המצווה השמ"ו
האזהרה שהזהרנו מלבוא על הנידה בזמן טמאתה. כלומר, כל שבעת הימים.
והוא אמרו: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט).
וגם כל זמן שלא תטבול אחר שבעת הימים, היא נידה.
והעובר על לאו זה: אם היה מזיד, חייב כרת. ובשוגג, חייב חטאת קבועה.
המצווה השמ"ז
האזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת איש.
והוא אמרו: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (ויקרא יח, כ).
ויש בעונש העובר על לאו זה חילוק, והוא: אם הייתה אשת איש זו נערה מאורשה, חייבת סקילה, כמו שבאר הכתוב. ואם הייתה בת כהן, היא נשרפת. והוא, כלומר: הבועל - בחנק.
ואם הייתה בת ישראל והייתה בעולה, חייבים שניהם חנק.
כל זה אם נתקימה העדות. אבל אם לא נתקימה, הרי הוא בכרת.
במה דברים אמורים, כשהיה מזיד. ואם היה שוגג, מקריב חטאת קבועה.
וכבר נכפל הלאו בעברה זו. והוא אמרו בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמות כ, יד. דברים ה, יז).
וזהו הלאו על ביאת אשת איש.
ולשון המכילתא:"'לא תנאף', למה נאמר?
לפי שהוא אומר: 'מות יומת הנואף והנאפת' (ויקרא כ, י), עונש שמענו, אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: 'לא תנאף'".
וספרא:"'אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו'' (שם), עונש שמענו, אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: 'לא תנאף', אחד האיש ואחד האשה".
ולא עשו "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" אזהרה?
לפי שהוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת, אלא אזהרה לנואף בלבד.
וכן בשאר העריות אי אפשר להם שלא ילמדו אזהרה גם לאשה.
אמרו: "'לא תקרבו לגלות ערוה' (ויקרא יח, ו), הרי כאן שנים, להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש".
ובגמרא סנהדרין אמרו: "הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשרפה, ואת נערה מארשה לסקילה".
וכבר קדם לנו פירוש דבר זה בהקדמת מאמר זה.
המצווה השנ"ב
האזהרה שהזהרנו מלבוא על אחי האב.
והוא אמרו: "ערות אחי-אביך לא תגלה". (ויקרא יח, יד).
עד שגם שוגג באחי אביו חייב שתי חטאת, כמו שביארנו באביו.
ובגמרא סנהדרין אמרו, הבא על אחי אביו - חייב שתים לדברי הכל, דכתיב: "ערות אחי אביך לא תגלה".
ודע שעניין אמרי: "נתקימה העדות" הוא, שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר, ובית דין כשר של עשרים ושלשה, שהעדות נגבית לפניהם, ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין.
ופשוט הוא, שכל העריות האלה שקדם זכרן נאמר בהן "הכרת" בלשון התורה. והוא אמרו אחר שמנן, "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט).
וכן כל מה שהזכרנו מהן שחייבים עליו מיתת בית דין, גם הוא לשון התורה.
אבל שינוי מיני המיתה שאמרנו, מקצתן בסקילה, ומקצתן בחנק, ומקצתן בשרפה, הרי יש מהם שבאו בקבלה, ומהם מפורשים בכתוב.
וכבר נתבארו דיני כל העריות האלה במסכת סנהדרין ומסכת כריתות ובכמה מקומות ביבמות וכתובות וקדושין.
וכבר נתבאר בריש כריתות, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת קבועה - חייבים על "לא הודע שלו" אשם תלוי.
ועניין אמרם "חטאת קבועה", הוא שתהיה מן הבהמה דוקא: כשבה או שעירה.
ואם תעיין בכל מצוות לא תעשה, ותתבונן בעונשים שנזכרו בכל מצווה ומצווה מהן, תמצא, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - אותה החטאת - חטאת קבועה.
חוץ משני חטאים, שחייבים על זדון כל אחד מהם כרת, ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה, אלא היא "עולה ויורד".
ואותם שני החטאים הם, טומאת מקדש, וטמאת קדשיו.
כוונתי באמרי "טומאת מקדש": טמא שנכנס לעזרה. ו"טומאת קדשיו", טמא שאכל בשר קודש.
וכן יתבאר לך, שכל מצוות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת.
חוץ מחטא אחד, והוא, המגדף, שזדונו בכרת ואין חייבין על שגגתו חטאת.
וכן יתבאר לך, שכל אדם שחייב מיתת בית דין, איזו מיתה שתהיה, הרי אותו אדם בכרת גם כן, אם לא המיתו אותו בית דין, או שלא ידעו בו.
חוץ מעשרה, שהם מחייבי מיתת בית דין, ואין עליהם כרת.
והם: מסית, ומדיח, ונביא שקר, ומתנבא בשם עבודה זרה, וזקן ממרא, ובן סורר ומורה, וגונב נפש מישראל, ורוצח, ומכה אביו ואמו, ומקלל אביו ואמו.
כל אחד מאלו, אם נתקימה עליו העדות - נהרג, ואם לא ידעו בו, או שלא היה אפשר לבית דין להרגו, הרי הוא מתיר עצמו למיתה, אלא שאינו עומד בכרת.
דע כללים אלו, וזכרם.