Video part 1 Video part 2 Video part 3
ביום השמיני עצרת תהיה לכם[1].
ובכל המועדים כתיב: ועשית פסח לה' אלקיך[2] ועשית חג שבועות לה' אלקיך[3]. ובסוכות כתיב בפ' אמור: וחגותם אותו חג לה'[4]. - פי' שמביאין שמחה בהקב"ה. כמאמר: וישמחו בך ישראל מקדשי שמך - שישראל מקדשי שמך מביאין השמחה בך. ואין שמחה אלא ביין, כמ"ש גבי יין: המשמח אלקים ואנשים כו'.
ולהבין זה איך הוא השמחה למעלה בו ית' שאין לו דמות הגוף וכו'? (ועמ"ש ע"פ: שוש אשיש בהוי'. וגבי פורים בפי': רננו צדיקים בהוי')
הנה כתיב: בן חכם ישמח אב[5]. פי' עד"מ אב שרוצה להבין חכמת בנו אזי מסתיר א"ע ממנו בכדי לידע ולהכיר חכמת הבן, שיבין שההסתר וההעלם הזה אינו אלא בכדי שיבקשנו הבן וימצאנו, ואז תגדל השמחה באביו בשביל חכמת בנו והכרתו בזה כי יחפשנו בחפש מחופש לרדוף אחריו.
כך הנה כתיב: בכסה ליום חגינו - שמסתיר ומכסה א"ע בר"ה בשביל שתגדל השמחה במועד חג הסוכות.
וביאור הענין הזה. כי הנה ר"ה הוא יום הדין ומשפט לאלהי יעקב - שמראה א"ע כאלו מסתלק השראתו ואינו רוצה כ"א להיות דין ומשפט על אלהותו ית', איך לשכון ביעקב. ומדקדקין על כל מעשי האדם להביא במשפט כל המשכות אלהותו שהמשיך כל אחד ואחד על נפשו לפי בחי' מדרגתו בשנה העבר'. וכל מה שימשיך עליו עוד על להבא בשנה זו, ואם הוא ראוי לכך. והרי הוא כאלו מסתיר א"ע ממנו כו'.
אבל: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא כתיב בפ' וילך - שבחי' ההסתר וההעלם בזה אינו בבחי' הסתר והעלם אמיתי על צד עצם ההעלם לומר שהוא תכלית כוונת המכוון ח"ו להיות כמו רוגז אמיתי ח"ו. אלא שכדי שיבקש פניו ולהתגלות גילוי אלקות ית' בחג הסוכות עשה כן, שיהא שמחתנו, שתתגדל השמחה בהתגלות מההעלם אל הגילוי.
וזהו: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא - דהיינו בחי': ועבד הלוי הוא - שהוא בחינת יין: המשמח אלקים ואנשים, כמ"ש במ"א.
ולכן אנו מבקשים פניו בכל התפלות ותחנונים שמראש השנה ועד יו"כ, במלכיות זכרונות ושופרות וצועקים מלך מלך, להמשיך מלכותו עלינו מראש השנה ועד יוכ"פ, דהיינו התגלות רצונו כמ"ש: יאר ה' פניו אליך.
שהוא עד"מ, כמו כאשר יחטא איש לאיש הרי הוא ברוגז עמו, וכאשר הוא מבקש פניו, מוחל לו ומעביר ממנו פניו של זעם ומראה לו פנים של אהבה ורצון להגלות לו אהבתו. כך השי"ת מוחל עוונות עמו ומעביר מהם הפנים של הרוגז וההסתר בהגלות נגלות עליהם אור פניו, כמ"ש: יאר ה' פניו אליך. עד שבחג הסוכות נגלה כבוד ה' מההעלם אל הגילוי. ולכן הוא: זמן שמחתנו.
וז"ש: ישא ה' פניו אליך - ישא מלשון הסתלקות ונשיאות פניו למעלה, כלומר שמסלק עצמו כביכול ממנו ומתראה בפניו של רוגז ודין. וכל כך למה - בשביל: אליך - דהיינו שיומשך גילוי אלקותו ית' מההעלם אל הגילוי, ואז תהיה השמחה ביתר שאת.
[ועיין מ"ש בד"ה: ושאבתם מים, מענין: בן חכם ישמח אב כו'. ובזהר ח"א כ"ב א', ודף ס' ע"ב, ח"ג ע"ד ב'. ודף רע"ט סע"ב]:
ב והנה סיבה הגורמת ההעלם וההסתר, הוא מ"ש: עונותיכם מבדילים ביניכם כו'. וצריך להבין דהא כתיב: גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה, ואיך העון שהוא חושך יהי' הבדל נגד אור ה'?
אך יש ב' בחי'. היינו בחי' חיצוניות ובחינת פנימיות. חיצוניות - הוא שמהווה כל הנבראים מאין ליש ומחיה את כולם, שהוא מבחי' חיצוניות מלכותו ית', כמ"ש במ"א. ובבחי' זו אין הבדל והסתר מסתיר ומעלים אורו ית', כדכתיב: מלא כל הארץ כבודו, וכתיב: ומלכותו בכל משלה.
אך בחי' פנימית - הוא ענין המשכות אלקותו וקדושתו עלינו מבחי' פנימיות רצונו ית'. ובבחי' זו: עוונותיכם מבדילים ביניכם - דוקא שלא יתגל' ויאיר ביניכ' בתוך פנימי' נקודת הלב.
(ע' באגרת התשובה פד"ה. ועמ"ש בפ' תצוה ע"פ: ועשית ציץ - בפי' וענין מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל כו'. ועמ"ש סד"ה: למנצח על השמינית)
כי הנה כתיב: פנים בפנים וכו'. שגם באדם יש בחינות פנימיות וחיצוניות. חיצוניות הוא מ"ש: כי פנו אלי עורף כו', וכמ"ש במ"א. ופנימיות נקרא מה שהוא עיקר רצונו ומגמתו וחפצו.
ויש ב' בחי' אלו הן בסור מרע הן בועשה טוב. כי בסור מרע כתיב: עונותיכם מבדילים כו'. ובועשה טוב: הנה אומרים כל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחוה - שיש ב' בחי' בחי' כריעה ובחינת השתחואה.
כי הנה כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומייחדים אותו בק"ש. אך לא כל אפין שוין. שיש מי שאינו נתפס כ"כ בלבו מקרב איש ולב עמוק עד כלות הנפש, לבטל רצונו ממש עד שלא יהי' לו רצון אחר כלל זולת עבודתו ית', ותורת ה' להיות חפצו - רק הוא על עמדו ומצבו יעמוד כמו קודם ק"ש, ואינו אלא בחינת הודאה שמודה ומסכים בלבו שאין עוד מלבדו ואפס זולתו וכולא קמיה כלא חשיב.
אך אל אתכפייא סט"א להיות כל רצון הגוף וכחותיו נכנעים לעשות רצון נפשו האלהית באמת לאמיתו. ונקרא בחי' זו כריעה, (וז"ש בזהר (בראשית דמ"ב ע"ב) הכא הכרעה והיינו בהיכל ההוד שהוא בחינת הודאה) שכורע על ברכיו שהם לבר מגופא, שהגוף עומד על עמדו.
משא"כ ביטול רצונו לגמרי וכלות הנפש אליו ית' לדבקה בו בפנימיות נקודת לבו זה הוא בחי' השתחוואה, שכופף קומתו וראשו, ששם מקור הדעת, שרעותא דליבא נמשך מחמת שמקשר דעתו בחוזק בגדולת ה', ואזי נכנס בעומקא דליבא ונגע עד הנפש בחי' פנימית נקודת לבבו ממש עד שאתכפייא סט"א ואין לו רצון אחר כלל.
וזהו: וכל קומה לפניך תשתחוה - שהקומה זקופה תלוי בנשיאת ראש שהוא ענין הדעת.
(ועיין ממעלת השתחואה ברבות וירא פנ"ו. ועמ"ש סד"ה: והיה ביום ההוא יתקע בענין: והשתחוו לה', וסד"ה: והיה מדי חדש בענין להשתחוות לפני.
וצ"ל מ"ש בזהר (בראשית דמ"ג ב') הכא השתחואה דהיינו בהיכל הנצח. ואפ"ל כי נצח הוא ענף החכמה, שהוא בחי' ראיה, שמזה נמשך השתחואה וביטול - כי אינו דומה שמיעה לראיה. והיינו כי הוד ענף הבינה שהיא בחי' שמיעה כו'.
וז"ש בפע"ח בכוונת תפלת ערבית דשבת: כי בחול איהי בהוד ובערבית דשבת גם איהי בנצח - והיינו לפי כי בשבת כתיב: ויברך אלקים את יום השביעי, וכנודע דברכה היא למעלה מבחי' הודאה. וכמ"ש ע"פ: ציון במשפט תפדה ע"ש.
ויותר נראה עפמ"ש בד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית - שיש ב' בחינות בהשתחואה, דהיינו השתחוואה חיצוניות שמכניע את הגוף שלא ימרוד במלך בפועל ממש, אבל עיקר רצון ופנימית הנפש אינה מבוטלת כו'. משא"כ ההשתחואה בבחי' פנימיות הוא בחי' בטל רצונך מפני רצונו שאין לו רצון וחפץ אחר כלל):
ג וזהו ענין כל סדר עבודה שמר"ה ועד יוהכ"פ, במלכיות זכרונות ושופרות ותפלות ותחנונים, שמר"ה עד יוהכ"פ - לעלות מבחינת כריעה לבחי' השתחואה. ואזי מתגלה ביום הכפורים פנימיות רצונו ואהבתו ית', ויאיר פניו אלינו אל תוך פנימיות נקודת הלב. כמ"ש: לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש[6] - פניך דייקא. שהוא בחי' פנימיות אהבתו ית' ורצונו ית'.
והיינו על ידי התשובה. כי עיקר התשובה היא חרטה בלב, דהיינו לעקור הרצון שלא ירצה עוד כלל לשוב לכסלה. ועל ידי זה אתכפייא סט"א: ונגלה כבוד ה',[7] יאר ה' פניו[8].
כי רוצה ה' בעמו - כמשל האדם שמוחל לחבירו אחר שמתחרט, ומראה לו שאין לו רצון וחפץ עוד בדבר אשר זדה לו, ועי"ז ירצה פניו וישוב וירחמהו.
וזהו: כל האזרח בישראל ישבו בסוכות[9]. פי': האזרח - מה שזורח ומאיר בישראל בתוך פנימיות נקודת הלב, (עמ"ש ע"פ: ראה אנכי בפי': לאיתן האזרחי, ובאגה"ק בסופו ע"פ: וצדקה כנחל איתן) ישבו בסוכות זמן שמחתנו, על ידי הארה והתגלות שנתגלה ביום הכפורים כנ"ל.
וזהו ענין סדר נטילת לולב והאתרוג. כי הנה ארז"ל: (במדרש רבה פ' אמור פרשה שלשים) פרי עץ הדר - זה הקב"ה כו'. וגם אמרו: פרי עץ הדר - הדר באילנו וכו'.
כי האדם עץ השדה[10]. פי': האדם - זה הקב"ה, כמ"ש: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם[11] - נמשל לעץ השדה. והוא ענין: עץ החיים[12] כמ"ש במ"א. (ועיין מזה בזהר אמור דצ"ו ע"ב, ודצ"ז ע"א).
והדר באילנו - הוא בחינת פנימיות האילן שהוא ענין פנימיות האהבה שיש להוי' עלינו. כמ"ש: לבבתני אחותי כלה כו'[13] - שהאהבה הוא עד"מ בבחי' פנימית נקודת הלב: ישראל בתוונא דלבא יתבי, ונפלאה אהבתו להם.
(וזה הוא מ"ש במ"ח, מסכת אורות ז"א פ"ג, משנה ז': ובפנימיותו כו'. ונת' מזה לעיל בשה"ש ע"פ: ששים המה כו' אחת היא יונתי תמתי, ע"ש ביאור דברי המ"ח הנ"ל. ותמתי[14] תאומתי[15] - ע"ז מרמז ג"כ התיומת דלולב)
והאתרוג מחברים אותו עם הלולב. שהוא גבוה במינו, דהיינו השרש המושרש למעלה העושה פרי למטה בישראל, בחי': לו לב - להיות לב א' לו ית' לבד ולדבקה בו, דהיינו לבחינת עצמותו ומהותו ית', בדביקה וחשיקה מעומקא דלבא לקרא אליו לבי. כמ"ש: צור לבבי[16] - שהוא הוא כביכול פנימיות נקודת לבו ואין לו לב אחר אלא צור לבבי.
ומנענעים את הלולב לששה קצוות שהנענוע הוא ענין התעוררות (כמ"ש בספר עמק המלך שער שעשוע המלך. ועמ"ש בפ' שלח ע"פ: אני כו' דפ' ציצית, בפי' ענין מארז"ל: בשעה שישראל אומרים אמן יהא שמיה רבה מברך הקב"ה מנענע ראשו כו') והוא לעורר בהליכה לבחי' פנימית הדעת שהוא שורש המדות וקיומן המתגלים בלב שהם נמשכים ממנה.
ובהובאה לחזה של אדם לפנימיות נקודת הלב של האדם בעצמו להיות לה: האזרח בישראל - שיהא זורח ומאיר בהתגלות לבו.
וזהו ענין: המועדים לשמחה - שיהא שמחה לפניו ית' בהתגלות אהבתו מהעלם אל הגילוי, וכמ"ש: וחגותם אותו חג לה', כנ"ל:
ד אך ביום השמיני עצרת תהיה לכם - כי יום השמיני הוא שמחת תורה. והתורה נקרא: כתר - כמאמר רז"ל: כתר תורה. וכן תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן עולים תר"ך. וכן אמרו רז"ל: דאשתמש בתגא חלף - זה המשתמש במי ששונה הלכות, שנקראת: תגא דמלכא.
והיינו עד"מ כמו המלך שאוהב אחד מאד ובשביל אהבתו נוטל כתרו מעל ראשו ונותן לאוהבו. כך הנה באהבת ה' ובשמחתו ששמח נוטל כתרו כביכול מעל ראשו ונתן להם. (ועמ"ש סד"ה יביאו לבוש מלכות) והיינו: כתר תורה - דאורייתא מחכמה נפקת - אבל שרשה היא למעלה מעלה ממדריגת חכמה עילאה.
וזהו: וירם קרן כו' - שנותן התרוממות גדולה עד אין קץ למעלה מעלה מבחי' גילוי אור פניו כו'.
(שבחי' הארת פנים הוא הארה בעלמא הנמשך מבחי' זו דכתר תורה. עמ"ש במ"א בביאור ע"פ אלה מסעי כו' ויכתוב משה. שבחי' אור פניו נקרא תיקון ואמת שנקרא חותמו של הקב"ה והחותם הוא בחי' עשיי' לגבי עצמיות שמו הגדול.
ועד"ז שמיני עצרת הוא למעלה מבחי' החותם דהו"ר. וכמ"ש במ"א ע"פ: צדקת פרזונו כו'. ועמ"ש בפ' וישב בד"ה בכ"ה בכסלו בחי': כובע ישועה - להמשיך בחי' הדרת פנים. והיינו שבחי' כובע ישועה זהו מקור הדרת פנים ונק': עטרת תפארת שיבה כו' - עטרת הוא בחי' כתר ועטרה) והיינו לפי שישראל עם קרובו.
וזהו: עצרת תהיה לכם - פי': עצרת - כתרגומו: כנישו - שמתאסף ומתקבץ להיות לכם למשמרת לכל השנה קבלת מלכותו ית' בכתר תורה.
והיינו כמ"ש: שום תשים עליך מלך - שהוא על ידי התורה והמצות כי מצות המלך היא. (וע' בזהר אמור דצ"ו סע"ב, וע' לקמן ע"פ: ביום השמיני שלח כו')
ותהיה השמחה גדולה לאלהים יותר משמחת הנפש בדבקותה באלהים חיים, עד שאין השמחה נקרא אלא בשם גילה. (ע' בזהר ס"פ פנחס דרנ"ט ע"ב)
פי': שמחה - היא מלשון התגלות החדוה. וגילה - הוא ענין שמחה אשר בקרבו. וכמ"ש: בני ציון יגילו במלכם - כי מפני אימת המלך נאסף השמחה בקרבו ולא תתראה החוצה. (ועמ"ש ע"פ: שוש אשיש כו' תגל נפשי כו'. ועמ"ש סד"ה: ויהי בשלח פרעה):
וזהו: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך - מחמת שהלבבות ייראוך ומקבלים עול מלכותך עליהם - אין שמחה וזמר רק בקרבו וכליות לבד. (ועמ"ש מזה בפ' ואתחנן ע"פ וידעת היום)
וזהו: עצרת - שנקלטת ומסתתרת השמחה וגילה בתוך בחי' אימת עול מלכות שמים, שמקבל עליו כל השנה לקיום תר"ך מצות המלך באהבה וברצון.
(והמשכת היראה מבחי' כתר תורה יובן עוד ממ"ש בפ' מקץ בביאור: ע"פ כי אתה נרי. וגבי שבועות בד"ה: וידבר אלקים כו'. וממ"ש בד"ה: תקעו בחדש בפי': כי עמך הסליחה למען תורא.
והנה צ"ל דלעיל ע"פ; שוש אשיש נתבאר: דבחי' גילה תגל נפשי - זהו בחינת ראש השנה. אך המעיין בזהר (פ' פנחס דרי"ד ע"ב) יבין הענין. כי לפי דבעשי"ת הוא בחינת? שמאלו תחת לראשי - מזה נמשך חרדה ויראה להיות: גילו ברעדה. ובסוכות לפי שהוא בחינת: ימינו תחבקני - ע"כ הוא בחי': שוש אשיש ושמחה. אמנם שמיני עצרת דהא כדין זיווגא דגופא הוא בחי' תפארת, וכולל חו"ג שהן תרין דרועין. וכמ"ש בזהר תרומה (קע"ה ב') דאחיד להאי ואחיד להאי. וע"כ מצד היותו כולל ב' הבחי' יחד השמחה היא בחי' גילה כו'. כענין: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, וכנ"ל)
(ועיין בזהר ח"א ס"ד ב' מענין: ביום השע"צ, ודף ר"ח ב'. ובסוף ח"א סס"י כ"ד וכ"ה. ח"ב קל"ה א', ח"ג צ"ו ב', ק"ד ב', רנ"ט ב', וד' רי"ד ע"ב):
קיצור ע"פ: ביום השמע"צ כו' ובכל המועדים.
(א) פירוש: בן חכם ישמח אב - כשהבן מבין שההסתר שאביו מסתיר א"ע ממנו הוא רק בכדי שיחפשנו. וזהו: בכסא - ר"ה יום הדין והוא ענין: הנסירה בר"ה, שהוא הסתלקות פנימיות המוחין מהמדות. אבל כוונת ההתכסות בשביל: ליום חגנו - הוא הגילוי בחג הסוכות. והיינו ע"י שמחפשים ומבקשים פניו בעשי"ת. וזהו: ישמח אב - שמביאים שמחה בהקב"ה, כמ"ש: חג לה'. ועל דרך זה נאמר: וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב[17]:
(ב) והגורם ההסתר הוא בחינת: עוונותיכם מבדילים - שלגבי בחי' הגילוי מפנימיות זהו מסך מבדיל. וכעין משארז"ל בענין אור שנברא ביום ראשון וכיון שנסתכל במעשה כו' עמד וגנזו מהן. ומעין זה יובן בגילוי פנימיות, שצ"ל ע"ד: פנים בפנים דבר, שגם באדם יש חיצוניות ופנימיות. והיינו אפילו בועשה טוב. וזהו ההפרש בין בחי': וכל ברך לך תכרע שאינו אלא בחינת הודאה, וכורע על ברכיו שהן לבר מגופא. ובין: וכל קומה לפניך תשתחוה, שכופף קומתו וראשו ששם מקור הדעת. ועד"ז ארז"ל: שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה - המכוון שיהיה בו בגילוי כל ע"ס שבנפש בבחינת: וכל קומה לפניך תשתחוה:
(ג) וזהו סדר העבודה שמראש השנה עד יום הכפורים לעלות מבחינת כריעה לבחינת השתחואה. וזהו ענין השתחוואות שבסדר עבודה במוסף דיום הכפורים. ועי"ז נמשך: יאר ה' פניו אליך. לפני הוי"ה תטהרו - פנימיות שם הוי'. וזהו: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר זה הקב"ה כו' וגם עץ הדר בחי' האדם עץ השדה. ופרי עץ הוא מקור נשמות הצדיקים שהוא בחינת הדר באילנו והלולב - לו לב בחינת: צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, וגם זאת קומתך דמתה לתמר[18] בחינת וכל קומה לפניך תשתחוה. ושמחתם לפני ה' - השמחה ע"י גילוי המוחין חב"ד כו' כי: בן חכם ישמח אב - שגם מוחין דאבא באים בגילוי כו'. וזהו: ושמחתם- כמו בהשכיל שכל חדש מתמלא תענוג ושמחה:
(ד) אך: ביום השמיני עצרת שהוא שמחת תורה, היינו שמאיר בחי': כתר תורה - שהוא למעלה מהמוחין כמו גלגלתא דחפיא על מוחא, ע"י שהוא מבחינה שלמעלה מהשכל המושג. עמ"ש בביאור ע"פ: אני ה' אלקיכם דפרשת ציצית. וזהו: וירם קרן. ואזי עצרת תהיה לכם כניסת ואסיפת המוחין תחת גלגלתא וכתר החופף עליהם בבחי': בטל רצונך לגמרי. ועמ"ש בד"ה: את שבתותי תשמרו בענין כתר - לשון כתר לי זעיר. ומ"ש סד"ה וידבר כו' במדבר סיני, בענין: שאו את ראש כו' לגלגלתם מבן עשרים שנה כו', ע"ש. ופי': עצרת שנקלטת ומסתתרת השמחה בתוך בחי' אימת עול מלכות שמים, עד שאין השמחה נקרא אלא בשם גילה. ע"ד: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו. ועמ"ש מזה בד"ה: וידעת היום והשבות. ואפ"ל מר"ה עד שמע"צ הוא ג' כתרים. היינו בר"ה אמרו לפני מלכיות, זהו המשכת: כתר מלכות. וביוהכ"פ: כתר כהונה - שנכנס הכה"ג לפני ולפנים וממשיך להיות: וכל קומה לפניך תששחוה. ועליות הנשמות ע"ד: בהעלותך את הנרות אל מול פני כו', ואח"כ: כתר תורה - בשמע"צ הוא ההמשכה מלמעלה למטה. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה בחינת כתר שם טוב. ויש להעיר לענין שלשה כתרים הן כו' וכתר שם טוב מעין מה שנתבאר בד"ה מי מנה כו' גבי פי' רובע ישראל: