המצווה הרע"ג
האזהרה שהזהר הדיין מלעשות עוון בדין.
והוא אמרו: "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו).
ועניין לאו זה, שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה, בחיוב דבר או בפטור ממנו.
המצווה הרע"ה
האזהרה שהוזהר הדיין מלשאת פני אחד מבעלי הדין בשעת הדיון, אפילו היה אדם נכבד מאד וגדול המעלה, ואל יכבדנו הדיין אם בא לדין עם בעל דינו ואל יראה שהוא מגדלו ומכבדו.
והוא אמרו יתעלה: "[ו]לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו).
ובספרא: "שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אבישנו ואראה בב(ו)שתו, על אחת כמה וכמה שאינו מביישו - לכך נאמר: 'לא תהדר פני גדול'".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין ושבועות.
המצווה הרע"ז
האזהרה שהוזהר הדיין מלחמול על המסכן בשעת הדין, עד שיזכהו בדבר שאינו מגיע לו, דרך רחמנות.
אלא ישווה בין העשיר לעני והאביון, ויחייבנו לשלם מה שיטל עליו.
והוא אמרו: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).
וכבר כפל את הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו).
ולשון ספרי: "שלא תאמר: עני הוא זה, הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו, אזכנו, ונמצא מתפרנס בנקיות - תלמוד לומר: 'לא תשא פני דל'".
המצווה הרע"ח
האזהרה שהוזהר הדין מלהטות את הדין על אחד מבעלי הדין אם ידע שהוא אדם רשע בעל עברות, הזהיר יתעלה מלהענישו בעוות הדין.
והוא אמרו יתעלה: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו).
ולשון המכילתא: "רשע וכשר עומדין לפניך לדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה הדין עליו - תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אבינך בריבו', 'אביון' הוא במצוות", כלומר: אף על פי שהוא אביון במצוות - לא תטה את דינו.
המצווה הרע"ט
האזהרה שהוזהר הדיין מלחמול על מי שהרג את חברו או חסרו אבר מאבריו, כלומר: בתשלום הקנסות.
שלא יאמר: זה עני, וקטע את ידו של זה או אבד עינו שלא בכוונה, ויחון וירחם עליו בתשלום דמי הזקו בשלמות.
והוא אמרו בזה: "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא).
וכבר נכפל הלאו בזה ואמר: "לא תחוס עינך [עליו] ובערת דם הנקי מישראל" (שם, יג).