המצווה הר"י
הציווי שנצטווינו לכבד את ההורים.
והוא אמרו יתעלה: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב; דברים ד, טז).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות בתלמוד, רובם בקדושין.
ולשון ספרא: "איזהו כבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".
המצווה הרי"א
הציווי שנצטווינו לירא את ההורים, ושנחשבם כמעלת מי שיראים ממנו שיעניש, כמו המלך, ונתנהג עמהם כמו שנתנהג עם מי שיראים ממנו, וחוששים פן יעשה להם דבר בלתי רצוי.
והוא אמרו יתעלה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג).
ולשון ספרא: "איזהו מורא?
לא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא יסתור את דבריו".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בקדושין.
המצווה השי"ח
האזהרה שהוזהר כל אדם ממנו מלקלל את הוריו.
העונש מפורש בתורה, והוא אמרו: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז).
והוא מכלל הנסקלין.
ואפילו קילל אחד מהם בשם לאחר מותו במזיד - נסקל.
אבל האזהרה לא נתבארה בכתוב בפירוש, שלא אמר: לא תקלל אביך.
אלא כבר קודם שבאה האזהרה מלקלל כל אדם מישראל - וזה כולל את האב וזולתו.
ובמכילתא אמרו:"'מקלל אביו ואמו מות יומת', עונש שמענו, אזהרה מנין?
ת"ל: 'אלהים לא תקלל'.
אם דיין הוא אביך - הרי הוא בכלל אלהים; ואם נשיא הוא- הרי הוא בכלל נשיא; ואם בור הוא 'לא תקלל חרש'.
הרי אתה דן בנין אב משלשתן וגו' עד הצד השווה שבהם שהם 'בעמך' ואתה מזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו".
ובספרא:"'כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' וגו' (ויקרא כ, ט)
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!
ת"ל: 'אלהים אל תקלל'". שווה ללשון המכילתא.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.
המצווה השי"ט
האזהרה שהזהרנו מלהכות ההורים.
וגם כן לא נתבארה בכתוב אזהרה מיוחדת למעשה זה; אבל הזכיר את העונש ואמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו).
ולמדנו האזהרה מכה אביו, על הדרך שלמדנו למקלל אביו.
והוא שכבר ביארנו במצווה המשלימה שלוש מאות, שאנו מוזהרים על כל אדם מישראל שלא להכותו, ואביו בכלל.
ולשון המכילתא:"'מכה אביו ואמו' וגו' עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!
תלמוד לומר: 'ארבעים יכנו לא יסיף' (דברים כה, ג).
והרי דברים קל וחומר: אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו, מי שמצווה שלא להכותו - דין הוא שיהא מוזהר שלא להכותו".
והעובר על לאו זה, כלומר: המכה אביו ואמו במזיד ויוצא מהם דם - חייב חנק.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין.