video part 1 video part 2 video part 3
להבין מ"ש ביום השמיני עצרת תהיה לכם[1]. ובשביעי של פסח כתיב: עצרת להוי' אלהיך[2].
הנה כתיב: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[3].
ופי': בכל לבבך - ארז"ל: בשני יצריך, ביצ"ט וביצה"ר[4]דהיינו שכל כח ועוצם הלהב רשפי אש בוערה מכל מיני יצה"ר שבעוה"ז, יתהפך הלהב כולו לאהבת ה'.
וכמו שיהיה לעתיד, דכתיב: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד[5] - דהיינו שאפי' כל העמים עו"ג שהן שרשי התאוות גשמי' - יהפוך להם שפה ברורה לקרוא כולם כו'. והוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא.
ולעבדו שכם אחד. פי': שכם - בחי' אחוריים, בתר כתפין. והיינו כענין מ"ש: ואתה הסבות את לבם אחורנית[6] - יתהפך להיות בבחינת אחד.
[וזהו ג"כ ענין: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך[7] - שבירור דיוסף להיות מבחי' שכם בחינת אחד - הוא בבחי' שלמעלה יותר מבירור דהשבטים, וכמ"ש סד"ה: והנה אנחנו מאלמים אלומים. וע' לקמן בענין בכל מאדך]
וזהו פי': ואהבת - שהוא לשון ציווי וגם ל' עתיד לומר שלעתיד סופך לאהוב את ה' בכל לבבך: כי לא ידח ממנו נדח[8].
ובכל נפשך - הוא בחי' אהבה גדולה מזו שאינה נתפסת בלב האדם, לפי שאין בגשמיות דוגמתה וכערכה כלל כ"א לה' לבדו, והיא אהבת הנפש האלקי' לבדה. וכמ"ש: נפשי אויתיך[9] והאהבה הזאת היא מתלהבת ומתלהטת בנפשות הצדיקים, כי היכל ה' המה[10] וכלי בית ה'.
ובכל מאדך - היא בחי' אהבה העולה על כולנה, שהיא בחי' אהבה רבה במאד שאינה נתפסת אפילו בנשמו' הצדיקים, וגבהו דרכיה במאד מאד למעלה מעלה מבחי' הנבראים - שהוא לדבקה בו ית' ממש בא"ס ב"ה.
והנה כתיב: גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר[11]וכך האהבה הנמשכת מזה היא בבחי' מאד בלי שיעור וגבול, ואין הנפש יכולה להשיגה להיות שהנפש היא בחי' נברא בבחי' כלי וגבול.
אך הזוכה לאהבה רבה הזאת הם בעלי תשובה, ע"ד מאמרז"ל: במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד[12].
והענין, כמ"ש: כיתרון האור מן החושך[13]. - פי' שיש יתרון ומעלה לאור כשבא מן החושך דוקא. דהיינו כשישים האדם אל לבו כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה בכל ימי חיי הבלו, שהם חשך ממש והסתר פניו ית' ואעפ"כ בכך היה חפץ ומתאוה וכו' - מכש"כ וק"ו שיש יתרון מעלה לאור ה'. אשר לזאת תתרבה ותתגדל האהבה במאד ביתר שאת ומעלה לאין קץ, להוציא נפשו ממאסרה להשתפך אל חיק אביה, א"ס ב"ה ממש ולדבקה בו ממש. (ועמ"ש מזה בד"ה: שמאלו תחת לראשי בפ' כי תשא).
וזהו ענין: זדונות נעשו כזכיות[14] ע"י תשובה, כי יעלה ויבא ויגיע לבחי' אהבה רבה הנ"ל. ולכן אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, להיותם בחי' גמורים מלשון: כלי שנגמר מלאכתו, ועדיין הם בבחי' כלי.
ולזה הזהירו רז"ל: במאד הוי שפל רוח בפני כל אדם[15] - כדי להיות נשבר ונדכה ונכנע ורוחו נמוכה בכדי שיאיר עליו אור האהבה כיתרון האור הנ"ל.
וזהו שאמרז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב[16] - ואמרו: שיהיה כל ימיו בתשובה[17]. - כי עוה"ב אינו אלא זיו והארה ממנו ית', כמארז"ל: צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה[18]
ואמרו: ביו"ד נברא העוה"ב[19] כנ"ל. ופי': ביו"ד - בהארה הנמשכת ומתפשטת מבחי' היו"ד. כי היו"ד עצמו הוא בחי' אותיות שמו הגדול: והוא ושמו אחד. וכמ"ש: כי נשגב שמו לבדו, רק: הודו על ארץ ושמים[20] - והודו הוא זיו והארה מן שמו אשר נשגב לבדו.
וישראל הם: עם קרובו - של מהותו ועצמותו כביכול ממש ע"י תשובה מאהבה רבה הנ"ל לדבקה בו ממש בא"ס ב"ה לבדו.
והנה ענין תשובה מאהבה זו הוא ענין בחי': יציאת מצרים. ופי': יציאת מצרים - לצאת מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה, דהיינו לצאת מבחי' צדיק לבחי' בע"ת הנ"ל.
אך גם בכל אחד ואחד כפי בחינתו יש בחי' יצ"מ, ואפילו בהמון עם כפשוטו לפנות מעסקיו ועניניו בעניני העולם. ובפרט בעלי מו"מ צריכין לקבוע עתים לפנות דעתם מעסקיהם כפי הפנאי שלהם. וכן יש יצ"מ במדריגה ומעלה אחר מעלה עד רום המעלות עד אשר יגיע לבחי' אהבה רבה הנ"ל.
[ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: אני כו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו']:
ב וזהו ענין ז' ימי הפסח, ימי יצ"מ. שהוא זמן התעוררות בחי' אהבה רבה הנ"ל ממטה למעלה כו'.
אך ביום השביעי שהוא בחי' אהבה רבה בהתגלות: עצרת לה' אלקיך.
ופי', כענין: אם רץ לבך שוב לאחד[21]. וכמ"ש: כלה שארי ולבבי צור לבבי[22]. פי' שמתחלה: כלה שארי ולבבי - בכלות הנפש ממש. ואח"כ: צור לבבי - צור הוא מלשון חיזוק, וכמ"ש: הצור תמים פעלו[23]. דהיינו שיתחזק במעוזו, להיות שבע"כ אתה חי כו'[24] - כדי להיות לו ית' דירה בתחתונים. וצריך לעשות משכן ומכון לשבתו ע"י עסק התורה והמצות שיהיה הוי' בבחי' אלקיך דהיינו שיהיה שורה ומתלבש בתחתונים.
[ועמ"ש בד"ה: כי תצא גבי: ונתנו הוי' אלקיך בידך - הויה הוא תורה ואלקיך הוא מצות, ע"ש. ועמ"ש לעיל בד"ה: כי המצוה הזאת בפי' מ"ש במ"ת: אנכי הוי' אלקיך - דהיינו שלהיות נמשך בחי' הוי' מבחי' אנכי - באתעדל"ת תליא מילתא, ע"י התורה והמצות כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה: אתם נצבים בפי' כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא - פי' כטבע האש שמסתלק למעלה עד"מ ואינו יורד ומתפשט וכו'. ולכן נק': אל עליון כו' ע"ש. אך ע"י אתעדל"ת ברצוא ושוב - ממשיכים להיות: קראתיך הוי'.
ועד"ז יובן גם כאן פי': עצרת להוי' אלקיך - שהוא ענין ההמשכה מא"ס ב"ה: אנכי מי שאנכי - שיהיה נמשך להיות הוי' אלקיך, דהיינו שיתלבש בתורה ומצות כו'. הקב"ה יושב ועוסק בתורה כו'. ועמ"ש מזה בד"ה שיר השירים]
וכמארז"ל: א"ת בניך אלא בוניך[25] - כי ת"ח נק': בנאים - שעוסקים בבנינו של עולם. כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד[26]. וכתיב: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי[27]. וכן בענין המצות ובפרט מצות הצדקה, דכתיב: עולם חסד יבנה[28] וכתיב: חסד ה' מלאה הארץ[29].
וזהו בחי' עצרת של ז' ימי הפסח לעצור ולכלוא את הרוח והנפש שלא יצאו מנרתקן ויתבטלו ממציאותן באהבה רבה זו, רק להיות כאש עצור בלבו בבחי' רצוא ושוב.
ועמ"ש מענין רצוא ושוב בד"ה: וכל העם רואים את הקולות, ובד"ה:_ בפ' נסכים כתיב:
אך בחי' עצרת של חג הסוכות הוא ענין מ"ש: תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק[30]. והוא כי ע"י עשי"ת זוכה ישראל לבחי' תשובה מאהבה הנ"ל. וזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נמשך מלמעלה למטה ג"כ אהבה רבה מאד, אהבה בתענוגים בכל ימי הסוכות, בבחי': וימינו תחבקני[31] - שהוא כמו למשל מי שמחבק את חבירו אינו מניחו לנטות ממנו, כך כביכול מתעלים באהבה זו לדבקה בו ממש, שלא להפרד ממנו ח"ו.
וזהו: כי גבר עלינו חסדו[32]. - פי' שחסד ה' הוא גבור וחזק ממנו, ואינו מניח אותנו לנטות אל צד אחר ח"ו. והאהבה זו היא ג"כ בלי שיעור וגבול עד כלות הנפש ממש. וכמ"ש: כלתה נפשי.
[וצ"ל דבחי' זו גבוה מאהבה רבה. ויובן זה עפמ"ש בביאור ע"פ: חכלילי עינים, בענין אהבה בתענוגים שהיא למעלה מבחי' אהבה רבה כו']
והנה כתיב: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו[33]. פי': צדק - מדת כנס"י: לפניו יהלך - שע"י בחי': וימינו תחבקני הנ"ל - מתעלית בעילוי רב להיות לפני ה' ממש. [ועמ"ש סד"ה: ויושט המלך לאסתר בפי': ותעמוד לפניו, ובד"ה: יחיינו מיומים, בפי': ונחיה לפניו] ואז: וישם לדרך פעמיו - היינו המשכת אלקותו מלמעלה למטה עד בחי' סוף מעשה. וכמ"ש: מה יפו פעמיך בנעלים[34] שע"י התרוה דאקרי: דרך - יומשך הגילוי למטה.
[ועמ"ש בד"ה: אשירה להוי' בפי': ושמרו דרך הוי' וכו'. וע' בזהר שלח: (דקס"א ב') ת"ח כו' בדרך נועם כו'. ובפ' מקץ (דקצ"ז ב') ע"פ: דרכיה דרכי נועם. ועמ"ש בד"ה: ושמתי כדכד - בענין וכל גבולך כו'. וע' בזהר באדר"ז (דר"צ ע"א) ע"פ: אלקים הבין דרכה. ומ"ש ע"ז האריז"ל בפי' הספ"ד[35] פ"ד (דקי"ח סע"ב) שפי': דרכה היינו מזלא דא"א ול"ב שבילין כו'. וע' עוד בזהר פ' בשלח (דנ"ז סע"ב). ועמ"ש בד"ה: כי ההרים ימושו בפי': צדיק ה' בכל דרכיו, ומ"ש בסידור ע"פ זה.
וע' באגה"ק סי' ד' מ"ש: וזהו צדק לפניו יהלך כו' - שממשיך את פנימית הלב לה' ואח"כ: ישם לדרך פעמיו, כמ"ש: והלכת בדרכיו כו' בכל מעשה המצות כולם, ותלמוד תורה כנגד כולם - שכולם עולים לה' ע"י פנימית הלב ביתר שאת ומעלה מעלה מעלייתן לה' ע"י חיצוניות הלב עכ"ל.
והיינו ע"ד מה שאנו אומרים בתפלת שבת ויו"ט: קדשנו במצותיך - אע"פ שאנו מברכים: אשר קדשנו במצותיו, שכבר קדשנו? אלא לפי כי עליית מעשה המצות לה' יש בהם מעלות ומדרגות זו למעלה מזו.
ועמ"ש: בביאור ע"פ וארשתיך לי. ובד"ה: אוסרי לגפן בפי': כמצות רצונך. וסד"ה: ועשית בגדי קדש.
ולזאת יובן איך שע"י פנימית הלב שבחי' צדק לפניו יהלך אזי גם בחי' וישם לדרך פעמיו מלמעלה למטה הוא מבחי' עליונה יותר כו'. ועמ"ש בפ' וישב ע"פ: ונתתי לך מהלכים כו'.
ועד"ז יובן מה שביקש משה ליכנס לארץ כדי שיתקיימו כל המצות על ידו דייקא, כדאיתא בגמרא ספ"ק דסוטה. והקשו בסוף ספר פרי הארץ על לשון: ויתקיימו כולן על ידי, דהוי לי' למימר ואקיים כל המצות כו'? ולפי מ"ש א"ש, דהמצות עצמן כשיהיו נעשים ע"י משה יהיו מבחי' עליונה יותר כו'.
וכמובן ממ"ש סד"ה: ועשית בגדי קדש הנ"ל בענין ג' מדרגות שיש במעשה המצות דרך כלל כו'. ועמ"ש: בביאור ע"פ ומראיך נאוה.
באגה"ק הנ"ל משמע פי': וישם לדרך פעמיו - על עליית התומ"צ ממטה למעלה. וזהו ע"ד פי' שני דהאריז"ל בפי' הספ"ד שם (דקי"ט רע"א) דפי': דרכה - היינו מקור שממנו נמשך בחי' מו"ס דעתיקא כו'.
אמנם לפמש"כ דפי': וישם לדרך - היינו מלמעלה למטה עד בחינת סוף המעשה. זהו ע"פ פי' הראשון דהאריז"ל הנ"ל]
וזהו: כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם - שנמשך אמת ה' מלמעלה למטה להתלבש בעולם. ואין אמת אלא תורה[36] - כי מדת האהבה אע"פ שהיא לדבקה בו ממש אעפ"כ אינה רק אמת של האדם, ואין זה עדיין: אמת ה'. כי אמת ה' היינו שהוא אחד ואין עוד ואין מי שיאהב כלל, ולית מחשבה תפיסא ביה בעצמו ממש כביכול כ"א כאשר תפיסא בתורה שהיא רצונו ית' ואורייתא וקוב"ה כולא חד.
[ועמ"ש סד"ה: וארא אל אברהם בפי': ושמי הוי' לא נודעתי להם. ומ"ש מזה שם בד"ה: וידבר אלקים כו' וארא כו']
ולכן כתיב: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת - זו תורה דוקא. (וע' בסש"ב פל"ה בהג"ה. ועמ"ש ע"פ: ויכתוב משה)
וזהו: תען לשוני אמרתך - פי' תען כענין שאמרו: עונה אחריו מה שהוא אומר, לפי שאינו אומר בעצמו רק עונה אחר אחרים. כך התפלל דוד המע"ה בעד כללות ישראל המשורשים בנפשו: תען לשוני אמרתך - כי התורה היא: אמרתך אשר אמרתך ויצא כבר מפיך. וגם עתה כן הוא כי בכל יום אנו מברכין נותן התורה שנותן לנו בכל יום. כמ"ש: ואשים דברי בפיך כו' אלא שאני עונה אחריך מה שאתה מוציא מפי, שהוא התגלות דבר ה' באמרי פי, בחי': ואמת ה' לעולם, ואין אני עושה כלום אלא כמי שעונה למה שאחרים אומרים.
(וזהו מעלה יתירה ועצומה שבעסק התורה ולא הכל זוכים לזה. וכמ"ש בד"ה: המגביהי לשבת - שזהו ענין רב יהודה שיש ב' בחינות בעסק התורה בחי' עבד כו' ע"ש. אלא שבשמע"צ זוכים נש"י ומקבלים בחינה זו להיות: ואשים דברי ממש בפיך. ועיין בזהר בראשית (דף ד' ע"ב) מענין ואשים דברי בפיך בפי' הרמ"ז שם. והיינו ע"י שמתחלה: ובצל ידיך כסיתיך - ז' ימי הסוכות, צלא דמהימנותא. וע' בסמוך)
ומהיכן אזכה לכך - מפני: כל, כל מצותיך צדק. כי כל המצות הם המשכות לבחי' צדק שתהא מתעלה בבחי': לפניך יהלך. ובפרטות ע"י מצות סוכה ולולב כנ"ל. ומשם נמשך בחי': וישם לדרך פעמיו - שיתגלה סוף מעשה ודבר ה' בבחי:' ואמת ה' לעולם. וזהו בחי': וה' האמירך היום - שהוא מפעיל בך האמירה ומוציא מפיך:
ג וזהו ביום השמיני שאחר ימי הסוכות' שנמשך להם בחי' אהבה רבה בתענוגים הנ"ל' בחי': כי גבר עלינו חסדו. ואזי ביום השמיני שהוא בחי' יותר גבוה ועליונה: עצרת תהיה לכם - שימשיך לכם בחי': ואמת ה' לעולם' בחי': וה' האמירך וגו'. והוא ענין בחי': נשיקין - שהוא התקשרות חב"ד בחב"ד באחדות גמור.
וזהו כלל גדול ועצה היעוצה גם בכל עסק התורה לידע נאמנה כי המשנה או הגמרא או הפוסקים אשר הוא לומד הנה היא כבר אמורה והיא היא דבר ה' ואינו אלא כעונה כנ"ל. אלא שבשמיני עצרת נעשית המשכה הזאת לבחי' זו כנ"ל. רק שמתחלה יקויים מ"ש מקודם: את ה' האמרת היום - ג"כ לשון מפעיל שאנו גורמים וממשיכים אמירת התורה וירידתה לתחתונים ע"י דביקות נפשותינו באור א"ס ב"ה באהבה רבה הנ"ל כנ"ל בענין: עצרת לה' אלקיך.
והענין הוא כמארז"ל: כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו - פי' שע"י אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ורוח אייתי רוח מלמטה למעלה ואמשיך רוח ודבר ה' מלמעלה למטה. ונקרא: כנגדו - לפי שאין ערך דיבור האדם ומחשבתו בעסק התורה לגבי דבר ה' הממשיך בשעה זו, ולכן אינה מתלבשת בו ממש רק היא בבחי' כנגדו. פי' לפי שסובב עליו בבחי' מקיף. [וכמ"ש כמה פירושים במ"א בענין איך הוא סובב על עלמין].
ובזה יובן ענין מארז"ל: אלפים שנה קדמה התורה לעולם - כי לפי פשוטו אינו מובן שקודם שנברא העולם לא הי' בחי' זמן כלל. ואיך שייך לומר אלפים שנה?
אלא הענין דהנה אורייתא וקוב"ה כולא חד, שהיא רצונו ית', והוא ורצונו אחד, שהוא סובב כ"ע. וכדי להתלבש בעולם הוצרכה להתלבש בבחי' חו"ב שהן הן בחי' אלפים שנה אאלפך חכמה אאלפך בינה כו':
(וביאור הענין בענין שמע"צ שהוא בחי': עצרת תהיה לכם - ממש, מה שבשביעי של פסח נאמר: עצרת להוי' אלקיך. הענין כמ"ש: והוא כחתן יוצא מחופתו - חתן לשון יחיד. ולפעמים נאמר: מצהלות חתנים - לשון רבים.
והענין כי הנה: ביום חתונתו זה מתן תורה. כי חתן חות דרגא - ירידת והמשכת אור א"ס למטה. ולכן ניתנה התורה בה' קולות קול הוא המשכה. שלהיות המשכת התורה מלמעלה עד למטה יש בזה ה' בחי' המשכות זו אחר זו. הא', המשכת אור א"ס בחכמה: אאלפך חכמה אאלפך בינה. הב', מהחכמה למדות. ואח"כ במחודומ"ע וכמ"ש במ"א.
אך דרך כלל הם ב' בחי' חתן. הא', המשכת האור בחכמה דאצילות והוא התורה שלמעלה והחכמה מאירה בכל עולם האצילות. הב' עוד ירידה שניה מה שנמשך להתלבש בתורה דבריאה שהיא רק בחי' נובלות חכמה שלמעלה. משא"כ עצמיות ח"ע נאמר ע"ז: ופני לא יראו, וכמ"ש באגה"ק ע"פ עוטה אור. וכ"כ בלק"ת בתחלת פ' בראשית שהתורה שלפניו נקרא תורת הבריאה.
ועמ"ש מזה בפ' עקב גבי ברכת הארץ, שזהו ענין: על תורתך שלמדתנו. דפי': תורתך - היינו התורה כמו שהיא באצילות, ושלמדתנו היינו כמו שנמשכה בבריאה. ועמ"ש מענין זה בפ' שלח בד"ה: אני דפ' ציצית בפי': בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה. ועמ"ש מענין ב' בחי' חתן בד"ה שיר השירים וב"ה לבבתני בפי' פנחס.
אך יש עוד מעלה יתירה להיות בחינת: והוא כחתן - דהיינו גילוי פנימית התורה לעתיד אשר אותה ההמשכה שבפנימית ח"ע דאצילות מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות תהיה מתגלה ג"כ למטה ממש בבי"ע. ונמצא יהי' רק בחי' חתן אחד שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה ממש. ועמ"ש בד"ה כי תשמע בקול מה שמלובש בתוך הקול. שהוא מה שלמעלה מבחינת הה' קולות עצמן כו'.
ועד"ז ממש יובן ההפרש בין בחינת עסק התורה סתם לבחינת: תען לשוני אמרתך. שבחינת תען כו' היינו שאמרתך ממש כמו שהתורה היא למעלה נמשך ומתלבש בפי הלומד. וזהו ענין: ואשים דברי ממש בפיך אלא שאני עונה אחריך. משא"כ בסתם עסק התורה היינו רק בחי' הארה מהדבור עליון שנמשך למטה.
וזהו ההפרש בין שש"פ שנאמר עצרת להוי' אלקיך שהוא ענין ההמשכה בתורה שלמעלה. שמבחינת כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא כטבע האש להסתלק כו' יומשך להיות המשכה בתומ"צ.
אבל עכ"ז אין המשכה זו עצמה כמו שהיא למעלה נמשך ונתגלה למטה כי אם רק בחי' נובלות כו'. אבל בשמיני עצרת שנאמר עצרת תהיה לכם היינו שהמשכה זו עצמה שלמעלה נמשך ונתגלה למטה לכם ממש):