המצווה הר"ה
האזהרה שהזהר הנזיר מלאכל זרע ענבים.
והוא אמרו: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד).
ואם אכל מהם כזית - לוקה.
המצווה הר"ו
האזהרה שהזהר הנזיר מלאכל קלפי הענבים.
והוא אמרו: "ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד).
ואם אכל מהם כזית - לוקה.
והראיה שחמישה אלו, כלומר: יין וענבים וצמוקיים וחרצן וזג, כל אחד מהם מצווה בפני עצמה היא - שהוא לוקה על כל אחד ואחד מהם מלקות אחת.
ולשון המשנה: "חייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן".
ובפירוש אמרו בגמרא נזירות: "אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה - לוקה חמש".
וכאשר חשבו שם לקבע שתנא זה תנא ושייר, ושהוא חייב מחמת שהוא נזיר יותר מחמש מלקיות אמרו: והא שיר לאו דלא יחל? ולא אמרו: והא "שייר חומץ?"?
לפי שאינו חייב על היין ועל החומץ שתים, כי החומץ לא נאסר אלא מחמת עיקרו שהוא היין, כמו שביארנו.
וכאילו אמר שעיקר איסורו לא נסתלק ממנו בקלקולו.
וממה שאתה צריך לדעת, שאיסורי נזיר אלו מצטרפין כולן לכזית, ולוקה על כזית מכולן.
המצווה הר"ז
האזהרה שהזהר הנזיר מלהטמא למת.
והוא אמרו: "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" (במדבר ו, ז).
ואם נטמא בטומאת מת, בין בטומאות שמגלח עליהן בין בטומאות שאינו מגלח עליהן - לוקה.
המצווה הר"ח
האזהרה שהזהר הנזיר מלהטמא באהל במת.
והוא אמרו: "ועל כל נפשת מת לא יבא וגו'" (ויקרא כא, יא).
ובפירוש אמרו בגמרא: "קרא מלא דבר הכתוב 'לא יטמא', כשהוא אומר 'לא יבא' להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה".
ושם נתבאר, שאם נכנס לאהל המת אחר שנטמא - אינו לוקה אלא אחת.
ושאם ארעו לו טומאה וביאה כאחת - חייב שתים.
כגון שנכנס לאהל שיש שם גוסס, וישב שם עד שמת אותו האדם, שנמצא שנטמא ובא באהל המת כאחת.
אבל אם נכנס לאהל המת, כבר קדמה הטומאה לביאה, כמו שנתבאר שם, לפי הכללים המבארים באהלות.