Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5 Video part 6 Video part 7 Video part 8 Video part 9 Video part 10 Video part 11
ביאור הדברים ע"פ שחורה אני ונאוה
הנה בין המאציל לנאצלים צריך להיות בחינת ממוצע, כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג. והוא: משום דלאו ביה מכל אינון מדות כלל. ואפילו בהע"ס, מה שנקרא ספירת חכמה - היינו הכלי המגביל את האור דע"ס נקרא בשם חכמה, וכן בבינה וחסד כו'. אבל עצם האור לא שייך לקרותו בשם חכמה רק אור המהווה ספי' חכמה.
והאור הוא רק זיו והארה מעצמות המאציל ואין פועל שום שינוי במהותו ועצמותו. וזהו: אני הוי' לא שניתי כמו קודם שנבראו כל העולמו'.
ובזה מתורץ קושיית הפלסופים, איך כל התוארים אין פועלים שום שינוי בעצמות - כי אינם שייכים כלל להעצמות.
(ר"ל מ"ש בתורה: ותחת רגליו כו'[1] כתובים באצבע אלקים כו'[2] עיני ה'[3] אזני ה' וכיוצא, וכבר האריך בזה בפרדס שער כ"ב פ"א, והשל"ה בהקדמה (דף י"א י"ג י"ד) ע"ש שביארו הענין אל נכון. אך עכ"ז אינו שייך רק בע"ס. וכן המדות כמו: רחום או נוקם כו' - אף שבאמת המדות עליונות אינן כלל מעין וסוג המדות שבנבראים, וכמשנ"ת באגה"ק בד"ה להבין משל ומליצה. אך עכ"ז הם שייכים רק בבחינת הכלים דע"ס לבד, וכמאמר הת"ז: כולא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו כו' מכל אלין מדות כלל. ועיין בסש"ב (ח"א פ"ב בהג"ה, וח"ב פ"ט בהג"ה).
ואעפ"כ מתייחס כ"ז לו ית' ממש, שהוא עצמו ית' ממש הרחמן והחסדן או הנוקם כו' ע"י התלבשות האור שהוא ית' מאיר ממנו בהכלים להחיותן, והאור מתייחד עמהן: דאיהו וגרמוהי חד ממש. ומ"מ אין זה פועל שום שינוי והתפעלות בעצמותו ית' כי גם האור המתלבש בע"ס הוא רק כענין זיו והארה לבד, אבל עצמותו ית' קדוש ומובדל כו'. ואינו כדמיון הנשמה שהיא עצמה מתלבשת בגוף כו'.
וגדולה מזו כתב בפרדס שער עצמות וכלים פ"ד: שאפילו בהאור והזיו המלובש בהכלים דע"ס, אין בעצמות ההוא שינוי וגוון כלל, לא דין ולא רחמים לא ימין ולא שמאל כו'. ואע"פ שכל פעולות אלו הבאים מהרחמים והדין נשפע ונמשך מהאור דייקא ע"י הכלים.
והנה, הכלים דאצילות הם ג"כ אלקות ממש, ואיהו וגרמוהי חד. (ועיין מזה באגה"ק בד"ה: איהו וחיוהי כו'. ועמ"ש ע"פ: ארדה נא ואראה כו') ואף האור המהוה כל הספירות, הוא רק כמו זיו השמש, אשר אינו פועל שום שינוי בעצם המאור, לכן נקרא בשם: אור א"ס - שהוא לשון זיו והארה בעלמא.
אך גם זאת, כדי שיהיה האור א"ס יכול לבוא לידי גילוי, שיתהוה מזה כל הספירות - צריך להיות מקודם בחינת ממוצע בין המאציל לנאצלים, ואז יוכל האור א"ס להוות ולהחיות הספירות. והממוצע - זהו כתר, שיש בו מבחינה אחרונה שבמאציל, ויש בו בחינה שנקרא: שרש הנאצלים. לכן לפעמים נקרא הכתר: אור א"ס (דהיינו מצד בחינה האחרונה שבמאציל שיש בו, שבחי' זו אינה במנין ע"ס כלל. ומצד בחינת שרש הנאצלים, נמנה בע"ס. ע"כ הוא בחינת ממוצע) כי עצמותו ומהותו של המאציל עצם א"ס, אינו בגדר כל עלמין שיוכל לבוא בגילוי האור וההשפעה ממנו, אף בעולם אצילות, אם לא ע"י בחינת ממוצע הנ"ל.
(ומה שיש להבין, איך שייך לומר באין סוף: בחי' אחרונה. כי לא שייך בחי' אחרונה או ראשונה רק במקום ששייך לומר ראש וסוף, והיינו בע"ס. שהחכמה נקרא ראשית ההשתלשלות כו' והמל' נקרא סופא דכל דרגין. משא"כ בא"ס ב"ה שאין לו קץ וראש והוא פשוט בתכלית הפשיטות מהו ענין בחי' אחרונה?
והיה נראה לומר, ע"פ משנ"ת בכמה דוכתי בפירוש מארז"ל: עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. דידוע הקושיא איך שייך קודם בריאת העולמות להיות בחינת שם להקב"ה, ומי קראו בשמו?
אך הענין, כי התפשטות החיות הנמשך ממנו ית' להחיות כל העולמות והע"ס - אין התפשטות והמשכה זו רק בחינת שם, שהוא רק זיו והארה בעלמא, ונקרא: אור אין סוף. אבל מהותו ועצמותו ית', הוא רם ונשא, כי: אני ה' לא שניתי, כתיב כו'.
והנה גם קודם שנברא העולם. מה שיכול להיות מתגלה ושיומשך ממנו ההארה והזיו ברצונו הפשוט - זהו הנקרא בחינת: שמו - שהיה עד שלא נברא העולם. שכח ויכולת זה נקרא בחי' שמו הכלול בעצמותו. וזהו ענין: בחי' אחרונה שבמאציל. וכמו שם האדם עד"מ, שהוא אין ואפס ממש לגבי עצמותו כו'. ומבחינה זו לבד הוא שנמשך להיות עתיק וכתר האצילות כו'.
ויצדק מאד לקרוא זה: בחינה אחרונה, לפי הלשון המבואר במ"א: כי לא זה הוא עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו ומקבלים חיותם והתהוותם מאלקותו ית', שהרי: אתה הוא עד שלא נברא העולם ולאחר שנברא - בשוה ממש. וגם אילו לא היה בורא העולמות הי' הכל שוה לפניו ית' כמו עכשיו שברא כו'. אלא מה שמחיה ומהוה העולמות זהו רק ע"י הארה לבד ממנו ית', והיא חיי החיים של כל השתלשלות העולמות. אבל מהותו ועצמותו ית' הוא למעלה אין קץ מבחי' הארה זו שהיא חיי החיים של כל העולמות. וכלא ממש חשיבי קמי' ית'. ולכן נקרא הארה זו: בחי' היותר אחרונה - מכל האפשר בא"ס המאציל ב"ה.
דהנה גם בחינת זיו ואור המתפשט מן השמש, הנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו ג"כ בגוף כדור השמש עצמו כו', ונחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה כו'. וכמ"ש באריכות בסש"ב (שער היחוד והאמונה פ"ג): שבהיותו כלול בשמש אין נופל עליו שם יש כלל רק שם אין ואפס, כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש כו', ע"ש.
והנה זיו השמש מאיר מהשמש שלא ברצון ובחירה מהשמש. וכ"ש וק"ו באלף אלפי הבדלות לאין קץ למעלה, שלהיות גילוי האור, הוא כשעלה ברצונו וחפצו, וא"כ כח זה הכלול בעצמותו, הוא אין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו. כמו שם האדם ממש לגבי עצמותו. וזהו ענין: עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. וז"ש האריז"ל: בחינה היותר אחרונה מכל האפשר כו'.
והנה מדברי האריז"ל אלו הוא הכרח וראיה גמורה למ"ש בכמה דוכתי, דפירוש: אור א"ס - היינו האור והגילוי, אבל מהותו ועצמותו הוא עד"מ בחי': המאור - שהוא מקור האור כו'. דאל"כ מהו פי': בחינה תחתונה ושפלה מכל בחי' א"ס - דקאמר האריז"ל. אלא ודאי דר"ל עד"מ האור והזיו כו'.
וכ"כ הרמ"ז בהג"ה בתחלת האוצ"ח וז"ל: דוקא הארה מן הא"ס אבל לא מעצמותו ב"ה. וזהו המשיך, ר"ל, מאורו בלבד האיר למטה עכ"ל. גם הרמ"ע בהקדמת ספרו יונת אלם כתב: דאין סוף הוא שייך לומר על שמו ית' ולא על מהותו ועצמותו כו'.
אך אמנם, עם היות שאמת נכון הדבר דעל האור לבד יתכן לומר מ"ש בע"ח: בחי' היותר אחרונה כו' - מ"מ באמת פי' בחי' היותר אחרונה שבא"ס דקאמר בע"ח - אין הכוונה על כללות האור והזיו ממש. כ"א עוד זאת ר"ל שבחי' היותר אחרונה שבהאור והזיו מזה נמשך להיות עתיק לאצילות. וכנודע שמתחלה הי' צמצום בהאור, ואח"כ נמשך רק קו וחוט לבד מהאור א"ס כו'. והקו הוא נקרא בחי' אחרונה, לגבי האור כו'.
ועמ"ש מענין זה בביאור ע"פ: ראיתי והנה מנורת זהב. ובביאור ע"פ: יביאו לבוש מלכות כו': ומהקו הוא שנמשך להיות בחי' עתיק דאצילות.
והנה בחי' עתיק, נמשך ומתלבש בא"א, שהוא שרש ומקור הנאצלים. וזהו ענין שהכתר נקרא ממוצע בין המאציל לנאצלים כו'. דהיינו שכדי להיות הארת אור א"ס נמשך ומתלבש בכלים דע"ס דאצי', הוא על ידי שמתחלה נמשך ומתלבש בחי' תחתונה שבהאור והזיו בשרש הע"ס, דהיינו בבחי' שבכתר הנקרא: שרש הנאצלים - שגבהה מעלתו לאין קץ מבחי' פרטי הע"ס, וגם כוללן יחד. ועי"ז אח"כ נמשך הארה מבחי' זו להתלבש בכל פרטי הכלים דע"ס, לכל כלי כפי ערכו כו'. ועיין בסש"ב פנ"א. שהמשל ונמשל הנזכר שם יובן כאן בדרך נפלאה יותר לאין קץ).
(ועיין בע"ח שער שמיני פרק חמישי: ולעילא מגולגלתא דיליה כו' עתיק דאצילות, ומ"ש מזה בביאור ע"פ: מוצאיהם למסעיהם):
ב והנה כתיב: לך ה' הגדולה והגבורה - היינו שהמדות דאצילו' בטלים בעצמות אור א"ס, דלאו ביה מכל אינון מדות כלל. וכמ"כ בחי' מלכות דאצי' היא בטילה ומיוחדת בא"ס ב"ה. כמ"ש: לך ה' הממלכה. וכנודע דבאצי': איהו וגרמוהי חד, אפילו בבחי' הכלים. משא"כ עולם הבריאה הוא בחי' יש מאין שהנברא הוא יש ודבר נפרד. ואפילו הכלים דע"ס דבי"ע הם נבראים, ולאו איהו וגרמוהי חד בהון. ולכן כדי להיות ההמשכה מע"ס דאצילות בע"ס דבי"ע הוא ג"כ ע"י בחי' ממוצע, שבחינת מלכות דאצילות נעשית עתיק לבריאה. ופי' בע"ח שמ"א פ"ד: שמתלבשת בכתר דבריאה דהיינו, בא"א דבריאה. ולכן זהו בחי' ממוצע בין אצילות לבריאה, וכנ"ל בענין הכתר דאצי' כו'.
ונמצא יש בבחינת מלכות דאצילות ב' בחינות. הא', הוא בהיותה באצילות קודם שיורדת להיות עתיק לבריאה, אשר באצילות הוא בחי' היחוד באור א"ס: לך ה' הממלכה. הב', כשנמשכת מאצילות ומתלבשת בבריאה להיות עתיק לבריאה. וזהו בחי': מלך מלך וימלוך - שאז נעשית מקור להתהוות הזמן עבר הוה ועתיד. משא"כ באצי' אין שייך בחי' זו שהוא היה הוה ויהיה ברגע א'.
והנה כשיורדת המל' בבריאה, נקראת בלשון הגמרא והתרגום אונקלוס בשם: שכינה - ששוכן בהיכל קדשי קדשים שהיה שורה שם בחי' אלקות, כמבואר בסש"ב פנ"ג. ושם [בהיכל ק"ק דבי"ע וכן בהיכל ק"ק שבבהמ"ק] שייך לשון שכינה. משא"כ בהיותה באצי', לא שייך לשון שכינה מאחר שמיוחדת שם באור א"ס בתכלית היחוד, ואינה מתלבשת ושורה במקור הנבראים עדיין. רק כשנעשית בחי' עתיק לבריאה ומתלבשת בא"א דבריאה, שהוא שרש ע"ס דבריאה, ובריאה הוא נבראים, ושורה שם התגלות אלקות - שייך לשון שכינה, שבחינת מלכותו ית' שבאצילות שבה מלובש הקו מאור א"ס ב"ה שוכנת בתוך בריאה.
(וכמ"ש בפרדס בעה"כ ערך שכינה: שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון כו' ע"ש. וע"ז נאמר: ושכנתי בתוכם כו', לשכנו תדרשו כו'. ועפ"ז יתבאר מ"ש המגיד להבית יוסף בענין פי': שכינתא, הביאו השל"ה בסוף ההקדמה בד"ה: ולשלימות ענין זה אעתיק דעת דברי המגיד כו' עד ועליה רמז הרמב"ן במ"ש כי היא עמהם באחדות ולא באצילות. ורבים נבוכו בפי' דבריו. אמנם לפי' המגיד מבואר היטב כי שכינתא מטרוניתא היא עם י"ס עילאין באחדות א' כו' ואינה עמהם באצילות כו' עכ"ל השל"ה.
אשר לכאורה הוא נגד המבואר בכהאריז"ל: דשכינתא היא מל' דאצילות. ולפמ"ש א"ש, דכוונתו הוא ג"כ כמש"ל בשם האריז"ל, שהמלכות דאצי' יש בה ב' בחי': הא', מה שהיא מיוחדת בע"ס דאצי', והב' מה שנעשית עתיק לבריאה. ושכינתא נקרא הבחי' השנית שבמל' דוקא.
מיהו ע"פ: שיר השירים, נתבאר לעיל בחינת: שכינתא עילאה, והיינו בחי' בינה. ופי' הטעם בפרדס שם: מפני שמשכנת ג' ראשונות על שבע ספירות הבנין. וכמ"כ י"ל דהבחי' מל' כמו שהיא באצי' נק' כן. עיין בזהר הרקיע ר"פ בראשית, ובספר אשל אברהם שם, גבי: כשושנה כו' כן רעיתי כו'.
והנה בליקוטי הש"ס להאריז"ל בד"ה: דע משארז"ל לכי ומעטי את עצמך - משמע ג"כ כמ"ש המגיד להרב"י, ע"ש במ"ש: ולבחינה זו נאמר לכי ומעטי את עצמך כו' - כי המלכות דאצילות אינו יורדת למטה כו', ע"ש.
ובע"ח שער מ"ז רפ"ה כ': והנה סוד ע"י דבריאה הוא סוד נקודת מלכות דאצי' שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי והוי ראש לשועלים, כי זו היא ראש לכל הבריאה, והוא סוד ע"י דבריאה, עכ"ל. וע"ש ג"כ שמ"א ספ"ב. ובשער מ"ז פ"א: והנה כל דבר שבקדושה עושה רושם במקומו אע"פ שנסתלק משם ותמיד נשארה נקודה זו בראש הבריאה כו', ע"ש. (ועיין בפרדס שער המציאות פ"א, ועיין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ יתרו דס"ז ע"ב גבי אית מלך לתתא כו')):
והנה כמ"כ בנשמות יש ב' בחי'. כי הנה הנשמות שרשן הוא מבחי' פנימית הכלים דאצי'. והגם שהנשמה היא בעל גבול - אך כי הנה ענין אורות וכלים דאצי' - האורות הם א"ס אבל הכלים הם בבחי' גבול ותכלית. (וכמבואר באגה"ק בד"ה: איהו וחיוהי) ועז"א: שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות פרסאות כו'. ולכן בענין גילוי ההארה מע"ס יש כמה בחינות שונות, פעמים האור גובר על הכלי, ואז הגילוי בבחי' ע"ס, ופעמים הכלי גובר כו'. והנשמות נמשכו מפנימית הכלים לכן הם בבחי' גבול, שהכלים מגבילים האור. ולכן שייך להקרא בשם: נשמה, וגם שהנשמה קטנה הרבה מהכלים עצמן, וכטפה מים כו'.
והנה בעוד הנשמות למעלה נק': אחים ורעים לז"א, ואח"כ נמשכים ע"י יחוד זו"נ להיות בבחי' עיבור במל' דאצילות. וזהו מאמר אליהו: חי ה' אשר עמדתי לפניו, ואז נקרא: בנות ירושלים - לפי שכשהנשמה עומדת שם היא בתכלית היחוד וביטול באור א"ס שקודם הפרסא, מעין ביטול הכלים דע"ס עצמן: דאיהו וגרמוהי חד.
(ועמ"ש בפ' יתרו בביאור דזכור את יום השבת כו', וע"פ: ושמתי כדכד)
וזהו פי': בנות ירושלים - שיכולים לקבל בחי' יראה שבמלכות בשלימות. וזהו בחי': נשמה שנתת בי טהורה היא - דהיינו בעודה באצי' כנ"ל. ואח"כ: אתה בראתה - היינו כשיורדת הנשמה לבריאה. וידוע שבין אצי' לבריאה יש פרסא הנקרא בלשון הגמרא: פרגוד - כדי שיוכל להיות בחי' נברא.
נמצא כמו שבבחי' מל' יש ב' בחי'. הא' - היותה באצילות. הב' - מה ששוכנת בהיכל קדשי קדשים דבי"ע, ונעשי' עתיק דבריאה כנ"ל, כמ"כ בהנשמות שנמשכין מפנימי' הכלים דמל', יש ג"כ ב' בחי' עד"ז. וזהו ענין: טהורה היא, אתה בראתה כו'.
והנה בירידת הנשמה בבי"ע (וכן בבחי' מל') אז נקראת: כלה - לשון: כלתה נפשי. וכמ"ש באדר"ז (דף ר"צ ע"ב): כדין אקרי כלה כו'. והיינו, דלפי שירדה בבריאה שהוא בעל גבול (משא"כ באצי' הרי האורות הם בחי' א"ס) ע"כ: כלתה נפשה מתי אבוא ואראה - התגלות אור א"ס. כי בבריאה ההתגלות הוא בבחי' גבול וצמצום וע"י הפרסא. שלכן המלאכים אומרים ג' פעמים קדוש. שבכל ד' שעות, אומר: קדוש מחדש. כי ההשגה וההשפעה הנמשך לו הוא בגבול ונמשך לו ההתפעלות מזה ד' שעות עד שאח"כ אומר עוד קדוש כו'. שאילו היה נמשך לו התגלות ההשגה מבחי' מלכות יותר - היה מתבטל ממציאותו, וכמאמר: הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן. ולכן הנשמה שהיא שם בבחי' בע"ג אז הכלות הנפש לבוא מבחי' בע"ג להתגלות בלתי בע"ג הוא התשוקה בהתגלות וכלות הנפש יתירה: מתי אבוא ואראה - כי עדיין לא בא. וזהו: זכרו את ה' מרחוק[4]. וע"כ נקרא כלה.
אבל הנשמות העומדים בבחי' אצי', נקראו: אחותי - שאין האהבה ברשפי אש ע"ד בחי' כלה, כ"א אהבה בהסתר ובבחי' ביטול. ושם נאמר: בתולות אחריה רעותיה כו' בהיכלי מלך[5] - שעומדים שם בהיכלות דאצילות ומקבלים בחי' יראה שבשם בשלימות, ולכן נק': בנות ירושלים. ואע"פ שהם שם ג"כ בבחי' בעל גבול, כמש"ל שהנשמות נמשכים מפנימי' הכלים - מ"מ, שם: איהו וחיוהי וגרמוהי חד, והאור הוא בבחי' א"ס. ולכן עכ"פ הם בטלים בתכלית הביטול לאור א"ס קודם הפרגוד. משא"כ בבריאה, ולכן נק': כלה. ונמצא א"כ ירידה וריחוק זה גורם עלייה יתירה, שעי"ז נעשים בבחי' כלה. ואז דווקא הקב"ה נקרא אצלם בשם חתן, וכמ"ש: ביום חתונתו זו מ"ת.
כי נובלות חכמה שלמעלה - תורה. וכמשל הטפה גשמיות שיורדת ונמשכ' מהמוח ממש, וע"י ירידת' בהשתלשלו' דרך חוט השדרה - נתגשמה ונעשה טפה גשמיות. ומ"מ יש בה מכח המוחין ועצמיותם ממש להוליד בדומה לו. כמ"כ התורה נמשכה מבחי': חכים ולא בחכמה ידיעא, ונשתלשלה למטה עד שיוכל להיות מלובשת בגשמיות, וע"כ נקרא: נובלות.
(ועמ"ש בד"ה: ושבתה הארץ בענין זריעת הגרעין כו', ומ"ש במ"א ע"פ המאמר בזוהר בפ' בראשית דכ"ז: אעשה לו עזר - דא משנה)
וכמו הטפה שנתגשמה כו' ונקלטת בבחינת כלה היינו בנשמות ישראל שלומדים התורה בעוה"ז. לכן הנשמות קודם שנבראים בעודם בבחינת עיבור במל' דאצילות: מלמדים אותה כל התורה ואח"כ בא מלאך וסטרו כו', כדי שע"י יגיעתו יחזור ללימודו שהוא קליטת הטפה עד"מ שהוא התורה כמו שהיא למטה. ולכן: ביום חתונתו זו מ"ת, כי בחינת התגלות התורה וירידתה למטה הוא בחינת חתן חות דרגא לבוא בהתגלות התורה מחכמה עילאה עד שנקלטת בבחינת כלה.
ולכן בשיר השירים נזכר הכל בלשון חתן וכלה, וגם בלשון דודי. שכמו שהוא בכל נשמה בפרט, שבירידתה בבי"ע דוקא נקרא כלה, כך הוא בבחינת מל' שבירידתה להיות עתיק לבריאה אז דוקא נקרא בשם כלה.
ופי': כלה - כל ה'. היינו: כל - ר"ל בחי' כלליות מכל המדות, כי ע"ס דמל' נמשכים מעשר מלכיות דע"ס דאצילות, ממל' שבכתר נעשה כתר שבמל' כו'. והה' - הוא בחינת התגלות. ועמ"ש ע"פ: עיני כל אליך ישברו כו'.
וזהו פי': שחורה אני ונאוה - שמקור נש"י שבבריאה, שהיא בחי' המל' כשנקרא שכינה כנ"ל' אומרת לבנות ירושלים' היינו הנשמות שבאצילות: שחורה אני - מחמת הירידה בבחינת בעל גבול. אעפ"כ: ונאוה - שעי"ז יש התגלות יותר מכמו שהיתה בבחינת: בנות ירושלים, שהיתה הנשמה אז בהיכלות דאצילות.
וזהו: הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברנה נושא אלומותיו. וכמ"ש הפי' בזה בד"ה: שובה ישראל, ע"ש.
(והטעם כנ"ל, שאז דייקא נעשית בבחינת כלה והקב"ה נקרא אצלה בחינת חתן, דהיינו המשכת התורה מעצמיות ח"ע יותר גבוה בשרשה מההשגות שהיה להן בהיכלות דאצילות. וכמ"ש בפ' לך לך בד"ה: ענין לך לך, בענין: נובלות חכמה שלמעלה תורה כו', ע"ש.
ובזה יובן מ"ש המגיד להב"י הובא בשל"ה שם: שכל מה שנאמר בענין יחוד תפארת ומלכות הכל הוא בבחינת הארתם בנרתק שלהם, דהיינו בבחינת מל' הנקרא שכינתא. והיינו כמ"ש כאן שאזי דייקא נקרא כלה כו', וכדלעיל.
והטעם לזה, דלכאורה אינו מובן, הרי המל' כמו שהיא באצילות היא בחי' עליונה יותר הרבה כנ"ל, ולמה א"כ ענין היחוד דזו"נ שנקרא: יחוד קב"ה ושכינתיה, שהוא המשכת סוכ"ע בממכ"ע, שהוא בחינה והמשכה היותר עליונה - יהיה כל זה נמשך דייקא בבחינת כלה שהוא המל' שירדה לבריאה כו'? אלא שהיא עולה באצילות ומתייחדת שם עם ז"א פב"פ, עיין בע"ח שמ"ז פ"א ובפע"ח בכוונות ק"ש ושמ"ע. ועיין בזהר בראשית (דמ"ט סע"א).
אמנם הענין יובן בהקדים מ"ש במ"א, אשר צריך להבין בענין היחודים העליונים, למה כינו אותן בזהר וע"ח בלשון זיווג גשמי ונקרא זיווג ז"א ונוקבא וכיוצא. והרי עיקר ענין פי' הזיווג והיחוד אינו אלא שפע וגילוי האור מן המשפיע למקבל. א"כ לכאורה יותר היה נראה להמשיל ענין השפעה זו עד"מ משפע הרב לתלמיד או מהשפעת העשיר לעני צדקה כו', ולמה הוצרכו להלבישו במשל גשמי מאד.
אך הענין הוא שיש הפרש גדול בין שפע הרב לתלמיד ובין יחוד דכר ונוקבא. כי בשפע הרב לתלמיד אין כאן רק השפעה מהרב לבד, והתלמיד הוא טפל לגמרי שאינו אלא בחינת מקבל לבד. משא"כ ביחוד דכר ונוקבא הרי האשה ג"כ מזרעת אודם שממנו בשר כו'. וכמ"ש: אשה כי תזריע, וארז"ל: אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו'. ואדרבה עיקר הווית הולד הוא מזרע הנקבה, רק שמ"מ נקרא הנקבה בחינת: מקבל - כי זרע הנקבה אין בה כח להקפיא ולהתרקם ממנו הולד רק ע"י זרע הזכר. וכמו החלב שנקפא להיות גבינה ע"י שנותנים בו קיבה, וכה"ג. וז"ש: כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני כו'[6]
והנה למעלה ביחוד העליון, הוא ג"כ בחינת מ"ן ומ"ד, עם היות שבחינת המ"ד הוא המשכת חכמה עילאה שבתוכה מלובש אור א"ס ב"ה. אך זהו על ידי העלאת מ"ן, שהוא בירורי רפ"ח ניצוצים, על ידי שהאדם מתפלל באהוי"ר בכח האכילה ושתיה, שהוא בירורי ק"נ, וכן צמר דציצית וקלף דתפילין כו'. וזהו ענין מ"ן דנוקבא שהמלכות דאצילות מתלבשת בבי"ע לברר הרפ"ח ניצוצים כו'.
והנה שרש המ"ן גבוה מאד, לפי שהיא מעולם התהו מלפני מלוך מלך כו'[7]. אלא שמ"מ המ"ד הוא המברר המ"ן כו'. אבל אחר הבירור עולה בס"ג שלמעלה ממ"ד דמ"ה. וכנודע מענין: אשת חיל עטרת בעלה. ולכן הוכרחו להמשיל יחוד העליון לזיווג דכר ונוקבא דייקא, אע"פ שהוא משל גשמי מאד.
(ועמ"ש סד"ה: קול דודי - בענין מקפץ על הגבעות כו', ובביאור ע"פ: אז ישיר ישראל כו' עלי באר כו')
ועפ"ז יובן הטעם דהיחוד עליון הוא דייקא בבחינת: שכינתא - שהיא המל' שיורדת בבריאה כו' - כי עיקר בירור הרפ"ח ניצוצים הוא בבי"ע, משא"כ באצילות: לא יגורך רע כתיב[8] ובירידתה לבריאה היא מבררת המ"ן, ועי"ז דוקא נעשה היחוד העליון, והיינו שהיא עולה באצילות פב"פ עם ז"א כו'.
ומ"מ הענין הוא ע"ד מ"ש הרמ"ז פ' כי תשא (בדף קפ"ט ע"ב): ודע כי שושנה העליונה היא מלכות דאצילות הנקרא רעיתי, וארז"ל: מפרנסתי - מפני שכל הבירורים המתעלים מלמטה ע"י מלכות התחתונה עולים עד מל' דאצילות והיא מעלה מ"ן לבעלה ועי"כ יורד השפע לעולמות, עכ"ל.
ועיין מ"ש סד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית בענין: אבן מאסו הבונים כו'. ועמ"ש הרמ"ז פ' כי תצא (דרע"ו) ד"ה: ואיהו גדיל לה ומזה נלמוד כו' ע"ש. ובפ' פנחס (דרט"ו ב'): לאה ורחל נעשים אחד. וכ"כ עוד ר"פ תרומה (דקכ"ו ע"ב): גבי מי זאת כו'. ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה: זכור את יום השבת, בענין עליית הנשמות ע"י ירידתן בגוף - שמתחלה היו מבחינת היחוד דאיהו וגרמוהי חד, וע"י התלבשותן בנה"ב מתעלות להיות בבחי' היחוד: דאיהו וחיוהי חד. ומובן זה ג"כ עפמ"ש כאן שכשהן באצילות נמשכו מפנימית הכלים שזהו ענין איהו וגרמוהי כו', וע"י ירידתן בבי"ע יתעלו יותר כמשי"ת בפי': שחורה אני ונאוה. (ועמ"ש בד"ה: אם בחקתי הנה מבואר בע"ח)):
ג והנה להבין ביאור ענין: שחורה אני - שמקבלת בחינת הטפה היא בחינת ח"ע, בבחינת: שחורה, דהיינו בבחינת ההלכות ודקדוקי סופרים שהן: קווצותיו תלתלים שחורות כעורב.
הענין, דאיתא באדרא דנשא (דקל"ב) וז"ל: דתניא. כתיב: קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, וכתיב: ושער רישיה כעמר נקא? לא קשיא, הא בדיקנא עילאה הא בדיקנא תתאה. וע"ד כד אתייהיבת אורייתא לישראל אתייהיבת באש שחורה על גבי אש לבנה עכ"ל. ודף קל"ו ע"א איתא: קוצי דשערי אוכמן כו' דאחידן ביה דכיין ומסאבן ומכאן אתאחדן טעמי אורייתא בדכייא במסאבא עכ"ל דפי': דכיין ומסאבן - היינו מה שהוא כשר ופסול טמא או טהור. נמצא שרש ההלכות שבל"ת נמשכין משערות דז"א, וההלכות שבמצות עשה נמשכים מבחינת: עמר נקא - שערות דא"א.
והענין, כי הנה כבר נתבאר למעלה, שכשנצרך להיות המשכה והתגלות חדשה מאור א"ס ב"ה, צ"ל הכל ע"י כתר שהוא ממוצע בין המאציל לנאצלים. וזהו: המחדש בטובו - פי' שממשיך האור חדש ממקור בחינת א"ס ב"ה, על ידי טובו, הוא בחינת: ורב חסד - שהוא מדת הכתר. ועי"ז אח"כ: אור חדש על ציון תאיר. והמשכה זו מהכתר בע"ס, הוא רק ע"י בחינת שערות, כמ"ש בע"ח ובזהר דאו"א יונקים ממזלות.
והענין, כי הנה בעצמותו יתברך נאמר: אני הוי' לא שניתי, ולאו ביה מכל אינון מדות כלל. ולכן בכדי שיהיה ההמשכה והתגלות מא"ס בבחינת חכמה, שיומשך: מאנת בחינת חכים. זהו ירידה גדולה והוא על ידי: רב חסד. וכמ"ש: עולם חסד יבנה - שישפיל את עצמו שיהיה נקרא בשם חכים ומבין. ואי אפשר להיות נמשך מבחינת: ורב חסד בחכמה כ"א על ידי בחינת שערות לבד.
והכלי לזה שיהיה זה הגילוי מאור א"ס, הוא על ידי המצות, תרי"ג ארחין דגלגלתא שרש המצות רצון עליון, ונמשך ע"י שערות: י"ג תקוני דיקנא דא"א, מדה"ר ורב חסד, ואבא יונק ממזל השמיני, התגלות טעמי המצות.
אך הנה כל בחי' ההשתלשלות הנ"ל הוא רק מבחינת: יוד אחרונה דשם ס"ג שבטהירו עילאה, כמ"ש בספר עמק המלך שער ג' (והובא מזה במק"מ פ' בראשית על דף ט"ו). ובזהר פ' שמות (נ"א פ' בראשית) איתא: שהתהוות כל העולמות הוא ע"י מחשבה אחת, ולכן הכל נחשב כטפה בים אוקיינוס.
לכן בעצמותו ית' לא שייך לומר אפילו סכ"ע - שאינו בגדר עלמין כלל. וגם מה שאמר: אנת חכים - דהיינו שמבחינת אנת נמשך להתלבש בבחי' חכים כנ"ל, הנה בעצמותו ומהותו אין שייך גם זאת, אלא: אנת - ר"ל על סכ"ע. כי עצמות א"ס פשוט בתכלית הפשיטות: ואור צח ומצוחצח אוכם הוא קמי', וכלא ממש חשיבי: אני הוי' לא שניתי, וכמו קודם שנברא העולם.
וכל מקור ההמשכה וההתגלות, הוא רק מבחי': מל' דא"ס. אבל בעצמות א"ס לא שייך גם זאת שיהי' מקור שיתגלה איזה הארה, ואינו שייך לעולמות כלל שיאמר: אנת חכים. רק מבחי' מל' דא"ס, אף שהוא אור א"ס - מ"מ היא בחי' שיוכל לומר ולהשתלשל מזה עולמות אבי"ע סוכ"ע, ע"י דילוג והארת קו וחוט. וע"ז אמר: אנת חכים.
והנה, התגלות האור מבחינ' זו, מבחי' אנת לבחי' חכים, דהיינו שיהיה נמשך התגלות מסכ"ע הארה לעלמין, שהחכמה היא ראשית עולם האצי', וכתיב: כולם בחכמה עשית - הוא ע"י מצות עשה. וע"ז הגילוי נאמר: ושער רישי' כעמר נקא - בחי': לובן עליון - התגלות רצונו וחסדו ממש. (וע' מזה בביאור ע"פ: כי ביום הזה יכפר, בפ' אחרי) והוא פי': דיקנא עילאה - דר"ל: דיקנא דא"א. והיינו ע"י קיום רמ"ח מ"ע, רמ"ח אברים דמלכא. שע"י שעושין המצוה ומקיימין רצונו ית' ממשיכין רצונו ממש בעולמות.
והאבות קיימו את התורה ברוחניות, הי' ההתגלות למעלה באצי' ע"י עובדות שלהם. אבל כדי שיהי' ההתגלות למטה ממש, מבחי': שער רישי' כעמר נקא - הוא ע"י מעשה המצות בגשמיות ממש, שע"י זה נמשך גילוי בחי' סכ"ע למטה, שיהי' למטה ג"כ הגילוי, כמו למעלה בחכמה עילאה שנמשך בחי' אנת בבחי' חכים כנ"ל.
(ועמש"ל בפ' לך לך, ועמ"ש מענין השערות ע"פ: ועשית בגדי קדש לאהרן כו', ומ"ש ע"פ: והיה לכם לציצית בפי': והייתם קדושים).
אך שיהי' התגלות עצמותו כביכול שלמעלה מבחי' סוכ"ע - לא יוכל להיות כ"א לעתיד לבוא. (ועיין בהרמ"ז בפ' בראשית (בדף ד' ע"ב) שכתב. וז"ל ונלע"ד: שעיקר התיקון הוא לזמן תיקון העולמות אחר זמן המשיח, שאז יהיה בנו כח להמשיך הטפה מפנימיות עתיק, משא"כ עתה עכ"ל.[9] והנה אז יהיה הגילוי גם למטה ממש, (ועמ"ש ע"פ: שימני כחותם) ועל ידי שמקיימין מצות ל"ת כמשי"ת.
והנה מצות ל"ת הם בבחינת: דיקנא תתאה, דהיינו דיקנא דז"א: קווצותיו תלתלים שחורות כעורב - תלתלים - תלי תלים של הלכות דברי סופרים, בחי': סופר שלמעלה מבחי': ספר. וגם גדרים וסייגים שמדרבנן רובם הם במצות לא תעשה, והם שחורות כעורב בבחינת אכזריות. דהיינו שנצרך לזה ג"כ מדת גבורות לפסוק שהדבר פסול ולא יוכל להתעלות, אף שבהכרח יש בו ניצוץ מקדושה, עכ"ז דוחין אותו. וז"ש באדרא: דשערי אוכמן כו' דאחידן בי' דכיין ומסאבן - לפסוק שזה הוא טהור וכשר ויכול להתעלות ודבר אחר טמא ופסול ואינו יכול להתעלות אף שיש בו ניצוץ.
ויש בדברים אסורים ג"כ ב' בחינות, דכמו שבקדושה יש פנימי ומקיף, כן יש בקליפה ג"כ ב' בחי' הנ"ל. כמו: לא תאכל חלב וכדומה - זהו בחינת פנימית, שהמאכל נכנס בפנימית. ויש בחינת מקיף - היינו אף שאין נכנס בפנימית שום דבר, נטמא גופו כשנוגע בו. וזהו בחי' מקיף דקליפה, שזהו כל ענין סדר טהרות. ולכן ארז"ל: ודעת - זה סדר טהרות[10] שצ"ל שלא יהיה שום מסך מבדיל, לא מפנימי ולא ממקיף דקליפה. ועל ידי זה לעתיד לבוא יהיה התגלות הארה מעצמותו ומהותו.
וזהו: שחורה אני ועי"ז דוקא: ונאוה. היינו דעם היות שהנשמה כשיורדת בבי"ע בבחינת גבול היא בבחינת: שחורה אני. אבל על ידי קיום המצות ג"כ בבחינת: קוצותיו תלתלים שחורות כעורב בדקדוקי סופרים גדרים וסייגים, שהם מבחי' גבורות קדושות, ונדחה עי"ז הסט"א. לכן אף שלמטה אני שחורה ג"כ כעורב, שלא בבחינת המשכה. אבל עי"ז: ונאוה - כי המצות ל"ת הם כלים שעל ידי קיומן יהי' לע"ל התגלות עצמותו ומהותו, מה שנאמר בו: אני הוי' לא שניתי, ואינו בגדר שום הארת המשכה מאתו יתברך.
(ואמנם מה דהלכות דל"ת תלויין בדיקנא דז"א שהוא למטה הרבה מבחי' דיקנא דא"א דשם תלויין הלכות דמ"ע, ובמ"א איתא דל"ת נמשכין מי"ה ומ"ע מו"ה - ית' לקמן אי"ה):
ד ולבאר הטעם, צריך להקדים ענין תוהו ותיקון. דהנה שבה"כ דתהו הי' מחמת שהיה האור רב והכלים קטנים מהכיל, ולא יכלה הכלי להגביל את האור לכן נשברו הכלים ונפלו למטה, והאורות נסתלקו בעצמות המאציל. ואח"כ נבררו ונתקנו. והתיקון הוא שנעשו בבחינת פרצופים, ולהיות כל מדה כלולה מעשר. ובריבוי הכלים נתקנו האורות. וכמ"ש הרח"ו בפי' האדר"ז: כי סוד התיקון הוא המעטת האור, ואדרבה זו היא סיבה שיוכלו לקבלו הכלים המתבררים.
והנה תחלה נתברר מהכלים דתהו מה שנכלל בעולם האצי' בכלים דע"ס דתיקון, ומה שלא היה יכול להכלל באצילות ירד לבי"ע ונבררו שם, שנתגלו נשמות ומלאכים. ולכן יש כח בהמלאכים להיות: והחיות נושאות את הכסא, ועל הכסא כמראה אדם, בחי': אורות וכלים דאצי'. וזהו לפי ששרשם מעולם התהו, ואורות דתהו גבוהים יותר מאורות דתיקון, שהרי התיקון הוא המעטת האור (דרך נקבים וצינורות ושערות) רק שמחמת שבה"כ נסתלקו האורות במאצילן והכלים נפלו למטה. אכן אחר שנבררו הכלים ונתעלו מנפילתן, חוזר להתגלות בהן שרשן, אורות דתהו שהוא בחי': לפני מלך מלך לבנ"י.
וזהו שע"י הביטול שבחיות המרכבה: זעות מחיל כסא[11] - שהוא בירור ותיקון מה שיש בהם משבה"כ שנברר ונתקן עד שנכלל בבחי' ביטול - אז נתגלה בהם הארה מאורות דתהו שנסתלקו לעצמות המאציל, ועי"ז נושאות את הכסא והאדם שעל הכסא לבחי' עצמיות א"ס ב"ה, בחי': כי לא אדם הוא. והנה המלאכים הם שכבר נברר. וזהו: ואשר משרתיו כולם עומדים - שעומדים בבחי' ביטול, וכן הנשמות. וכמ"ש בע"ח: שהנשמה עצמה אין צריכה תיקון ולא ירדה רק לברר הנה"ב כו'.
והנה כמו שיש ג' שותפים באדם אב ואם והקב"ה נותן בו נשמה. כמ"כ בבהמה הגשמי' יש בה נפש מבחי' החיות שבמרכבה, מבחינת השמרים והפסולת שעדיין לא נברר, והם מתבררים על ידי האדם שאוכלן, ובכח שאכל הבהמה יוכל לומר: אחד, ואהבת בכל לבבך - בב' יצריך, ולהתפלל במס"נ - על ידי זה נבררו גם הבהמות וכל הדברים המותרים לאוכלן. ועי"ז מתגלה הארה מאורות דתהו, כנ"ל בענין והחיות נושאות כו'.
וכן כשעושין מהם מצות עשה כמו: שופר סוכה ולולב ציצית ותפילין - ממשיכים התגלות האורות דתהו שנסתלקו שיתגלו בכלים דתיקון. (ויומשך גילוי זה בנפש האלקי', וכמו למעלה והחיות נושאות את בחינת האדם שלו). וכ"ז הוא בדברים המותרים לפיך. משא"כ הדברים האסורים שלא יוכלו להתעלות כלל.
והנה צ"ל דבמרכבה הקדושה פני אריה אל הימין הרי הוא קודם במעלה וגבוה מפני שור, ולכן ג"כ בקרבנות הי': אריה דאכיל קרבנין. ומדוע למטה השור מותר לאוכלו, ויוכל להתעלות ע"י האדם שאוכלו או שמקריבו ע"ג המזבח, שעי"ז נתעלה עצם השור ונכלל בקדושה. משא"כ האריה, הוא מחיות טמאות אשר אסורים באכילה ואינו ראוי לכל דבר שבקדושה, שלא הוכשר למלאכת שמים אלא מן המותר בפיך?
והענין כי הנה נודע שהקליפה קדמה לפרי. ולא שהקליפה ממש קדמה לפרי ח"ו אלא שהאור וחיות הלובש בתוכו בבחינת גלות ונפל שמה משבה"כ, הנה הוא ממדרגות עליונות יותר מהפרי עצמה (וכמ"ש בד"ה: ויהי בשלח פרעה) וכנ"ל מענין תוהו ותיקון, ואעפ"כ הקליפה עצמה היא סיגים וקליפה.
ולכן האריה למטה הוא חיה טמאה ולמטה מהשור, שהוא לגבי האריה כמו פרי לקליפה. ואמנם שרש האור והחיות והניצוץ המלובש בו, הוא מבחינת שלמעלה מהשור, שהרי למעלה פני אריה אל הימין כו'.
והנה כענין התהוות הארי' שלמטה מפני ארי', כך עד"ז הוא ענין: אברהם שיצא ממנו ישמעאל. פי': שיצא ממנו - בבחינת סיגים שנפרדו מהכסף, ואז נעשה אברהם מרכבה לחסד דאצילות כמו הכסף לאחר שהוטהר מהסיגים. ובעת שהיה קודם בירור הכלים דתהו, הי' כלול ישמעאל ג"כ בבחינת אברהם, ונעשה שבה"כ וישמעאל קדם ליצחק כמו קליפה קדמה לפרי. ולכן היה הוא הבכור. והיינו כמו בחינת האריה שלמטה לגבי השור עד"מ. כי בחינת יצחק הוא כמו בחינת פני שור שבמרכבה הקדושה, וישמעאל הוא כמו בחינת האריה שלמטה, שהרי שרשו גבוה יותר דהיינו מבחינת פני אריה, אמנם הוא עצמו יצא בבחי' סיגים וקליפה. (ומזה יובן ענין: שחורה אני ונאוה כאהלי קדר כדלקמן) וכמו השליא שמקפת לולד. וזהו לפי שבשרשה כשהיתה כלולה בהטפה היא נעלה יותר, ואח"כ ע"י הבירור נפרדת וזורקין אותה.
והענין הוא כי מה שהוא גבוה יותר בשרשו, כשנופל בבחינת שבה"כ - נופל למטה יותר. ולכן גם בענין שבה"כ דתהו יש כמה בחינות, שמה שנפל למטה יותר זהו מפני ששרשה היה גבוה יותר, שהיו האורות גבוהים יותר ולכן הכלים לא הכילום ונפלו בכח למטה יותר. ויש מבחינת הכלים שנשברו ונפלו שנשתלשלו בבחינת בהמות וחיות המותרים באכילה, ומה שגבוה יותר בשרשו נפל למטה יותר בדברים שאסור באכילה.
והנה קיום המצות ל"ת הוא הכל בדברים האסורים, ששרשן גבוה יותר מהדברים המותרים, כמו אריה נגד שור. ועל ידי קיום רצונו ית' בבחינת הל"ת, היינו בבחינת דחייה שדוחין אותן הפנימי' ומקיפים דקליפה, היינו על ידי מניעת האכילה לא תאכל או שנזהרים מלטמא בהם, וכל הגדרים והסייגים שבהם - עי"ז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה שום הסתר וקליפה. ומתגלה עי"ז עצמיות האורות עליונים הגבוהים יותר מהאורות המתגלים ע"י מ"ע שבדברים המותרים כו' וכמו שלמעלה גילוי בחינת פני אריה הוא גבוה מבחינת פני שור כו'. ועמ"ש בפ' עקב ע"פ: ויאכילך את המן כו':
ה וזהו: שחורה אני כו' אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. היינו, כי אף שלמטה אני בבחינת שחרות ובע"ג, ובקיום דברים גשמיים. אבל ע"י כל זה דוקא, הנני בא למעלה גדולה שעי"ז יתגלה חדשות, התגלות עצמותו ומהותו. דהיינו דרך כלל ע"י קיום כל המצות מ"ע ומצות ל"ת, שהם בדברים גשמיים, אשר שרשם מעולם התהו, ואורות דתהו נסתלקו בעצמות המאציל. ולכן ע"י קיום רצונו רצון העליון דוקא בדברים הנ"ל - יתגלה אור א"ס גילוי יותר נעלה ממה שנתגלה באורות דתיקון. ואף שלמטה אני בהסתר וצמצום אבל: ששזפתני השמש.
כי שמש ומגן הוי' אלקים - ושמש הוא בחינת יחו"ע: לך הוי' הגדולה כו' - שבטלים באור א"ס. ולכן כשמאיר למטה השמש, התגלות הארה מבחי' יחו"ע, בנפש. ע"י ההתבוננות בק"ש בבחינת יחודא עילאה, איך דכולא קמיה כלא חשיב. וע"י קיום המצות - כי כל התגלות אור חדש מאור א"ס שאינו בגדר ההשתלשלות צ"ל ע"י בחינת ממוצע, היינו בחינת כתר. וע"י תרי"ג ארחין שנמשכו מגלגלתא ונשתלשלו למטה בקיום רצונו ממש. ועי"ז נתגלה האור מסוכ"ע ע"י קיום רצונו בדברים גשמיים אשר שרשם מעולם התהו שנסתלקו האורות למעלה כנ"ל.
אך מעלת הגילוי שע"י קיום מצות ל"ת יותר מהגילוי שע"י קיום מ"ע, הוא, כי הנה בבחינת סכ"ע יש ג"כ ב' מדרגות. האחד - מה שנקרא סוכ"ע, א"כ הוא שייך לעלמין. שאף שהוא סובב ואינו מתגלה - מ"מ שייך לקרותו בשם סובב לעלמין. ושיהיה הסכ"ע בבחי' גילוי ממש הוא ע"י קיום המ"ע שהם בדברים המותרים.
אבל עצמותו ומהותו לא שייך לקרותו באמת בשם סוכ"ע, כנזכר לעיל והוא בחינת: אני הוי' לא שניתי כמו קודם שנברא העולם ממש. והוא המתגלה ע"י קיום מצות ל"ת דוקא ע"י גבורות ודחיי' הקליפה, כי הגבורות בשרשם גבוהים מהחסדים כמו מעלת הזהב על הכסף או כמו שמלח ממתיק הבשר. היאכל תפל מבלי מלח[12] - שע"י המלח נתגלה הטעם. הרי טעמים שהוא בחינת גבוה (וחיך אוכל יטעם. לכן גם אותיות גיכ"ק שמהחיך גבוהים משאר אותיות כמ"ש ע"פ וספרתם לכם ממחרת כו' עיין באדר"ז דף רצ"ה ע"ב) מתגלה ע"י המלח דוקא שהוא בעצמו למטה מהמאכל, שהרי אינו ראוי לאכילה והוא בבחינת גבורות. וגם כמו: מלה בסלע משתוקא בתרין - דהיינו ע"י קיום הל"ת בבחינת שלילה אשר הם בדברים האסורים אשר הניצוצים שנפלו בהן שרשן ממקום גבוה יותר לכן ע"י קיום רצונו ית' בהן לדחות הקליפה עי"ז הוא התגלות עצמותו ומהותו ממש.
וזהו ענין: שחורה אני ונאוה. כאהלי קדר. כי הנה מבואר למעלה בענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל. שיצא בבחינת סיגים כמו התהוות האריה למטה מבחינת פני אריה שבמרכבה. ואעפ"כ מקבל חיותו מאברהם אלא שהחיות הוא עיקר בבחינת מקיף כי הסט"א אינו יכול לקבל את הקדושה בבחינת גילוי פנימית רק בבחינת מקיף וכמו י"א סממני הקטורת שהעשרה הן המלובשים בקליפות בבחינת גלות והי"א הוא בבחינת מקיף והוא לבונה שהוא בעצם לבן ועיקר חיותם הוא מהמקיף כו'. (ועמש"ל מזה בפ' תולדות ע"פ ראה ריח בני כו')
והנה יש ב' מקיפים האחד כמו בחינת לבוש שהוא מקיף מקרוב הב' מקיף עליון יותר כמו אהל ודירה שהוא מקיף ג"כ אך הוא מקיף מרחוק וגם האהל והדירה יקר יותר מהלבוש כו'. והנה מה שהקדושה מחיה לסט"א הוא רק מרחוק. וזהו ענין אהלי קדר. אהל דוקא ואומרת כנ"י שכך יש אצלי גילוי בחינת מקיף עליון אשר הוא מקיף מרחוק כדכתיב: זכרו את ה' מרחוק. והיינו כי בחינה סוכ"ע נקרא סובב לעלמין. וזהו ענין הלבושים הנעשים ממעשה המצות והוא בקיום מ"ע.
אמנם ע"י שחורה אני בקום מצות ל"ת שהוא בחינת שחורות כעורב עי"ז ונאוה כאהלי קדר שנמשך גילוי עצמותו ומהותו שאין שייך לקרותו אפילו סובב לעלמין כנ"ל.
(והיינו, דכמו שהמקיף המחיה הסט"א הרי רחוק הוא בערך מהם, וכמ"ש בע"ח שער עשירי פרק י"א: כי אין קדש מתערב בחול כו', כמ"כ לגבי עצמות א"ס ב"ה הרי גם העולמות היותר עליונים כלא ממש חשיבי. ורחוקים יותר בערך לגבי אור א"ס ב"ה יותר לאין קץ מערך ריחוק שבמשל דלעומת זה לגבי בחינת המקיף שלהם דאהלי קדר. ולכן נמשל מקיף זה העליון הנמשך מאור א"ס ב"ה ממש - למשל אהלי קדר כו' דוקא. ועמ"ש ע"פ: מזמור שיר חנוכת הבית - מענין ב' מקיפים אלו דלבוש ובית כו'.
ועוד יש להטעים הענין שנמשל לאהלי קדר דוקא - כי הנה בקדושה הם ע"ס: עשר ולא אחד עשר, וכמ"ש בס"י, והובא ברע"מ ר"פ כי תשא. ור"ל כי בכתר יש ב' בחינות עתיק ואריך, ובחינת עתיק אינו ממנין הע"ס. וזהו: ולא אחד עשר כו'. ועיין בע"ח שער כ"ב פ"א אות ד': ואין אנו מונין כו' וכן בכל כללות האצילות עתיק יומין כו'.
והנה המשכת בחינת מקיף העליון הנ"ל שבבחינת אהל ובית שלמעלה מבחינת לבוש כו' - זהו בחינת עתיק, שהוא בחינה תחתונה שבמאציל אור א"ס ב"ה ממש. ולכן נמשל לאהלי קדר דוקא, משום דשם ודאי אין המקיף בערך הפנימי כנ"ל. כמ"כ אפילו עולמות היותר עליונים, רחוקים מאד בערך לגבי א"ס ב"ה, יותר לאין קץ מערך ריחוק שבמשל דאהלי קדר לא מיניה ולא מקצתיה. ועכ"ז גם מקיף העליון זה מתגלה ע"י קיום מצות ל"ת. ומטעם הנ"ל.
וע"פ לשון הקבלה י"ל הטעם שנמשל לאהלי קדר דוקא. כי הנה בקדושה הם עשר ולא אחד עשר, דהיינו ע"ס והתחלתן מבחינת א"א. ופי': ולא י"א - היינו כי בחינת עתיק אינו ממנין הע"ס. והנה א"א נקרא: סוכ"ע, אכן בחינת: עתיק - אינו נקרא אפילו סוכ"ע. לכן נמשל לאהלי קדר ששם יש י"א כתרין. והבחינה הי"א שזהו בחי' לבונה נקרא בחינת: אהלי קדר כנ"ל. וא"כ ע"י דקדושה שאינו ממנין העשר ספי', נמשל לבחינת זו דוקא. וזהו שהיו במשכן י"א יריעות עזים שיומשך גם בחינת מקיף העליון כו'. ועיין מ"ש בד"ה: ויקרא אל משה, בפי': ולא יכול משה לבוא אל אהל ועד כי שכן עליו הענן, ע"ש.
והנה הגם דבמ"ע נמשך ג"כ מבחינת עתיק, אך כי במ"ע נמשך מז"ת דע"י המלובשים בא"א, אבל בחינת ג"ר דע"י שאינן מלובשים כלל בא"א, נמשך ע"י קיום מל"ת דוקא, וכדלקמן. ועפ"ז יובן ג"כ הטעם, דמצות ל"ת תלויין בשערות דז"א דוקא, ומ"ע בת"ד דא"א. וזהו ענין: שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה כמש"ל בשם האד"ר (דקל"ב): ור"ל דאש שחורה זהו בחינת מל"ת, ואש לבנה זהו בחי' מ"ע, וכ"ה בסה"מ סי' קל"ט בשם הרמ"ז.
והענין, דכתיב: ותורה אור. והנה עיקר אור הנר המאיר הוא מגוון הסמוך לפתילה, אבל הגוון לבן המקיף עליו הוא אינו מאיר בעצמו כו', כן הוא לעיל. ולכאורה אדרבה, עיקר האור הוא מגוון לבן משא"כ הגוון הסמוך לפתילה הוא שחור או גוון תכלת ואינו מאיר כ"כ.
אמנם נראה שהכוונה ע"ד מ"ש בזהר בראשית (דנ"א ע"א): ועל נהורא חוורא שרייא לעילא נהורא סתימאה דאקיף ליה. וכ"כ בפ' לך לך (דפ"ג ע"ב). ופי' הרמ"ז (הובא בסה"מ סי' קל"ט) דנהורא סתימאה הוא על סוד הכתר הסתום ומקיף את הכל כו'. ומעתה יש להבין ג"כ בענין התורה שנתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה, שהם בחינת ב' גוונים הראשוני' וזהו ותורה אור. ויש עוד בחינת נהורא סתימאה שהוא מקור האור, וזהו ענין: דברי סופרים - שמהם נמשך להיות בחינת הספר הוא בחינת ותורה אור כו'.
והנה מ"ע הוא בחינת נהורא חיוורא, הוא אור אשר יוכל לבא לידי גילוי, האור וחסדו מאתו ית' קיום רצונו בקום ועשה. והוא בחינת שערות דא"א שהם בחינת כעמר נקא, נהורא חיוורא. שכדי שיהיה האור בבחי' גילוי א"א רק ע"י בחי' שערות, וכמש"ל בענין התיקון שהוא הממעטת האור כו'.
אבל הל"ת, הם תלויין בשערות דז"א, שנקרא: שחורה, נהורא אוכמא שלמטה מת"ד דא"א שנקרא אש לבנה. והיינו כי אין האור בא בבחינת גילוי רצונו בקום ועשה, רק בבחינת לא. ולכן נקרא ג"כ נהורא תכלא, שמכלה דבר אחר, כי עיקר אתכפיא סט"א, הוא ע"י קיום מל"ת.
אמנם אף שהם למטה משערות דא"א שהם: אש לבנה כעמר נקא. אבל באמת שרש האור שבל"ת גבוה יותר מאש לבנה דמ"ע, דהיינו שהוא מבחינת נהורא סתימאה המקיף על נהורא חיוורא, אשר לגודל מדרגתו אינו מושג ענינו ומהותו. וכמ"ש בפע"ח שער השבת ספ"ד. ועיין מ"ש בביאור ע"פ: וקבל היהודים - מענין יסוד האש עצמו כו', ע"ש.
והתגלותו הוא ע"י שערות שחורות דז"א, שהם בחינת נהורא אוכמא ממש. שכמו שהם למטה, הם למטה הרבה משערות דא"א שהם כעמר נקא בחינת ורב חסד, להעלות הדברים המותרים שתהיינה כלים ממש לאור א"ס. משא"כ בחינת שערות דז"א שחורות כעורב בבחינת גבורות, לדחות הדברים האסורים, אף שיש בהן ניצוץ כו' עכ"ז דוחין אותו בשתי ידים. והרי מעלת ורב חסד גבוה יותר מבחינת הגבורות.
אמנם מ"מ בהגבורות דנהורא אוכמא דוקא, מתלבש ונמשך בחינת נהורא סתימאה הנ"ל, ולא בנהורא חיורא. משום, כי ע"י נהורא חיורא ורב חסד, שמזה נמשך ימין מקרבת להעלות הדברים המותרים, שתהיינה כלי לגילוי אא"ס - הנה א"א להיות כלי לאור א"ס אשר אינו בגדר המשכה ולא בגדר סובב, רק הם כלי לאור הסכ"ע ולא לעצמותו ומהותו שאינו בגדר שום המשכה.
אכן בתלת חללי גלגלתא דז"א, אשר שם הוא מקור התחלקות מדות חסדים וגבורות, ולכן שם הי' יכול להיות גילוי מעלת הגבורות שהוא בחינת ל"ת, והדחיה לדחות דברים האסורים. אשר ענין דחיה זו הוא קיום הרצון עליון בדבר גבוה יותר מקיום הרצון שבדברים המותרים. וכנ"ל בענין: קליפה קדמה לפרי כו'. וזה לא היה יכול להיות בדיקנא דא"א אשר שם הכל בחינת רחמים רבים, ורב חסד, נהורא חיורא, כעמר נקא.
ומעלת הגבורה בדחיה זו שרשה גבוה יותר מן ורב חסד הנ"ל, וכענין: מלה בסלע משתוקא בתרין, דהיינו שעי"ז יהיה גילוי עצמות אור א"ס, נהורא סתימאה, סתימא דכל סתימין.
לכן אף שלמטה השערות דז"א הן ודאי למטה במדרגה משערות דא"א - מ"מ בהן ועל ידן, ע"י קיום מצות ל"ת התלוין בהן - נמשך ומתגלה עצמות אור א"ס שלמעלה מהגילוי שע"י מ"ע הנמשך ע"י שערות דא"א שהן כעמר נקא.
וזהו מ"ש באד"ר (דק"מ ע"א): ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכן, כתיב: מגלה עמוקות מני חשך, וע"ש בביאור האדרא מהאריז"ל. והכוונה כנ"ל - שע"י הל"ת נמשך גילוי עמוקות מה שאינו מתגלה עמוקות כאלו ע"י נהורא חיורא דמ"ע כו'. וכענין: ממעמקים קראתיך כו'. וז"ש: מאד עמקו מחשבותיך כו' בפרוח כו' להשמידם עדי עד - שע"י דחיית הקליפות דוקא נמשך גילוי מבחינת עומק המחשבה עליונה כו'.
ועד"ז מצינו במצות ציצית דהתכלת גבוה מהלבן כו', עיין בפע"ח והיינו הך ממש, כי ע"י מצות ציצית כתיב: ולא תתורו כו ' - זהו קיום מצות ל"ת, והוא ע"י גוון תכלת, שמכלה הרע ודוחהו. וע"י גוון לבן כתיב: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי - קיום המצות עשה, וכמ"ש במ"א. ועוד יתבאר לקמן בטעם שהמל"ת נמשכים משערות דז"א דוקא):
ו והנה פי' וענין: ונאוה - הענין הוא. כי הנה המדות שלמעלה מהחכמה, היינו שהם מקור המדות. וכמו שבמוסף ר"ה ויוה"כ ובנעילה אומרים: מי כמוך אב הרחמים - שהוא גילוי בחינה עליונה יותר מבחינת: אב הרחמן. כי פי': אב הרחמן - היינו בהתלבשות האור במדת הרחמנות, והוא ממדות דאצילות. אבל: אב הרחמים - פי' שמהווה וממשיך מדת רחמנות לרחם על העולמות ולהחיותם. (וזהו: הטוב כי לא כלו רחמיך) והוא בחינות המדות שלמעלה מהחכמה. ולכן אומרים זה במוסף ונעילה כשאומרים קדושת כתר.
והנה להיות הגילוי משם במדות דאצילות, הוא ע"י בחינת: שערות. שהשערות הן רק בחינת צומח עד"מ. כי גם המדבר כלול מדצח"מ, ובחינת שערות הם רק בחינת צומח שבו, שהוא בחינת המדות שנקרא צומח. משא"כ החכמה נקרא: חי - שלמעלה מבחינת צומח. וכמ"ש: והחכמה תחיה. וכמו שהחכמה דאצילות היא למעלה מהמדות דאצילות, ונקרא: חיה והמדות הן בחינת: צומח - כך ג"כ בבחינת ע"י וא"א[13], המדות נקרא צומח, וזהו בחינת: ושער רישיה כעמר נקא. ומשם שרש הגילוי שע"י[14] מ"ע. אבל ע"י[15] הל"ת, נמשך גילוי חב"ד דע"י[16].
כי הנה מ"ע ומל"ת נמשכים משם הוי', הל"ת מי"ה ומ"ע מו"ה. ואין הפי' שהם משם הוי' שמלובש בע"ס דאצילות, שהרי מבואר למעלה באריכות, שהמצות הם גילוי אור א"ס ע"י בחינת הכתר שהוא הממוצע כו'. אלא הפי' שנמשכים משם הוי' דע"י, וא"כ המ"ע שנמשכים מו"ה, היינו גילוי בחינת ז"ת דע"י שהם המדות, וגילוי זה הוא ע"י בחינת השערות: ושער רישיה כעמר נקא - בחינת צומח.
אמנם הל"ת שנמשכים מי"ה, היינו חב"ד דע"י, א"א שיהיה גילוי בחינה זו ע"י שערות ובחינת צומח כו'. ומ"מ נמשך גילוי זה ע"י שערות שחורות דז"א שהן למטה משערות דא"א. וזהו: מגלה עמוקות מני חשך כו'.
והענין, כי אדרבה, לפי שבחינת חב"ד דע"י הוא בחינת היותר גבוה לכן יהי' התלבשותו בבחינת שלמטה יותר. וכענין הנזכר לעיל מאריה ושור, דהאריה שרשו גבוה יותר הרבה משרש השור והרי למטה האריה הוא למטה במדרגה. אלא דהיא הנותנת כו'. וכך עד"מ זה להבדיל יובן גם למעלה יותר, אשר האור מבחינת חב"ד דע"י לא יוכל להתלבש בשערות דא"א רק למטה מהן בשערות דז"א, אשר שם האור מאיר על ידי הדחייה בדרך: לא כו'.
ובזה יובן הפי': שחורה אני ונאוה - שלהיות גילוי בחינת: ונאוה - הוא דוקא ע"י: שחורה אני, שחורות כעורב. והענין כי פי': ונאוה - היינו כמ"ש: חכמת אדם תאיר פניו, והוא בחינת: יאר ה' פניו אליך - שהוא תיקון השביעי מי"ג תקונים דא"א, תיקון: ואמת - שהוא הארת פנים. שהפנים פנוי משערות, כי הוא למעלה מבחינת שערות וצמצומים שהן רק בחינת צומח. אבל: חכמת אדם תאיר פניו - היינו עצמות חכמה שבכתר שלמעלה מבחינת צומח כנ"ל.
(ועיין מ"ש מענין זה בביאור ע"פ: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. ועיין בהרמ"ז בפרשה ויקרא בתחלת הפ' שכ', שבתיקון: ואמת מאיר דעת דעתיק כו', ע"ש).
וזהו: שחורה אני ונאוה - שע"י קיום מצות ל"ת, שהם נמשכים מבחי' שערי אוכמי - עי"ז: ונאוה - הוא גילוי הארת פנים, שהוא למעלה מעלה מבחינת השערות דא"א, וכנ"ל.
ועוד בחינה גבוה יותר, והוא ענין: כיריעת שלמה - שהשלום שלו, ע"ש הפסוק: או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי - ב"פ שלום: היינו בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. פי': בפמליא של מטה - היינו שיהיה התאחדות וגילוי אצילות בבי"ע, צ"ל ע"י שלום המחברן ומקשרן. ושלום בפמליא של מעלה - היינו התקשרות וגילוי אור המאציל בנאצלים, הוא על ידי בחינת יסוד המייחדן. ועושה שלום בין דברים רחוקים אשר אין ערוך זה לזה, שהרי הוא יתברך: המתנשא מימות עולם - דאצילות, ומ"מ: מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כו'.
(ולפמ"ש בשל"ה פ' ואתחנן: דטוב במלופם הוא הטוביות התוכיות הנבחרת מהטוב כו' עכ"ל. ועיין בזהר תרומה קס"ה: י"ל דטובו הוא הבחי' העליונה שבכתר, שעי"ז מחדש וממשיך האור ברב חסד דא"א כו'. ועיין בזהר ר"פ אמור ובהרמ"ז שם, ועמ"ש בד"ה: ואתחנן - מענין ובטובו מחדש כו')
גם באצילות לבד יש ב"פ שלום. היינו יחוד חו"ב ע"י הדעת המחברן, והתכללות חו"ג ע"י הת"ת. גם להיות כל מדה כלולה מעשר - כ"ז הוא ענין: עושה שלום במרומיו. וכל זה הוא ענין התלבשותו בעולמות ועושה שלום ביניהם. עיין באגה"ק ע"פ: והיה מעשה הצדקה שלום.
אבל יריעות שלמה - היינו שהשלום שלו, שאין שייך כלל שם לומר שיש שני דברים שצריך לעשות שלום ביניהם, כ"א הכל כלא ממש חשיבי. אפילו אור צח אוכם הוא קמיה ובטלים במקורן כזיו השמש במקורו אשר אין שייך לקרוא בשם אור מחמת כי הוא בטל במאור.
(וזהו כענין יחוד וביטול ע"ס דעקודים במאצילן, שהם עקודים בכלי אחד. שמעוצם הביטול בא"ס ב"ה, הרי הם בכלי אחד כו'. ואין שייך לומר שיש שני דברים שצריך לעשות שלום ביניהם, כמו בע"ס דאצילות שכל אחד בכלי מיוחד)
ולע"ל יתגלה בחי' זו גם כן דיריעות שלמה, דהיינו כאשר יהיה התגלות עצמותו ומהותו: אני הוי' לא שניתי - זהו נקרא: יריעות שלמה - שהוא מקיף על כל בחי' השלום וגבוה מהם.
הנה: יריעות שלמה - הם לבנים. דהנה כתיב: וישכם לבן בבקר - היינו הארה מבחינת לובן העליון, התגלות חסד עליון בכל הפרצופים: וינשק לבניו ולבנותיו - הם בחינת: עילה ועלול, משפיע מקבל. ואח"כ: וישב לבן למקומו.
אך זהו הכל בחינת הארת החסד א"ס ב"ה המתגלה באצי'. אמנם מרבע"ה ביקש: אעברה נא ואראה את ההר הטוב הזה והלבנון. ופי': לבנון - כפל לשון הליבון, היינו מקור הלבנונית שאינו יכול להתלבש כלל בע"ס, ומאיר רק בבחינת מקיף.
(וז"ש: ואראה כו' - כי עצם הגילוי יהיה רק לעתיד: והתהלכתי בתוככם - אך אעפ"כ על ידי קיום מצות התלויות בארץ, יוכל לבא לבחינת שיראה את בחינת הלבנון, בבחינת ראיה לבד)
ונקרא: יריעות שלמה. נוטה שמים כיריעה. והענין, דמבואר למעלה דעל ידי קיום מל"ת נמשך גילוי חב"ד דע"י, וזהו מ"ש דל"ת נמשכים מי"ה. ועל גילוי זה אמר: ונאוה כאהלי קדר, וכמש"ל הטעם שהמשיל גילוי זה כאהלי קדר. ואח"כ אמר עוד: שיתגלה בחינת גבוה יותר, והיינו מקיפים דחב"ד דע"י, וזהו בחינת כיריעות שלמה.
(ועיין במבוא שערים (שער שני חלק שלישי פ"ה) החלק המעולה והגדול מאד הוא הנשאר מקיף כו' ע"ש. וצ"ל ממ"ש (בשער ג' ח"א פ"ה): כי אור הפנימי גדול כו', וכ"כ בע"ח (במהדורא קמא ש"י ספ"ב). וכ"כ במ"ח מס' עתיק ספ"א. ועיין מש"ש במבוא שערים (ש"ג ח"א רפ"ה): ואולי המעיין כו', ע"ש. ועיין בהרמ"ז ר"פ שמיני מענין: א"פ וא"מ[17] דעתיק: שהא"מ הוא מתפשט וכו' עד אין חקר, עכ"ל. והיינו כמ"ש כאן)
והכל על ידי בחי': שחורה אני - שירדה הנשמה למטה, בכדי לקיים בחינת אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא כו', על ידי סור מרע ועשה טוב, שעי"ז יתבררו כל הסיגים ממה שנפל משבירת הכלים, ולא יהיה שום מסך מבדיל: ונגלה כבוד ה', עין בעין יראו. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
(ויובן עוד ענין בחינת: יריעות שלמה - ממ"ש במ"א סד"ה: עד דלא ידעי בין ארור המן לברוך מרדכי - כי: ארור המן - הוא הקליפה המכסה ומסתיר שם י"ה, בחינת הל"ת, וברוך מרדכי - הוא המשכת מ"ע בחינת ו"ה. ובחינת תשובה עילאה עולה למעלה מבחינת י"ה ומבחינת ו"ה. וכמ"ש גבי יום הכפורים: לפני הוי' תטהרו - למעלה מבחינת שם הוי', שבו תלויין המצות עשה ומצות לא תעשה כו'. וכן בפורים זכו לגילוי זה, ע"י המס"נ בגזירת המן שהושחרו פניהם.[18] וזהו בחינת: שחורה אני ונאוה כיריעות שלמה. ולכן השמחה עד דלא ידעי בין כו' - כי הוא גבוה הרבה מב' הבחינות דעשה ול"ת כו'. ולכן ביוהכ"פ היה מלבין הלשון של זהורית, והוא ע"י ההמשכה ממקור הלבנונית, וכענין: והלבנון כו'):