הנך יפה רעיתי יפה עיניך יונים כו'.
הנה ענין הכפל ב"פ: הנך יפה וגו'. הוא שהא' כנגד נעשה והב' כנגד נשמע.
והנה רעיתי יש בו שני פירושים ושניהם עולים בקנה אחד.
האחד, הוא כמארז"ל במדרש שה"ש ע"פ: לסוסתי כו' רעיתי[1] - מפרנסתי, הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום. וארז"ל: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים[2].
וכתיב: רועה ישראל האזינו. דהפי', שהוא ית' רועה ומפרנס נש"י. (וכמ"ש ביחזקאל (ל"ד י"ד) במרעה טוב ארעה אותם[3] וכתיב: ותשב באיתן קשתו כו' משם רועה אבן ישראל[4] וכתיב ביחזקאל (ל"ד י"ב) כבקרת רועה עדרו כו' כן אבקר את צאני[5] ואומרים זה בפייט בר"ה. והיינו לפי שאז הוא בחינת: הרועה בשושנים) וכמ"ש בבהמ"ז: רוענו זוננו פרנסנו.
והפי' השני ברעיתי הוא כפשוטו, לשון: ריעות ואהבה, כמ"ש: או רעך אשר כנפשך[6] וכתיב: למען אחי ורעי[7] וכתיב: זה דודי וזה רעי[8].
והענין, כמו עד"מ למטה, שהתקשרות והתחברות הנשמה עם הגוף הוא ע"י המזון, שכשאוכל לחמו שמתברר האכילה במעיו בבירור אחר בירור, עד שהמובחר שבמאכל נתהפך לדם הנפש, ועולה ללב, ומהלב עולה המובחר אל המוח.
וכמ"כ יובן למעלה, כי הנה א"ס ב"ה אין ערוך אליו כלל, וגם כל הנאצלים כלא חשיבי, וכל התהוותם רק מבחינת מחשבה אחת לבד, שעלה במחשבתו ית': אנא אמלוך כו' - שמחשבה זו היא חיות כל העולמות. ולפי שמחשבה זו הוא להיות בחי' מל', ע"כ נאמר: אחת היא יונתי כו'[9] וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה.
ועד"ז, כל אורך זמן של חורבן בהמ"ק נחשב ממש כרגע אחד אצלו ית', כמ"ש: הסתרתי פני רגע ממך כו'.[10] ואי לזאת הרי מחשבה זו האחת צמצום גדול ועצום מאד הוא אצלו ית'. ובתחלת הבריאה הי' זה בחסד חנם, ועכשיו צריכים להמשיכו ולעשות רצון אצלו ית' להתלבש במחשבה זו. והכח הזה בנש"י - לפי שעלו במחשבה.
וזהו ענין: ישראל מפרנסין - שמשיכים גילוי אור א"ס במחשבה עילאה, כמו שע"י המאכל מתחזק המוח, שה"ז התחברות הנשמה עם המוח, ומהמוח מתפשט ללב ולכל האברים, כך הנה למעלה ממחשבה עילאה נמשך ומתפשט אח"כ בכל הט' מאמרות כו'.
אך הנה במה ממשיכים - היינו פי' השני דרעיתי לשון אהבה וריעות - שע"י שמעוררים בחי' הרצון אליו ית', שלא להיות חפץ ורצון אחר, כמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' - עי"ז מעוררים ג"כ רצה"ע שישפיל א"ע להתלבש במחשבה זו:
ב והנה כתיב: יפה את רעיתי כתרצה[11]. והענין כי יש ב' בחינות ברצון. הא' הוא הרצון השורה במוחו בהעלם, שכשיתבונן המשכיל בגדולת א"ס ב"ה נולד ונתעורר הרצון במוחו. ועיין בס' ש"ב פי"ו. ועדיין הוא שורה במוחו ואינו מתפשט בלבו ממש, וזהו הנקרא רצון בלה"ק.
(וכנודע דגלגלתא נקרא רצון. כמ"ש: והיה על מצחו תמיד לרצון. ועמ"ש בד"ה: תקעו בחדש - גבי רצון העליון שלמעלה מעלה מבחינת חכמה, והוא מתגלה בראש השנה, שהוא בחינת ראש וגלגלתא דחפיא על מוחא כו'. ע"ש).
והב', כשהרצון נמשך בבחי' גילוי בלב ממש, אזי נק': רעותא דליבא, והוא תרגום של רצון שבלה"ק, כמו שהתרגום ענינו הוא פי' הלשון הקדש וגילויו. כמארז"ל: אלמלא תרגומו דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר כו'. כמ"כ הרעותא דליבא זהו הגילוי של הרצון שבמוח, כי כשמתגלה הרצון ונמשך בלב זהו גילוי יותר, שהלב גשמי וקרוב לגוף יותר מהמוח, כמש"כ בסש"ב ח"א פי"ו. וזהו בחי': רעיתי לשון ריעות וחיבה, והוא רעותא דליבא. וזהו: יפה את רעיתי - בחי' הרעותא דליבא.
כתרצה - כבחי' הרצון שבמוח. והיינו, כשמתחברים הב' רצונות, של הלב והמוח ביחד. וזהו: ואהבת בכל לבבך - ואהבת ב"פ אור, היינו ב' רצונות הנ"ל.
והנה עי"ז שנש"י מתעוררים במוח ולב להיות רעיתי כתרצה עי"ז מעוררים כן למעלה, גילוי רצון העליון במחשבה הא'. ונקרא: רעיתי פרנסתי, כמשל המאכל שגורם התפשטות והתחברות הנשמה במוח ומשם ללב ולכל האברים, כך נמשך למעלה גילוי אור א"ס בחכמה ובינה תרין ריעין כו'.
והנה עי"ז כשנמשך האור בח"ע אזי נמשך ג"כ המשכת ח"ע ורצון העליון המלובש בה גם בכל נש"י. והוא כמו עד"מ, כשמתחזק המוח ע"י המאכל ונמשך בו חיות הנפש אזי נמשך ומתפשט מהמוח החיות לכל אברי הגוף, אף גם בבחי' הרגלים שיש לו כח להגביה רגליו ומעמידו על רגליו כו'. וגם בכל צער וכאב שברגל מרגיש תומ"י במוחו כו'.
כמ"כ למעלה, כשנמשך אור א"ס להתלבש בח"ע, נק': אבינו - כי ח"ע נק' אבא, והצדיקים נקראים בניו, כמ"ש: בנים אתם לה' אלקיכם. והיינו: כי ברא כרעא דאבוה - הוא בחינת רגל. ועמ"ש ע"פ: והארץ הדום רגלי. וכשנתלבש אור א"ס ב"ה במחשבה עילאה אזי מתפשט ונמשך בבחינת רגל. כמו שאנו רואים שהמחשבה נמשכת בהרגל להטותה ככל אשר תחפוץ. והיינו דוקא כשנתלבש אור א"ס ב"ה בח"ע אזי נק' אבינו כו'.
וזהו שאומרים: אבינו מלכנו רוענו כו' - פי', שזהו שנק' הקב"ה: רועה - שמפרנס הנשמות, שנמשך ומאיר חכמתו ורצונו ית' בנשמות שהן בחי' רגל. וכמ"ש: פותח את ידך - יודיך, ח"ע: ומשביע לכל חי רצון כו' - להיות מתקרבים יחד הרצון של הקב"ה עם הרצון של הצדיקים, והיו לאחדים ממש, שאין להם רצון אחר זולתי מה שרוצה הקב"ה. וכמ"כ הקב"ה: עושה רצון יראיו.
ועמ"ש בד"ה: כי עמך מקור חיים בענין: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את כו'. וענין: מן השמים - היינו כמש"כ בפי': מפרנסים לאביהם שבשמים.
(ועוי"ל בענין: רעיתי כתרצה - שהם ב' בחי' דחו"ב, הנזכר ע"פ: ראה אנכי כו' נקודה בהיכליה כו', ע"ש. וזהו: ותשב באיתן כו' משם - דייקא: רועה אבן כו' - שעי"ז מעוררים למעלה ההמשכה בחו"ב, ועי"ז אח"כ: משם רועה אבן וכו' וכנ"ל. (ועיין בפ' ויחי דרל"א ע"ב).
עוי"ל כי: אביהם שבשמים - היינו אור אבא המלובש בז"א שנק' שמים, חו"ג, והיינו כי התנהגות העולמות ע"י המדות. אך צריך להמשיך בהם גילוי ח"ע, כמ"ש בד"ה: באתי לגני. ועל כן אור המשכה זו הוא ע"י ב' הבחינות שבאדם: הרצון שבמוח והרעותא דליבא. וזהו ענין: יפה את רעיתי כתרצה):
ג והנה פי': הנך יפה רעיתי, פי', כמו שלמטה בגשמיות עיקר היופי והנוי הוא בציור ומראה הכולל ג' גוונים יחד, שאז הוא עיקר הנוי והתפארת. והם דרך כלל ג' גוונים: לבן, אדום, וירוק, שכאשר הם נכללים יחד אז הציור נאה ומהודר, משא"כ גוון לבן לבדו או גוון אדום לבדו אין בו שלימות התפארת כ"כ.
(וכענין מ"ש: כמראה הקשת אשר כו'.[12] וידוע דג' גווני הקשת הם חיוור סומק וירוק. וע' בפ' נח דע"א ב')
פי', גוון לבן שבכנ"י - הוא מדת האהבה והחסד: לאהבה את ה' ולדבקה בו - שאהבה הוא בחי' כסף, כמו: נכסוף נכספתה לבית אביך - שהוא גוון לבן. ובמ"א נתבאר שזהו ענין האהבה הטבעית המושרשת בכ"א מישראל, שלפיכך נמשל לגוון לבן שהוא גוון עצמי ואינו מורכב. כך הוא ענין האהבה הנ"ל שהיא מצד עצמיות הנשמה שלמעלה משכל המושג כו'.
אך אחר האהבה והכוסף והתשוקה הנ"ל צריך להשפיל א"ע בבחי' שמאל דוחה, בבחי' יראה. ועמ"ש ע"פ: השמים כסאי כו'. וזהו גוון האדום שבהנשמות שהוא מבחי' גבורה. והם ב' בחי' דאברהם אוהבי ופחד יצחק.
וגוון שלישי - הוא בחי' הירוק, שהוא הממוצע בין שני גוונין ההפכיים הנ"ל. והיינו מדתו של יעקב שהיא מדת הרחמים, לעורר רחמים על נפשו, בראותו גדולת ה' ית', אשר לגדולתו אין חקר, ויתבונן בירידת נפשו מאיגרא רמה כו', ועי"ז יכמרו רחמיו. אשר רחמנות זו ממוצעת בין חו"ג. כי מה שיכמרו רחמיו ויחם לבו מאד זהו כעין בחי' גבורה כו' ומ"מ עיקרה מטה כלפי חסד ואהבה. (וע' בפרדס שער הגווני' ספ"ג וספ"ב).
והנה מדה אחת אינו יפה, כ"א כשיש כל הג' מדות ביחד, שע"י יוכלו להיות מהלכים לעלות בעילוי אחר עילוי כו'. ועמ"ש בד"ה: שניך כעדר הרחלים כו', ובביאור ע"פ: וידעת היום גבי: ונאספו שמה כל העדרים כו'.
וכל המדות האלו בתפלה איתנהו, כי: תפילות אבות תקנום, שהם אברהם יצחק יעקב, שהם מקור הג' מדות אלו. ומפני כך כל המדות האלו חג"ת איתא בתפלות שתקנו האבות כנ"ל. וזהו: ליעקב אשר פדה את אברהם - כי מדת אהבה מדת אברהם בלתי מדת רחמנות שהוא מדת יעקב, אינו נחשב ליפה. אבל כשיש התכללות זו המדה בג' מדות אזי היא יפה ויוכלו לעלות עד אין קץ. ועמ"ש סד"ה: שניך כעדר הרחלים. וזהו כל המדות חג"ת, אהבה ויראה ורחמנות - אז הוא יפה כמו למטה במראות.
והנה זה הוא היפה הראשון הוא בחי': נעשה - שהוא יפה על ידי עשיה שלנו, באהבה ויראה ורחמנות לדבקה בו, ולבטל רצונך מפני רצונו ביטול במציאות.
אבל יפה השני גדולה מבחינת יפה הראשון, כמו שאמרו רז"ל: הבא לטהר מסייעין לו הרבה - שבא לטהר ולהתקדש, והוא ענין המשכות המדות העליונות בחי': ישראל אשר בך אתפאר, והוא בחינת ישראל דלעילא: כי שרית עם אלקים, כחתן יכהן פאר, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. וכנס"י - היינו שמקבלת הפאר מבחי' ישראל דלעילא, וזהו ענין: הנך יפה השני. ועמ"ש עוד מזה ע"פ: ועשו להם ציצית כו'.
(ועמ"ש סד"ה: בהעלותך את הנרות - בענין: שיורד ע"פ מדותיו, דהיינו מדותיו של הקב"ה. ועמ"ש סד"ה: אני ישנה גבי: פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כו'. ועמ"ש בד"ה: כי תצא בענין פי': יפת תואר, ומ"ש בענין: ורחל היתה יפ"ת ויפת מראה בד"ה: אם לא תדעי לך כו'. ועמ"ש בד"ה: כה תברכו בענין: יאר ה' פניו אליך ובביאור ע"פ: אלה מסעי בענין: תתן אמת ליעקב כו'. ועמ"ש ע"פ: מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. וכ"ז הוא ענין הנך יפה בנשמע היינו בחינת יופי הנמשך מלמעלה. ועמ"ש בביאור ע"פ: יונתי בענין: ומראך נאוה)
והנה מ"ש: עיניך יונים - הוא עד"מ כמו זוג יונים, אחד זכר ואחת נקבה, והנקבה מקבלת השפעה מהזכר. כך ע"ד משל למעלה הקב"ה נמשל לחתן וכנסת ישראל נמשלה לכלה. והם נקראו בחינת מקבלים מהקב"ה. וכמו יונים שמסתכלים זע"ז, כך מכל דבר יוכלו להסתכל ולראות שאין עוד מלבדו, והוא אחד כנ"ל, ולהיות ביטול במציאות עד שיהיה: בטל רצונך כו'.
וזהו: עיניך יונים - כי הנה היונים הם זכר ונקבה שמסתכלים תמיד זה בזה, ומתענגים בראייתם זה את זה. כך כנ"י היא בבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא, ומכל דבר יוכלו לראות ולהסתכל שאין עוד מלבדו.
והנה כתיב: כי עין בעין יראו. פי' עין הראשון, הוא ההסתכלות מלמטה למעלה. והב', הוא השפעה מלמעלה. לראות עין בעין: כדרך שבא לראות כך בא ליראות. וזהו: עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו כו'. ועי"ז: להציל ממות נפשם.
דהנה כתיב: רגליה יורדות מות - שלפעמים יורד השפע של בחינת ממכ"ע להיכלות הקליפות. וכמ"ש: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כו', וכמ"ש במ"א.
אבל על ידי: המיחלים לחסדו אזי יציל ממות נפשם - נפשם הוא בחי' ממכ"ע, שלא יהיו רגליה יורדות. וכמ"ש: רחצתי את רגלי. ועמ"ש ע"פ: והארץ הדום רגלי.
ולהחיותם ברעב - דהנה כתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו'. לחם היינו בחינת התורה. וזהו ענין: הנך יפה - בנעשה. ולא זה בלבד הוא החיות: כי על כל מוצא פי ה' - הוא בחי' ההשפעה שנמשך מלמעלה, דהיינו הנך יפה בנשמע. ע"ד: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ואזי נק' התורה: מוצא פי ה', ודברי אשר שמתי בפיך, תען לשוני אמרתך, וכמ"ש במ"א סד"ה: להבין מ"ש ביום השע"צ.
וזהו: לחיותם ברעב שהחיות שלהם הוא מבחי' הרעב גופא, מה שהם רעבים וצמאים אליו ית'. וזהו: רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. פי': נפשם - מבואר למעלה. בהם תתעטף - היינו כמ"ש: נפשנו חכתה לה'. וזהו: ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' כי על כל מוצא כו'. ועמ"ש סד"ה: ויאכילך את המן.
ועוד אפשר לומר בענין: להחיותם ברעב - שזהו ענין יוהכ"פ, שנאמר בו: ועניתם את נפשותיכם - כי הוא למעלה מבחי' אכילה כו' כי אכילה הוא מה שמתברר המאכל ונהפך לדם ונכלל בבחינת חיצוניות הלב. כמו שכל הקרבנות היו רק על מזבח החיצון. אבל פנימיות הלב הוא למעלה מבחינת אכילה. וכמ"ש בד"ה: ביום השמיני שלח. וע"ז נאמר: ולהחיותם ברעב כו' כנ"ל. והיינו ע"י: עין ה' אל יראיו כו':