המצווה הקפ"א
האזהרה שהזהרנו מלאכל את הטרפה.
והוא אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). - פשט הכתוב הוא במה שהזכירו במכילתא והוא אמרם: "דבר הכתוב בהווה, מקום שרוב הבהמות להטרף"; אבל בא בקבלה שיש לפסוק זה גם באור וכך הוא: 'ובשר בשדה טרפה' הוא - ולפיכך לא תאכלנו.
כוונתם בזה, שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה, כגון: בשר קדשי קדשים אם יצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים אם יצא חוץ לחומה, או בשר הפסח אם יצא חוץ לחבורה, או אם הוציא העבר את ידו, כמו שנתבאר בפרק ד' מחולין - שכל סוגי בשר אלו נקראים: טרפה, והאוכל מהם כזית לוקה מן התורה. וכן גם בשר מן החי נקרא: טרפה והאוכלו - לוקה.
ובגמרא חלין אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה".
וכבר נכפל הלאו במצווה זו עם שלפניה גם בכהנים. והוא אמרו בכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח), וכפל בהם לאו זה, מפני שהכתוב ציווה אותם לאכול חטאת העוף והיא המליקה, והמליקה בלי ספק בחולין אינה שחיטה אלא נבלה; והיה עולה בדעתנו שמותרת להם אכילת המליקה אפילו בחולין והוא הדין לכל שחיטה פסולה, לפיכך ביאר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מלאכול נבלה וטרפה.
וכך פירשו חכמים נוסף על דין אחר שהעירו עליו מפסוק זה, שאין מעניין מאמרנו זה להזכירו. אבל הבהמה או החיה שנולדו בהן אחת הטרפות שנלמדו באחת המידות הרי אכילתה אסורה, אפילו נשחטה כראוי, והשוחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה - לוקה מדרבנן. וכבר נתבארו לך הטרפות בפרק ג' מחולין. ובפרק זה וגם בפרק אחרון דמכות ובפרק א' מבכורות נתבארו דיני תשע מצוות אלו שקדמו למצווה זו.