המצווה הכ"ד
הציווי שנצטוו הכהנים (בלבד) לרחוץ ידיהם ורגליהם כל פעם שיצטרכו להיכנס להיכל או לקרב לעבודה - וזו היא מצוות קידוש ידיים ורגלים.
והוא אמרו יתעלה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד" (שמות ל, יט-כ).
ומצוות עשה זו חייב על העברה עליה מיתה בידי שמים, כלומר: שכהן ששמש במקדש אם לא רחץ ידיים ורגלים - חייב מיתה בידי שמים; והוא אמרו יתעלה: "ירחצו מים ולא ימתו" (שם).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ב' מזבחים
המצווה הס"ט
האזהרה שהוזהר כהן בעל מום מלהכנס להיכל בכללותו, כלומר: המזבח ובין האולם ולמזבח והאולם וההיכל.
והוא אמרו יתעלה: "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש וגו'" (ויקרא כא, כג).
וכבר נתבאר בריש טהרות שמבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל אסור לבעלי מומין ופרועי ראש להכנס לשם.
ונתבאר גם בספרא ששני לאווין אלו, והם:"אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש",לא יספיק אחד מהם מבלעדי האחר ושניהם צריכים להשלמת הדין בעניין אחד, והוא הגבלת המקום שאסור להם להכנס אליו.
ומי שהזיד ונכנס מן המזבח ולפנים, אפילו שלא לשם עבודה - לוקה.
המצווה המשלימה שבעים
האזהרה שהזהר בעל מום מלעבוד.
והוא אמרו: "אשר יהיה בו מום לא יקרב" (ויקרא כא, יז).
הכוונה בזה: לא יקרב לעבודה.
וכשעובד בעל מום - לוקה.
וכך אמרו בספרא:"אין בעל מום במיתה אלא באזהרה".
המצווה הע"א
האזהרה שהזהר בעל מום עובר מלעבוד כל זמן שיש בו אותו המום.
והוא אמרו יתעלה: "כל איש אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא שם, יח).
ולשון ספרא:"אשר יהיה בו מום", אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין?
תלמוד לומר: "כל איש אשר בו מום לא יקרב".
וגם הוא אם עבר ועבד במום עובר - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו מומין עוברין של אדם ומומין קבועין בפרק ז' מבכורות.
המצווה הע"ה
האזהרה שהזהר כהן טמא מלעבוד כשהוא טמא.
והוא אמרו יתעלה לכהנים: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב).
ובפרק ט' מסנהדרין אמרו:"מנין לטמא ששמש שהוא במיתה?
דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' ולא יחללו".
ואמר במקום אחר:"ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט).
כשם שאותו החילול מיתה בידי שמים, כך כאן אמרו:"ולא יחללו את שם קדשי"אם חללו ועבדו בטמאה - חייבין מיתה בידי שמים.
המצווה הע"ו
האזהרה שהזהר כהן טבול יום מלעבוד, אף על פי שכבר טהר, עד שיעריב שמשו.
והוא אמרו יתעלה על הכהנים: "ולא יחללו שם אלהיהם" (ויקרא כא, ו).
והעובר על לאו זה - חייב מיתה בידי שמים - כלומר: טבול יום ששמש; וזה לא נאמר בו פסוק מפורש בתורה, אלא הוא פירוש מקובל.
ובפרק ט' מסנהדרין אמרו בפירוש אמרו יתעלה:"קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם" (שם).
אמרו: "אם אינו עניין לטמא - לפי שכבר נתבאר, תנהו עניין לטבול יום ששמש, ויליף חילול חילול".
ומנוהו שם מכלל מחייבי מיתה.