המצווה הל"א
הציווי שנצטווינו להוציא את הטמאים מן המקדש.
והוא אמרו יתעלה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב).
ומחנה זה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שלדורות כמוהו העזרה, כמו שביארנו בריש סדר טהרות בפרוש המשנה.
ולשון ספרי:"וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה".
וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר. והוא אמרו יתעלה: "כי-יהיה בך איש אשר לא-יהיה טהור מקרה-לילה ויצא אל-מחוץ למחנה" (דברים כג, יא).
רצה כאן באומרו "מחוץ למחנה": מחנה שכינה, כמו שאמר במצווה זו עצמה: "אל-מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג).
ובגמרא פסחים :"ויצא אל-מחוץ למחנה" - זה מחנה שכינה.
ולשון המכילתא:"צו את בני ישראל וישלחו מן-המחנה - בעשה"; ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר: "ולא יטמאו את-מחניהם".
ובספרא: ויצא אל מחוץ למחנה - מצוות עשה.
המצווה הס"ח
האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהכנס למקדש בכל עת [משום] כבוד למקדש ויראה לפני השכינה.
והוא אמרו יתעלה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש" (ויקרא טז, ב).
ויש בלאו זה חילוק גבולות, והוא: שכהן גדול הוזהר מלהכנס לקדש הקודשים אפילו ביום הכפורים אלא בזמן הידוע לעבודה. וכן כל כהן מוזהר מלהכנס להיכל בכל ימות השנה זולתי בזמן העבודה.
וקיצור עניין הלאו הוא: שכל כהן לא יכנס למקום שרשאי להכנס לשם אלא בשעת עבודה בין כהן גדול בפנים בין כהן הדיוט בחוץ. ואם עבר על לאו זה ונכנס שלא בשעת העבודה, אם נכנס לקדש הקודשים - הרי זה חייב מיתה; ואם נכנס להיכל - הרי זה חייב מלקות.
ולשון ספרא: "ואל יבא בכל עת" - זה יום הכפורים; "אל הקדש" - לרבות שאר כל ימות השנה; "מבית לפרכת" - להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה - תלמוד לומר: "אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות". הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה".
ובגמרא מנחות אמרו בפירוש:"על ההיכל בארבעים".
המצווה הע"ז
האזהרה שהזהר כל טמא מלהכנס לכל המקדש.
אשר כמוהו לדורות: כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחילת עזרת ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), כלומר: מחנה שכינה.
ובגמרא מכות אמרו:"הבא אל המקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה: עונש - 'את מקדש ה' טמא ונכרתה' (שם יט, יג-כ); אזהרה 'ולא יטמאו את מחניהם'.
ובמכילתא:"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" (שם ה, ב) - בעשה. ומנין בלא תעשה? אמר: 'ולא יטמאו את מחניהם'.
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר.והוא אמרו ביולדת: "ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד).
ובספרא אמרו:"לפי שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו" (שם טו, לא) שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו" -כלומר: גם הנוגע במקדש מאחוריו כשהוא טמא מתחייב כרת - "תלמוד לומר ביולדת: 'ואל המקדש לא תבא' ". ושם נתבאר שדין היולדת ודין שאר טמאים שווה בזה.
ועוד אמרו בספרא על אמרו יתעלה: "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (שם יז, טז): "הא כיצד? על רחיצת גופו - ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו - בארבעים. ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר ועונש וכו'".
וכבר נתבאר שהעובר על לאו זה, אם הוא מזיד - חייב כרת; ואם הוא שוגג - חייב קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שבועות ובהוריות וכרתות ובכמה מקומות בזבחים.
המצווה הע"ח
האזהרה שהזהר כל טמא מלהכנס למחנה לויה.
אשר כמוהו לדורות: הר הבית, כמו שביארנו בריש מסכת כלים.
ושם נתבאר איסור כניסת הטמאים להר הבית. והכתוב שבא בלאו זה הוא אמרו על טמא מקרה לילה: "לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא).
ובגמרא פסחים אמרו גם כן: "ויצא אל מחוץ למחנה" (שם) - זה מחנה שכינה, כמו שביארנו במצווה ל"א ממצוות עשה; "ולא יבא אל תוך המחנה" - זה מחנה לויה, מתקיף ליה רבינא: ואימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה? אם כן נכתב קרא ולא יבוא אל תוך, כלומר: היה לו לומר: ולא יבוא אל תוכו - "המחנה" למה לי? לתן לו מחנה אחרת, והיא מחנה לויה, כלומר שגם בה לא יבוא אל תוך המחנה.
ולשון ספרי:"לא יבא אל תוך המחנה" - זו מצוות לא תעשה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש במסכת כלים בפירושנו.
המצווה הקס"ה
האזהרה שהוזהרו הכהנים מלצאת מן המקדש בשעת העבודה.
והוא אמרו: "ומפתח אהל מועד לא תצאו" (שם י, ז). ונכפל גם לאו זה בכהן גדול ואמר: "ומן המקדש לא יצא" (שם כא, יב).
ולשון ספרא: "'ומפתח אהל מועד' יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה, תלמוד לומר: 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל' - הוי אומר בשעת העבודה. 'כי שמן משחת ה' עליכם' (שם , ז), אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות? תלמוד לומר: 'כי שמן משחת ה' עליכם'".
ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילווה את המטה, וזהו פשט הכתוב באמרו: "ומן המקדש לא יצא",
וכך נתבאר בפרק ב' מסנהדרין, שאם מת לו מת - אינו יוצא אחר המטה, ולמדו לכך ממה שנאמר: "ומן המקדש לא יצא". ונלמד מזה, שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת.
וכך הוא לשונם בסנהדרין, אמרו:"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הא אחר שלא יצא - חלל"; כלומר: כהן הדיוט, שאסור לו לעבוד כשהוא אונן. והרי הוא מוזהר על כך, כלומר שלא יעבוד אונן, מן הלימוד הזה. וכבר נתבאר הכלל הזה בסוף הוריות שכהן הדיוט [אונן] לא יעבוד, וכהן גדול עובד כשהוא אונן.
הנה נתבאר לך שאמרו כאן "ולא יחלל", עשאהו שלילה לא אזהרה - שאין עבודתו נעשית חולין אף על פי שהוא אונן.
ופשט הכתוב שאמרו "ולא יחלל" טעם ללאו הקודם שהוא "לא יצא", כי לא יחלל. אך בשתי הפנים אין ראוי למנות את הלאו הזה בפני עצמו, כמו שמתבאר למי שהבין את הכללים שקדמו למאמר זה.
וכבר נתבאר ששלושה לאווין אלו שהם: ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרם, ומן המקדש לא יצא - נכפלו בכהן גדול לבאר עניין מסוים, כמו שנכפלה אזהרתו על גרושה וחללה וזונה לבאר עניין מסוים, וששלושת עניינים שהזהיר עליהם בשלושה לאווין אלו הם בעצמם שהזהיר עליהם באמרו ראשיכם אל תפרעו. ובגדיכם לא תפרמו, ומפתח אהל מועד לא תצאו; ושמשה רבינו ע"ה הודיעם, כלומר לאלעזר ואיתמר: שבחרדתכם לצרה גדולה זו לא הותרו לכם דברים האסורים עליכם, אלא אתם נשארים מוזהרים כמו שהייתם, על פריעת ראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה.
ונכפל הלאו בכהן גדול לבאר לנו שלאו זה בשעת העבודה, ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה, כמו שאתה רואה שלמדו לביאור עניין 'ומפתח אהל מועד לא תצאו' ממה שנאמר: 'ומן המקדש לא יצא'; ואף על פי שחייבו בכל לאו מן הלאווין האלה שנכפלו בכהן גדול עניין נוסף, כמו שביארנו - הרי לא יתרבה בכך מספר המצוות למי שהבין מה שהקדמנו, לפי שגופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מכל אלו בשעת העבודה. והבן זאת.