Video part 1  Video part 2 Video part 3

ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (בישעיה י"ב^[1]).

הנה בכל השנה היה ניסוך היין ע"ג מזבח, והוא מפורש בתשב"כ בהדיא בכמה מקומות. ובחג הסוכות היה עוד גם ניסוך המים ע"ג המזבח כל שבעת ימי החג. והוא הלכה למשה מסיני (סוכה ל"ד א', זבחים ק"י ע"ב) שאינו מפורש בהדיא בתשב"כ, רק דרבנן סמכוה אקראי. ושאיבת המים היה בשמחה גדולה, ע"ש: ושאבתם מים בששון כו', כמבואר במסכת סוכה ספ"ד ורפ"ה.

ויש להבין הטעם למה אינו מפורש בתושב"כ כו'? (ועיין מזה בזהר בסוף חלק א' בהשמטות די"א ע"ב ודי"ב ע"א וע"ב).

והנה בתחלה צ"ל ענין ניסוך היין. כי הנה ביין כתיב: (שופטים ט'^[2]) החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים.

בהיות ידוע דבינה: אם הבנים היא השמחה, כמ"ש: אם הבנים שמחה^[3]. כי השמחה היא גילוי ההעלם, לכן נמשך דוקא מבחי' בינה, שהוא כשמבין ומשיג תעלומות חכמה שנמשך בגילוי בהבנה והשגה ממש שמשיג אותו בטוב- אז יהיה השמחה.

משא"כ כשעדיין אינו משיג הדבר בהשגה היטב, רק הוא עדיין נעלם בכח חכמתו ואינו בגילוי אצלו ממש- לא יקבל עונג ושמחה כלל.

אך הנה בינה נק': ג"ע, עלמא דאתכסיא. וכמ"ש בזח"א ויצא (קנ"ג ב,' קנ"ד, ובשאר דוכתי). וזה היה עבודת הלוים, דכתיב: ועבד הלוי הוא^[4] - שממשיכים בחי': הוא, דהיינו עלמא דאתכסיא: הוא דא עתיקא המלובש בבינה, מהעלם אל הגילוי. והיינו ע"י השיר שהיו אומרים על היין שהוא בחי' בינה.

וזהו ענין: יין המשמח אלקים ואנשים - שמביא אלקות לידי גילוי לאנשים. דהיינו ע"י הבינה שמבין ומשיג גדולת ה' תתלהב נפשו בה'. וזהו ג"כ בחי' יין הגשמי שגורם ג"כ השמחה וגילוי ההעלם: נכנס יין כו'.

(וע' עוד מענין ועבד הלוי הוא בד"ה: אז ישיר משה ובנ"י, ומענין: הוא, בד"ה: לך לך גבי: הוא עשנו).

אך ההפרש בין ניסוך היין שבכל השנה לבחי': מועדים לשמחה, ובפרט סוכות זמן שמחתנו, שהיה בהם ג"כ ניסוך היין.

הוא כמו עד"מ, אדם כשנתפעל ושמח מאיזה דבר, אעפ"כ יכול להיות השמחה וההתפעלות אצלו בהעלם מזולתו, שיהיה תוכו רצוף חדוה ושמחה ואינו גלוי לעין כל. אבל כשנתפעל ונשמח מאד מאיזה דבר אזי נראה שמחתו לעין כל, ומרנן ומרקד ברגל ומטפח ביד שאינה יכול להיות בהסתר מרוב גדולת השמחה.

כך כל השנה אף שנתפעל מאלהות א"ס ב"ה הממכ"ע וסוכ"ע - אעפ"כ הוא בהעלם אצלו, שאור השמחה מתעלם בהכלי והכלי מגבילתו. אבל בחג הסוכות נראה שמחתו לעין כל, שהאור בוקע הכלי מחמת רוב גדולת אור השמחה וריבוי גילוי ההעלם.

(ועמ"ש בד"ה: ה' לי בעוזרי. ועמ"ש ר"פ שלח בד"ה: ענין המרגלים בפי': זבת חלב ודבש - שהוא מחמת תוספת האור והגילוי לא יוכלו הכלים להעלים כו')

ושמחה זו היא הרעש הגדול, כמו שמרנן ומרקד כשנשמח בגשמי כן ויותר מכן הוא הרנון והרקוד ברוחניות, בשירות ותשבחות לפני ה'. כמ"ש: והאופנים ברעש גדול. זהו ענין ניסוך היין של כל השנה, וגם בסוכות היו מנסכים גם יין.

וניסוך המים הוא היה בחג הסוכות לבד היו מנסכים יין בספל זה ומים בספל זה, מערבי של מים כו'. וניסוך היין הוא בחינת בינה וניסוך המים הוא בחינת חכמה, והוא גבוה מאד נעלה מניסוך היין.

והענין. כי זהו בחי' כהנים ולוים. כמ"ש בזהר: (ח"ג דל"ט ע"א) דיין מסטרא דליואי אתי כו' וסטרא דכהנא מיין צלילן נהירין.

כי טבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והוא בחי' כהן. שההשפעה יורדת לכה"ג ומשם לכל הכהנים, כמארז"ל: כה"ג נוטל חלק בראש - מדת ראש הוא משפיע.

ויין הוא בחינת לוים, שהוא ההעלאה ממקום נמוך למקום גבוה מאד. והוא ג"כ: לארמא קלא ברעש ושיר, שהוא בחי' התגלות. כמארז"ל: כל בעלי השיר יוצאים בשיר. משא"כ מים הוא בחשאי כמו בחי' כהנים: דעובדוי בחשאי אינון כו'.

וכמו שבחי' כהנים גבוה מבחי' לוים, כמ"ש: וילוו עליך וישרתוך - כך ניסוך המים גבוה מאד נעלה מניסוך היין.

(ובפרט שהיה מים חיים, שנודע מדרגתם הגבה מאד נעלה בבחינת חכמה. כמ"ש במ"א גבי מים חיים דקידוש מי חטאת כו'. גם כמ"ש בדרוש: והגדת לבנך בענין ההפרש שבין יו"ט לשבת, זהו ג"כ מוחין דאימא ומוחין דאבא. ובמ"א נת' שזהו ג"כ ההפרש בין ברכה לקדושה. גם לכן בכהנים נאמר: וקדשתו ובלוים כתיב: לטהרם, כמ"ש במ"א בד"ה: שבת שבתון, וע"פ ושמתי כדכד):

ב והנה נודע ענין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שתורה שבכתב הוא רק בחינת אותיות וצירופיהן, וכמארז"ל: כל התורה שמותיו של הקב"ה. ולכן כל אותיותיה מנויות לבל יעדיף ויחסיר וכל אות צ"ל בדמותו ותבניתו והנגיעה פוסלת.

והנה האותיות הן בבחינת בינה, וכמ"ש במ"א ע"פ: ופתחת עליו פתוחי חותם. וע' בהרמ"ז ר"פ ויקרא. וכנראה בחוש שכשבא השכל לכלל הבנה והשגה מתגלים בו בחי' אותיות במחשבה.

אבל בבחי' חכמה שהוא למעלה משכל המושג - אין בו בחי' אותיות עדיין. וזהו ענין אותיות התורה, שהתשב"כ היא בבחי' בינה, ובינה נקרא ספר תורה, כמ"ש בזהר (ויקהל רף רי"ש) והיינו בחינת אותיות המחשבה.

ואע"ג דאורייתא מחכמה נפקת - לגבי המאציל היא בחי' חכמה, אבל לגבי הנבראים היא בחי' בינה.

(ולכן חמשים יום מיצ"מ עד מתן תורה כנגד חמשים שערי בינה וביום החמשים שער הנ' ניתנה תורה. וע' בזהר תצוה דקפ"ג ע"א)

ותשבע"פ היא בחי' חכמה, ושם אין האותיות עיקר כל כך אלא השכל וההשכלה היא העיקרית המתגלית בתוך האותיות. ולכן אין מדקדקין באותיותיה כ"כ. כי בתשבע"פ העיקר היא החכמה וההשכלה. וכמו שאמרו בגמ': מאי טעמא דר' מאיר כו' - שהוא בחי' טעמים והוא בחי' חכמה כנודע.

(ואף שלמטה, הרי תשב"כ הוא בחינת ז"א ותשבע"פ היא בחינת מל' - הרי אדרבה באמת: בחכמה יסד ארץ - שהיא מל' תושבע"פ. וכונן שמים - ז"א תשב"כ הוא בתבונה. וע' מ"ש ע"פ: השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו')

ובזה יובן ענין הנ"ל שניסוך היין כתיב בתורה וניסוך המים לא נכתב בתורה רק הלכה למשה מסיני. והיינו כי יין הוא בחי' בינה, תשב"כ, וזהו פי': יינה של תורה וכדלקמן - ולכן יכולה להכתב בתשב"כ.

משא"כ ניסוך המים שהוא בחי' חכמה אינה יכולה להיות כתוב בתשב"כ שתתפשט בבחי' כתב אותיות. והוא בחי' מוחין דאבא ומוחין דאימא.

(ולפמ"ש בע"ח שכ"ו ספ"א מובן שכערך האצי' למעלה מהבריאה כך ערך החכמה למעלה מהבינה באצילות עצמו. והיינו שבינה היא בריאה שבאצילות משא"כ חכמה. ובפרטות בחי' חכמה שנקרא: מים חיים - היא בחי' אצילות שבאצילות.

והיינו שבחי' בינה נקרא: מי - דקיימא לשאלה. שעם היותו בחי' העלם הוא ההעלם של הגילוי. וכענין דכתיב: יוצר אור ובורא חושך - יצי' הוא גילוי, ובריאה העלם. והיינו ההעלם השייך להגילוי, מחשבה ודבור. משא"כ בחי' חכמה שהוא אצילות, הנה לגבי אצילות שוה בריאה ויצירה, וכחשכה כאורה כמ"ש במ"א.

והיינו לפי שבחינת אצי' הוא למעלה מסדר ההשתלשלות דבי"ע, ולכן ההעלם והגילוי שבסדר השתלשלות שהוא בחי' בריאה ויצירה, שניהם שוין ממש לגבי אצילות.

והנה על ידי ניסוך המים בחג ממשיכים גילוי ההעלם שלמעלה מסדר ההשתלשלות דהיינו בחי' חכמה שהוא אצילות בחי' מוחין דאבא, לכן הוא גבוה מאד נעלה מניסוך היין מוחין דאימא שהוא גילוי ההעלם שבסדר ההשתלשלות. ועמ"ש בד"ה: שיר השירים בפי': כי טובים דודיך מיין.

והוא ע"ד קריעת ים סוף. כי ים ויבשה הם העלם וגילוי של סדר ההשתלשלות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא. אך ע"י: רוח קדים - קדמונו של עולם שלמעלה מסדר השתלשלות העולמות, אזי: הפך ים ליבשה - כי שם שניהם שוין, וכחשכה כאורה כנ"ל).

ובזה יובן מארז"ל ע"פ: כי טובים דודיך מיין^[5] - ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. וצ"ל מהו סופרים ומהו יינה של תורה.

והענין דהנה מבואר בספר יצירה: בשלשה דברים ברא הקב"ה את עולמו בסופר וספר וסיפור. סופר הוא בחי' חכמה המשפיע לספר שהיא בינה בחי' מחשבה. וסיפור הוא בחינת דיבור המקבל מספר שהוא בינה, שהרי בלתי מחשבה א"א לדבר.

(וזהו שבשלשה דברים אלו ברא הקב"ה עולמו - כי התהוות העולמות הוא מבחי' דבר ה' שהיא בחי' ספור, והדבור מקבל ממחשבה שנק' ספר, שהוא נמשך מבחי' חכמה: איה סופר^[6]. וזהו בראשית ברא והיינו ע"י שמחכמה נמשך לבחי' מחשבה וממחשבה לדבור).

וזהו: ערבים עלי דברי סופרים - בחי' סופר שהוא חכמה ושם הוא שרש תורה שבעל פה וניסוך המי', יותר מיינה של תורה והיא בחי' תשב"כ שנק' ספר והוא בחי' בינה. וניסוך היין שבחי' חכמה שהוא בחי' סופר הוא גבוה מאד נעלה מבחי' בינה שהוא בחי' ספר.

(ועמ"ש בד"ה: איה סופר וע"פ: שחורה אני כו' מענין סופר וד"ס כו')

אך עם היות שהחכמה היא למעלה מבחי' בינה אעפ"כ חו"ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ואם כן צריך לחברם תמיד למטה ובאתעדל"ת אתערותא דלעילא.

וזהו: ושאבתם מים בששון - מים הוא בחי' חכמה תשאבו בששון שהוא בחי' בינה, ובזה יתחברו בחי' חו"ב להיות תרין ריעין דלא מתפרשין.

(וע' מ"ש במ"א בד"ה: ראה אנכי נותן כו' מענין זה, איך שגם בעבודת ה' למטה באדם, צ"ל ב' הבחי' דחו"ב יחד תמיד בחי' נקודה בהיכלי', וא"א להיות קיום בבחי' א' לבד כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה: וידעת היום גבי: שלום שלום לרחוק ולקרוב).

ולזה היו אנשי מעשה מרננים ומרקדים בעת ניסוך המים. (גם לכן היו מנסכין המים בשעת ניסוך היין, כמ"ש בהרמב"ם סוף הלכות תמידין ומוספין. וזהו ג"כ ענין הנז' בזהר (פ' בלק דקפ"ט סע"א) ע"פ: ויבא לו יין - דארמי מיא בההוא יין):

ג ובכדי להבין ענין: ממעיני הישועה - צ"ל תחלה פסוק: כוס ישועות אשא^[7]. שזה אמר דהע"ה על מדתו שהוא בחי' מל' דאצילות שנק': כוס ישועות. וכמ"ש בזהר: (ויחי דר"נ ע"א) דהא בהאי כוס אתנגידו^[8] ברכאן מאינון ישועות דלעילא והוא נטל לון וכניש לון לגביה כו'.

כמו הדבור עד"מ הוא הכלי שבו נמשכים ומתלבשים כחות הנפש שכל ומדות כו' - כך המל' היא הכלי שבו נמשך השפע מכל הע"ס כו'. וז"ש הלל בשמחת בית השואבה: אם אני כאן הכל כאן, וכדפי' בזהר: (בהשמטות דשייך לחלק ראשון דף י"ב ע"א) אי שכינתא דאקרי אני שריא כאן - הכל כאן כו'. וע"ש.

וישועות - פי' בזהר: (תרומה דקס"ט א') מאן ישועות - דא ימינא, דכתיב: ותושע לו ימינו כו'. ובפ' בראשית (דף א') פי': שהם חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה, שהם ה"ג^[9]. והענין שהם ה"ג ממותקות מה"ח^[10] כו', כמבואר בזהר הרקיע ר"פ בראשית שם.

וענין הישועה הוא - כי מל' דאצילות יורדת להחיות בי"ע, כמ"ש: רגליה יורדות מות^[11] - ע"כ צריכה לבחי' ישועות, להושיעה שלא יהיה יניקת החיצונים. וע"ז אמר דוד: כוס ישועות אשא - שיוגבה בחי' הכוס להעלותה באצי', אשר שם: לא יגורך רע.

(ועיין בהרמ"ז ר"פ בראשית דפי': שנשיאת הכוס הוא להמשיך לבחי' מל' מה"ג דע"י^[12] כו').

וזהו ענין: ממעיני הישועה - שהוא המעין שממנו נמשך הישועות לכוס של ברכה כו', ע"ד מ"ש במ"א בענין פי': נברך - דברכת הזימון. שהוא כמ"ש ברע"מ פ' בא (דמ"ב ב') בענין: מקור ומעין וחפירה, והיא בחי' בריכה - שנמשך לשם המעין הנובע מהמקור ע"ש. וזהו נברך להמשיך בחי' הבריכה זו, להמשיך ממנה לכוס של ברכה שמקבל מבחינת בריכה הנ"ל. וזהו ענין: מעייני הישועה.

(והיינו בחינת יסודות דאו"א. וכמ"ש בזהר: (ס"פ בלק דרי"ב סע"ב) ממעיני הישועה: אלין או"א כו' וכולא ממבועי נביעין עמיקין כו'.

וע' מ"ש בביאור ע"פ: ששים המה מלכות בענין מ"ש לע"ל: ומעין מבית ה' יצא והשקה כו'. כי עכשיו שההמשכה מבחי': ונהר יוצא מעדן - שהוא בחי' בינה אזי בהשתלשלות למטה נאמר: ומשם יפרד - שנעשה בחי' יש ודבר נפרד. אבל כשיהי גילוי בחי' מעין שהוא בחי': והחכמה מאין תמצא - אזי והשקה גם אפי' בחי': נחל השטים כו'. שגם למטה יהיה גילוי הביטול כו'.

ומזה ג"כ יובן בתוספת ביאור ענין מעלת ניסוך המים, שהוא מבחי' מעין בחי' חכמה - שגבוה מאד נעלה מניסוך היין שמבחי' בינה בחי': ונהר יוצא כו'. (וע' בזהר ל"ג דל"ט ע"א הנ"ל).

וי"ל ג"כ: דמבועי נביעין עמיקין - היינו ב' מזלות: ונוצר ונקה - שמהם מקבלים או"א. ולפי' הרמ"ז בכוס ישועות אשא, שהישועות נמשכים מיסוד דע"י המלובש בא"א, א"כ: מעיני הישועה הם: ע"י וא"א כו'.

עוד פי' שם בזהר בלק: דמעיני הישועה הם נו"ה. ובפרדס עמד ע"ז - מה שייך לנו"ה שיהיה נק': מעייני הישועה. אך עפמ"ש במ"א בענין: והנצח זו ירושלים יובן זה כו').

והנה ע"פ המבואר למעלה בענין ניסוך המים שלא ניתן לכתוב בתשב"כ מפני שהוא מבחי': סופר שלמעלה מבחי' ספר כנ"ל - הנה עד"ז יובן עוד ענין הקפות שבשמע"צ שלא נכתבו אפילו בתשבע"פ ואינו אלא מנהג. כי הנה המה מקיפים דאבא ולכן לא ניתנו לכתוב אפילו בתשבע"פ, שהיא בחי' א"פ דחכמה כו'.

וקרוב לזה נתבאר במ"א בענין: תפלת ערבית רשות - שהוא מפני שהמשכה זו היא ממקום עליון מאד עד שאין אתעדל"ת מגעת שם כ"כ, לכן הוא רשות שאינו חובה ממש מטעם הנ"ל. עיין בזהר ח"א דקל"ג ע"א.

(ועוד י"ל בענין: ושאבתם מים בששון - שהיה שמחה גדולה בשאיבת המים. והוא מובן ממ"ש במ"א ע"פ: ביום השמיני עצרת: שבחינת חכמה מאירה בבחי' ריחוק. כמ"ש: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וזהו ג"כ ענין: ותתצב אחותו מרחוק, וכתיב: אמור לחכמה אחותי את. וע' במק"מ פ' תולדות (קמ"ב א') בפי': מרחוק ה' נראה לי.

אבל מבחי' בינה נמשך בבחי' קירוב. וזהו: כאיש אשר אמו תנחמנו כו'^[13]. ולכן: אם הבנים דייקא שמחה - שהשמחה היא בחי' גילוי, אשר זה נמשך מבחי' בינה דייקא. וזהו ענין יין המשמח כו'.

אך בחג הסוכות יש כח לנש"י להמשיך בחי' חכמה, שיהיה החכמה מאיר ג"כ בבחי' קירוב וגילוי כמו הבינה ממש. וע"ז נאמר: בן חכם ישמח אב^[14] - בן חכם דוקא. וע' מזה בד"ה: ביום השמע"צ.

וזהו ענין השמחה דבית השואבה - שבחי' מים חיים חכמה עילאה נמשך בבחי' גילוי וקירוב, ע"ד: אם הבנים שמחה שהשמחה היא הגילוי. והיינו שאז נמשכים ומתגלים מוחין דאבא כ"כ כמו הגילוי דמוחין דאימא כו'.

והכח הזה הוא ע"י התשובה ביוהכ"פ: לפני הוי' תטהרו וכו' ע"ש. והיינו שע"י התשובה מעורר בחי' הכתר שלמעלה מהחכמה, ואז ע"י התגלות הכתר בחכמה נמשך שיהיה החכמה בבחי' גילוי.

ועמ"ש ע"פ: אריתי מורי - והוא עד"מ החכם כשנופל לו שכליים חדשים הרבה מאד מוכרח לגלות מעט מחכמתו כי לא יכול לסבול מרבוי האור. וכענין מ"ש במ"א ע"פ: אז יבקע כשחר אורך כו'.

ועמ"ש במ"א ע"פ: ארוממך ה' כי דליתני כו' - שם נת' ענין זה. וע' מ"ש בפ' שמות סד"ה: מי שם פה לאדם. וזהו ענין: וחסידיך ירננו שבזהר ר"פ ויצא (דקמ"ח ע"ב).

גם, כמו שענין התשובה הוא בחינת לרחוק שנעשה קרוב, כך עי"ז נמשך מלמעלה מה שהוא בחי': אחכמה והיא רחוקה ממני - יהיה מאיר בבחי' קירוב ממש. ועמ"ש בביאור ע"פ: ואתחנן כו'.

ועוי"ל דמבואר בד"ה: והגדת לבנך, שביו"ט נז' שמחה - לפי שהוא מוחין דאימא בחי' השגה, אבל בשבת מוחין דאבא שהוא מה שלמעלה מההשגה לא שייך שמחה כ"א ביטול. ועד"ז בחי' מים צלילין דח"ע לא שייך שמחה.

אך על ידי: שבת שבתון דיוהכ"פ, שהוא בחי' שלמעלה מהשבת ומחכמה עילאה, לכן נמשך בסוכות שיהיה חכמה מאיר בקירוב בבחי' השגה. ולכן היה שמחה בניסוך המים. והוא שמחה שבבחינת ביטול. ע"ד מ"ש סד"ה: בשלח פרעה גבי: ולא נחם כו' בענין: ארץ כנען.

ולכן זהו: מעייני הישועה - שלא יהיה יניקת החיצונים, כי החכמה דוחה אותם. וכן השמחה שבבחינת ביטול כו'):