המצווה הקפ"א
האזהרה שהזהרנו מלאכל את הטרפה.
והוא אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). - פשט הכתוב הוא במה שהזכירו במכילתא והוא אמרם: "דבר הכתוב בהווה, מקום שרוב הבהמות להטרף"; אבל בא בקבלה שיש לפסוק זה גם באור וכך הוא: 'ובשר בשדה טרפה' הוא - ולפיכך לא תאכלנו.
כוונתם בזה, שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה, כגון: בשר קדשי קדשים אם יצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים אם יצא חוץ לחומה, או בשר הפסח אם יצא חוץ לחבורה, או אם הוציא העבר את ידו, כמו שנתבאר בפרק ד' מחולין - שכל סוגי בשר אלו נקראים: טרפה, והאוכל מהם כזית לוקה מן התורה. וכן גם בשר מן החי נקרא: טרפה והאוכלו - לוקה.
ובגמרא חלין אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה".
וכבר נכפל הלאו במצווה זו עם שלפניה גם בכהנים. והוא אמרו בכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח), וכפל בהם לאו זה, מפני שהכתוב ציווה אותם לאכול חטאת העוף והיא המליקה, והמליקה בלי ספק בחולין אינה שחיטה אלא נבלה; והיה עולה בדעתנו שמותרת להם אכילת המליקה אפילו בחולין והוא הדין לכל שחיטה פסולה, לפיכך ביאר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מלאכול נבלה וטרפה.
וכך פירשו חכמים נוסף על דין אחר שהעירו עליו מפסוק זה, שאין מעניין מאמרנו זה להזכירו. אבל הבהמה או החיה שנולדו בהן אחת הטרפות שנלמדו באחת המידות הרי אכילתה אסורה, אפילו נשחטה כראוי, והשוחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה - לוקה מדרבנן. וכבר נתבארו לך הטרפות בפרק ג' מחולין. ובפרק זה וגם בפרק אחרון דמכות ובפרק א' מבכורות נתבארו דיני תשע מצוות אלו שקדמו למצווה זו.
המצווה הקפ"ב
האזהרה שהזהרנו מלאכול אבר מן החי.
והוא שנחתוך ממנו אבר כשהוא חי ונאכל מאותו האבר כבריתו כזית, ואפילו היה בו בשר כל שהוא - האוכלו לוקה.
והאזהרה על כך היא אמרו: "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג).
ולשון ספרי: "לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי".
וכך נתבאר בגמרא חולין, ושם אמרו: "אכל אבר מן החי ובשר מן החי - חייב שתים". פירושו: לפי שהם שני לאווין. הלאו האחד: "לא תאכל הנפש עם הבשר" שהוא איסור האבר, והלאו השני: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שהוא איסור בשר מן החי, כמו שביארנו.
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר והוא אמרו יתעלה לנח באוסרו עליו אבר מן החי: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד).
המצווה הקפ"ג
האזהרה שהזהרנו מלאכול גיד הנשה.
והוא אמרו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (שם לב, לג).
והאוכלו כולו, ואפילו הוא כל שהוא, או שאכל ממנו כזית - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין.
המצווה הקפ"ד
האזהרה שהזהרנו מלאכול את הדם.
והוא אמרו יתעלה: "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו).
וכבר נכפל בו הלאו כמה פעמים. ופירש שהוא בכרת ואמר: "כל אכליו יכרת" (שם יז, יד), אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג - מביא חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מכרתות.
המצווה הקפ"ה
האזהרה שהזהרנו מלאכול חלבי בהמה טהורה.
אמר יתעלה: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג).
וגם בזה נכפל הלאו ועונש בו בפירוש כרת.
במה דברים אמורים? אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין.