד ע"י זה. 

ולהבין ענין זה בעבודת ה'. הנה הקב"ה נקרא, "זורע צדקות, ומצמיח ישועות". וביאור ענין זה, יובן בהקדים, מה שכתוב. "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני".

(עמ"ש על פסוק זה בפ' כי תשא)

פי', "וימינו תחבקני". שנמשך כל כך בחינות חסד, דרועא ימינא, וימין מקרבת כל ניצוצות, וכל נשמות ישראל, להיות מיוחדים, לה' יחיד ומיוחד לבדו. כדכתיב, "עם קרובו". עד שהוא בבחינת חיבוק ממש. כאדם המחבק לחבירו, שאינו יכול להפרד ממנו בשום אופן. וכך למטה, נמשך ונתגלה אה"ר לה' לבדו, שלא ליפרד ממנו ח"ו.

(עמ"ש מזה בביאור ע"פ שימני כחותם, בענין רצועות דתליין על לבא).

אך לזכות למעלת ובחינת אהבה רבה זו, צ"ל מתחלה בבחי', "שמאלו תחת לראשי", כי שמאל דוחה. פי', שדוחה ומשפיל את האדם. כאשר ישים אל לבו, ויעמיק דעתו ומחשבתו, איך שהוא רחוק מה' בתכלית ח"ו, וכיוצא באלו הענינים. אשר כל זה, נמשך מסטרא דשמאלא, כנודע. ולא שיהיה בחינת שמאל של הקב"ה עצמו הוא הדוחה ח"ו. "כי לא ידח ממנו נדח". אלא כאשר ישים אל לבו וכו'.

ונמשך ונשתלשל למטה, בבחי', "תחת לראשי". פי' כאשר אני נוטל בחינה זו, להמשיך למטה תחת לראשי, דהיינו בעומק מחשבתי, הרי אני בעצמי, הוא הדוחה ומשפיל את עצמי, ממדרגתי שהייתי מחזיק עצמי בעיני מתחלה.

(ועמ"ש מזה, בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא).

וע"ד זה סדרו רז"ל, כל הוידויים שביום כפור. שמתודים על נפשם, ואומרים, "סררנו, תעבנו", וכיוצא בהם. שמשפילים את עצמם לפני הקב"ה מאד, ואומרים, איך שהם רחוקים מאד ממנו ית'.

והן הם הדברים המעוררים את האהבה והצמאון להיות אליו ית' תשוקתו. ובזה יבא ויגיע להיות זוכה לבחינת ומעלת אהבה רבה שבחג הסוכות. וזהו, "זורע צדקות".

כי הנה כנסת ישראל נק' בשם "צדקה", על שם הפסוק "בצדקה תכונני". וגם, כללות ישראל למטה, מלאים מצות צדקה וחסד. ובעשי"ת הוא בבחינ', זריעה. כי כמו הגרעין שזורעין צריך לזרוע ע"ג עפר שנחרש היטב, משא"כ עפר קשה לא יזרע ולא יצמח בה כלל. כך כל המצות צדקה וחסד שישראל עושין ומסגלין כל ימות השנה, הנה לא יזרע ולא יצמיח בה כלל. ולא יעשה פרי למעלה. כ"א ע"י בחינת עשי"ת, שמשברין את לבם ודוחין ומשפילין את עצמם כעפר שנחרש בבחינת חרישה דמרפי ארעא.

(ועמ"ש מזה באריכות סד"ה האזינו השמים. איך שחרישה זו מתחיל דרך כלל בר"ה. וזהו ענין שברים כו'. ושהצמיחה היא חג הסוכות ע"ש).

וכן אנו רואים בחוש בעושי צדקה, שלא יתן כ"א ע"י שישים את עצמו כעפר. משא"כ, אם מחשב את עצמו ליש ודבר, לא יתן, כ"א איזה מותרות ממה שיש לו. אבל לא יגיעו ועמלו וחיי נפשו ממש. שלזה צריך לשבר תאוות לבו, הנמשכים מגסות רוחו, ולהחשיב את עצמו שוה כמו חבירו, המקבל ממנו. ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו'. שיהיה לו מה לאכול ולשתות. ולרש אין כל. מאי שנא? ולמה יגרע? הלא אב א' לכולנו כו'. ועמ"ש בד"ה ארץ הרים ובקעות. ועי"ז, נזרע בחינת הצדקה הנ"ל.

ובימים שבין יום כפור לסוכות, הוא בחי' הצמיחה. עד שביום ראשון של חג הסוכות, נגדל ונצמח בחי' אברהם, חסד עליון, בחינת, "וימינו תחבקני" הנ"ל^[3]. וגם בחינת ומעלת אברהם, הוא ע"י שאמר, "ואנכי עפר ואפר". דהיינו בחי' עפר שזורעין בו, ומצמיח, כנ"ל.

וזהו: "מצמיח ישועות", והוא ע"ד מ"ש: "הושיעה ימינך". כי הנה כתיב, "השיב אחור ימינו".

שבחי' חסד והימין, מלובש בבחי' אחוריים, דברים חיצונים. וצריך להושיע ידו לו, לחזור אל הקדושה.

(ע' מ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון, גבי "עת לחבק, ועת לרחק מחבק", וע' מענין, "השיב אחור ימינו" בזהר פ' ויצא קס"ג סע"ב. פרשה בשלח דנ"ז סע"א. ובפרשה תרומה דקמ"ג ע"ב.

ובמק"מ שם. וענין שהימין מלובש בבחינת אחוריים, היינו למטה. כשהאדם משפיל אהבתו בענינים גשמיים, לימשך אחר תאוות הגוף והנה"ב כו'. ואומר על שמאל שהוא ימין. ועי"ז גורמים ח"ו השפלת השפע לחיצונים. ועמ"ש ר"פ בשלח, בענין כמה ארך אפים כו'. גם בחי', "השיב אחור ימינו", זהו כענין המבואר במ"א ע"פ המאמר הזהר פ' ויקרא ד"כ ע"ב. "קב"ה בגלותא, סליק לעילא" כו'. וכ"מ הפי' בזהר פרשה בשלח דנ"ז סע"א. ע"ש. וע' עוד מענין, "השיב אחור ימינו", בזהר פ' בלק דר"א סע"א. ובפרשה פנחס דרל"ז ע"א. ובפרשה ויקהל דר"ג, סע"א. ובפ' אחרי, דע"ד ע"א. והנה, ענין, "להושיע ידו לו", זהו, כמ"ש, "הושיעה ימינך וענני". בתהלים סי' ס'. והיינו, כמ"ש בד"ה האזינו הנ"ל, בענין, "וסוכה תהיה לצל יומם". כי "יומם", היינו בחי' חסד לאברהם. בחי' ימין. "וצל יומם", היינו בחי' מקיף עליון, שנמשך על החסד. והמשכה זו, היא מבחי' "ורב חסד". ומבחי', "כי חפץ חסד הוא". ועמ"ש, ע"פ, "הוי' יחתו מריביו". אשר ע"י התגלות בחי', ורב חסד, בחסד עליון, מתמתקים הדינים. ועמ"ש, ס"פ שלח, בביאור ע"פ, "אני" דפ' ציצית. בענין, "חסדי ה'". ב' בחי' חסד, כו' ע"ש. וזהו, "הושיעה ימינך", שנמשך בחי' מקיף עליון, לבחי' חסד, דרועא ימינא. והמשכה זו, הוא ממקום עליון מאד. מבחי' דלית שמאלא בהאי עתיקא.

ועי"ז וענני. להיות וימינו תחבקני. וזהו ענין הסוכה, עפמ"ש בפע"ח שער חג הסוכות פ"ד, דדפנות הסוכה, שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. זהו עד"מ כנגד ג' פרקי יד ימין כו'. והוא בחי' "וימינו תחבקני". והסכך, זהו בחי', "צל יומם", המקיף על בחי' ימין כו'. ע"ש.

וביאור ענין גילוי בחי' ימינו של הקב"ה בנפש האדם, יובן ממ"ש בד"ה צאינה וראינה, בענין שאו ידיכם קדש כו' ע"ש. וברבות נזכר מענין הושיעה ימינך, במדרש איכה, ס"פ גדע בחרי אף. ובזח"א. (בפ' ויצא דקס"ג סע"ב. ובפ' פקודי דרל"ה ע"א) ובפ' שמיני (דל"ז ע"א) ובפ' חקת (דקפ"א ע"ב) ובפ' תרומה (דקס"ט ע"א) גבי כוס ישועות כו' הושיעה ימינך כו' ושייך לזה ג"כ מ"ש בזהר פ' תשא (דקפ"ט ע"ב). ובפי' הרמ"ז שם. ובפ' נח (ס"ב ב'), בענין קץ הימין. וע' בזהר פרשה חיי שרה, (דקכ"ג סע"א וסע"ב) בענין, הושיעה לו ימינו כו'. ובפ' בשלח, (דנ"ח סע"א) "ימינך ה' נאדרי בכח", דא אורייתא. י"ל כמ"ש לקמן בד"ה ביום השמע"צ, בענין, "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך". שמן התורה נעשה בחי' סוכה, בחי' צל כו'. נמצא זהו כמו בחי' "צל יומם", בחי', "הושיעה ימינך" כו'. וגם בנפש יובן בחי' זו, שהתורה נותנת כח ועוז לבחינת ימין, ואהבת ה'. עפמשנ"ת בד"ה בחודש השלישי בפ' יתרו, בענין שהתורה נקרא עוז כו' ע"ש. וזהו ג"כ, "ימינך ה' תרעץ אויב", היינו כל תאוות היצה"ר ונה"ב. ותרעץ אותיות עצרת. כי שמיני עצרת הוא בחי' למען דעת כל עמי הארץ כמ"ש בד"ה ה' לי בעוזרי).

וזהו שאמרו רז"ל, "מצוה להביא מן ההדיוט". פי', "הדיוט", היינו דברים תחתונים פשוטים. וממילי דהדיוטא, היינו, כאשר ישים האדם אל לבו, להיות ממארי דחושבנא, כל מילי דהדיוטא, וכל המחשבה דבור ומעשה, אשר לא לה' המה, שהיו בו כל ימיו. ואיך שהוא רחוק מה' בתכלית, ומשוקץ ומתועב כו'. שהוא בחי' שמאל דוחה כו'. ונקלה עוד מזאת, והיה שפל ונבזה בעיניו ומואס בחייו.

ואזי יתמרמר מאד, ויצעק אל ה' בצר לו. וכדכתיב, "צעק לבם". ומרירות הזאת, היא מביאתו לעשות הכנה לאש של מעלה, הוא בחינת אהבת ה' שבנפשו האלהית. שתתעורר ותתלהט בלבו כנ"ל.

(ועמ"ש עוד בענין מצוה להביא מן ההדיוט בד"ה ענין חנוכה בפ' מקץ. דלשם נתבאר בע"א קצת.

דהיינו שזהו האהבה שהאדם לוקח מחמת העולמות מבחי' מלכותו ית' כו'. ע"ש, ובד"ה לבאר ענין יוהכ"פ. ולפ"ז י"ל, דענין הנז' כאן, להיות ממארי דחושבנא כו', ואיך שהוא רחוק כו', זהו ענין מצות תרומת הדשן. אשר זהו הכנה לגילוי האש כו'. ועמ"ש סד"ה ויהי בשלח פרעה):

ג

והנה כל זה הוא בחי' אש שע"ג המזבח. אך יש בחינה אחרת גדולה וגבוה מזה. והוא בחי' מים שמנסכין ע"ג המזבח בחג הסוכות. שהמים מרווין צמאון הבא מיסוד האש. וכמ"ש, "הוי כל צמא לכו למים". וגם בבחינת ומדרגת מים יש כמה בחינות שונות זו למעלה מזו. כדכתיב, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים בשמים כו' אין עוד מלבדו" בראייה חושיית. שהוא בחי' ביטול במציאות לגמרי, בבחינת ראיה, כמ"ש במ"א.

ובחינה זו נק' בחי' מים, שמקרר ומכבה את חום האש. כי מאחר שהוא בבחי' ביטול במציאות לגמרי אליו ית', הרי ממילא ומאליו מתקרר חום האש הטבעי אשר בנפשו האלהית, והצמאון כרשפי אש שלהבת. וכמו למשל אהבת הבן אל האב, כשרוצה להתקרב אליו ועדיין הוא קצת רחוק, אזי האהבה נראית ונגלית מן הלב ולחוץ, שצועק אבא אבא. משא"כ כשהוא אצל אביו ממש, הנה הלב תוכו רצוף אהבה. אבל אינה נראית ונגלית חוץ מן הלב. ולכן נקרא בחינת מים, שמקרר בחינת האש, שלא תתגלה לחוץ, כ"א נסתרת בתוך הלב.

(וכמ"ש במ"א בענין חסדים המכוסים כו'. ועמ"ש בד"ה וידעת היום בענין וכל קרב וכליות יזמרו.

ומ"ש סד"ה, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, גבי ענין בהר הקדש).

וזהו ענין תפלת שמונה עשרה בלחש. בחשאי. כי בפסוקי דזמרה הוא מעורר את האהבה כרשפי אש, להיות שורף ומכלה את האשים אשר הם אש זרה כנ"ל. והרי הוא כאלו עדיין רחוק מן המלך. משא"כ בתפלה, שהרי הוא כאלו עומד לפני המלך, ואומר, "ברוך אתה" וכו'.

פי', "ברוך" בחינת המשכה. שממשיך יחודו ית' למטה, שיהיה הוא בבחינת ביטול אליו ית'. ועד"ז, תקנו, "מודים אנחנו לך", שהוא בחי' ביטול. כמ"ש במ"א. וזהו ענין הכריעות והשתחוואות, כו'. לכן הוא בלחש ובחשאי.

(וע' בזהר פ' תרומה דקל"ז ע"א. ובפ' בראשית ד"נ ע"ב. ובפ' שמיני דל"ט ע"א).

אך להיות בחי' ומדריגה זו קבוע' ונטועה בלב האדם כל היום, שלא ימוט מזה. צריך האדם לשית עצות בנפשו. כי הנה אנו רואים בחוש, שאחר תפלת שמונה עשרה חוזר להיות כבראשונה. והעצה האמיתית, הוא עסק התורה והלכותיה. עם היותן מלובשים בדברים גשמיים תחתונים, כמו בעניני זרעים מועד כו'. הן הנה תכלית היחוד והדביקות בו ית'. כמ"ש במ"א.וצריך האדם להבטל ולהכלל אליו ית', להיות מכון ליחודו ית'. ויבטל ויפקיר את עצמו מכל רצונותיו ומחשבותיו. וכמ"ש במ"א, על פסוק, "ארץ אוכלת יושביה" וגו'. ובבחינה זו, הנה עסק התורה שוה ממש כמו תפלת שמונה עשרה. ויכול האדם שיהיה רושם בחינת הביטול שבתפלת שמונה עשרה קבוע ונטוע במסמרות בל ימוט לנצח כל היום בעסקו בתורה.

וזהו, "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", שתהיה לכם עצרת וקליטה לבחי' מים הנ"ל. שיקלוט ויתפוס בתוככם לבלתי תהיו פולטים ח"ו.

(וע' בהשמטות שבזהר ח"א סס"י כ"ה, שזהו ענין כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

ועמ"ש מזה בביאור על פסוק וידעת היום בפרשה ואתחנן).

כי אדם יכול להיות אחר התפלה חוזר כבראשונה. והיינו ע"י בחינת ביום השמיני, שהוא בחי', "בינה, ליבא", דהיינו שיהיה בו בחינת ביטול בעומק נקודת הלב כנ"ל. והיינו לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה, עולם התענוג. לכן עי"ז נמשך להיות עצרת וקליטה לבחי' מים הנ"ל. שהוא בחי' אהבה בתענוגים, כו'. כמשל הבן כשהוא אצל אביו כו' כנ"ל.

וזהו: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", כי בחינת מים הנ"ל, צריך להיות בבחי' מעיין. כדכתיב: "אותי עזבו מקור מים חיים" כו'. דהיינו ע"ד משל כמקור הנובע מתחת לארץ, ואינו נראה ומושג כ"א הנביעה. משא"כ המקור עצמו: עמוק עמוק מי ימצאנו.

[וע' מזה ברע"מ ס"פ בא (דמ"ג ע"ב). ועיין עוד מענין אותי עזבו מקור מים חיים בזהר (ס"פ ואתחנן דרס"ו ע"א). ובמק"מ ובהרמ"ז שם. ובפ' וילך (דרפ"ו ע"א) "לקדשא שמא דקוב"ה באמן". וע' מענין אמן ברע"מ פ' עקב (דרע"א ע"א). ובפי' הרמ"ז שם. וע' עוד בזהר ויקרא די"ב ע"א].

וכך צריך האדם באתערותא דלתתא ג"כ לחפור בעומק המעיין, במה שהוא נובע מן המקור, עמוק עמוק מתחת לעפר. דהיינו שיהי' בבחי': "ונפשי כעפר לכל תהיה", וגם להעמיק עיון שכלו בעסק התורה והלכותיה. (ועמ"ש סד"ה האזינו השמים גבי כרביבים עלי עשב) שהיא בחי' ח"ע, ראשיתה דכולא. נמשך ממקור מים חיים העליונים. ולמטה ירדה ונשתלשלה מאד, עד שהם בבחינת מתחת לעפר' ענינים גשמיי', זרעים מועד כו'.

ומשם הם נובעים להיות מעייני הישועה. וזהו, "מעייני" - תרי. שהם ב' בחינות. בחינת: ונפשי כעפר לכל תהיה.ובחי' התורה שמלובשת בעפר גשמי כנ"ל. ועי"ז דוקא נקרא בחינת מים חיים. כי המים אשר על פני הארץ אינם נקראים מים חיים כידוע.

(וביאור ענין ב' בחי' עפר, שהם מקור ב' מעיינות הנ"ל. הנה בחי': ונפשי כעפר לכל תהי' - זהו מ"ש בזהר פ' וישלח (דק"ע ע"א). "מה בין עפר לאבק כו', עפר דכל איבין נפקין מיני'". ועמ"ש מזה בפ' וישלח סד"ה ויאבק איש עמו. ובד"ה ויגש אליו יהודה, גבי ענין במחשבה ארץ קדמה כו'. לכן עי"ז יוכל להמשיך בחי' באר מים חיים, שהיא האהבה שבבחי' מים, שהוא בחי' ביטול. 

ובחי' עפר הב', היינו כמ"ש בביאור ע"פ: מי מנה עפר יעקב, דקאי על עסק התורה, שנק' עפר. שהוא דבר שאינו בגדר מספר, בחי': ולפני אחד מה אתה סופר כו' ע"ש. 

ועמ"ש במ"א בענין: לך לך מארצך דגבי אברם' שהוא גילוי המשכת ח"ע ממקורה כו'. וע' בלק"ת שם. ובפרדס בעה"כ בערך ארץ עליונה היא הבינה. וכ"כ בערך עפר. וכ"כ במאורי אור, ערך עפר, שזהו ענין: עפרות זהב. וזהו: הכל היה מן העפר. ואפילו גלגל חמה, כנזכר ברבות בקהלת.

ועיין מזה ג"כ בזהר (פ' צו דף ל"ד ע"ב). ועמ"ש סד"ה וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ועמ"ש בביאור ע"פ הבאים ישרש, בענין ארץ חפץ כו'. ונקרא בחי' עפר. ע"ד: ישת חשך סתרו, כי גם הכתר מקור הח"ע נמשך מבחי' תחתונה שבמאציל, מל' דא"ס כו'. וע"ז נאמר על עסק התורה: מי מנה עפר יעקב כו'. וזהו ענין ב' בחי': חכמה בראש חכמה בסוף. שהם נמשכים מב' בחי' עפר הנ"ל. וז"ש: ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך. דהא בהא תליא, כי נעוץ סופן בתחלתן.

ובזהר ס"פ בלק ממעיני הישועה אלין או"א. היינו כי ב' מעיינות הנ"ל הן בחי' מ"נ ומ"ד, ושרשן מב' יסודות דאו"א. והם מקבלים מב' מזלות ונוצר ונקה. וע' במ"ח דכ"א א' ב'):