Download Here
המצווה הפ"והציווי שנצטווינו לפדות מן הקדשים מה שנולד בו מום ויצא לחולין ומותר לשוחטו ולאכלו. והוא אמרו יתעלה: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך" (שם שם, טו). ולשון ספרי:"רק בכל אות נפשך תזבח אינו מדבר אלא בפסולי המקדשין שיפדו".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, כלומר: פדיון הקדשים, במסכת בכורות ותמורה ובכמה מקומות בחולין וערכים ומעילה.
המצווה הצ"ד
האזהרה שהזהרנו מלהקטיר אמורי בעלי מומין.
והוא אמרו יתעלה: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח". (ויקרא כב, כב).
ולשון ספרא:
"'ואשה לא תתנו מהם' - אלו החלבים.
'לא תתנו', אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם?
תלמוד לומר, 'מהם', אף מקצתם".
הנה נתבאר לך שהמקריב בעל מום - עובר על ארבעה לאווין.
במה דברים אמורים, אם נעשה הקטר אמורין, לאו אחד.
אבל אם נעשה אותם שני לאווין, כמו שעושה תנא זה המדבר כאן.
הרי יהיה עובר בחמישה לאווין.
לפי שהוא עושה, מקצת האמורין ענין, וכולם ענין.
כמו שאמר, "מהם, אף מקצתן".
אף על פי שהוא לאו אחד.
הרי שהתנא הזה סובר, לוקין על לאו שבכללות!
לפיכך אמר בספרא.
"המקדיש בעל מום למזבח, עובר משום חמישה דברים.
משום בל תקדיש.
בל תשחוט.
בל תזרוק את הדם.
בל תקטיר את החלב.
בל תקטיר מקצתו".
ובגמרא תמורה אמרו.
"המעלה איברי בעלי מומין לגבי המזבח.
אמר אביי, לוקה משום בל תקטיר כולו, ומשום בל תקטיר מקצתו.
רבא אמר, אין לוקין על לאו שבכללות.
מתיבי, 'המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח, עובר משום חמישה שמות'. אלמא לוקין על לאו שבכללות?
תיובתא דרבא".
הנה נתבאר לך שזה האומר, "עובר בחמישה", שהם נעשו חמישה, לפי סברתו שלוקין על לאו שבכללות.
ולפיכך מונה הלאו הכולל כולן ומקצתן, בשני שמות.
וזהו המפורסם בדעת אביי בכל מקום, כמו שביארנו בכלל התשיעי מן הכללים, שקדמו למאמר זה.
אבל לרבא שאומר, "אין לוקין על לאו שבכללות", אינו חייב אלא מלקות אחת, על ההקטר, כמו שנזכר.
וכבר נתברר אצלנו, שהכלל הנכון, "אין לוקין על לאו שבכללות".
כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין, כמו שהדגמנו בכלל התשיעי.
ולפיכך יהיו ארבעה לאווין בלבד, כמו שבאר הכתוב.
נמצא שמי שהקדיש והקריב בעל מום, לוקה ארבע מלקיות על ארבעה לאווין אלו, כמו שביארנו.
וכל הלאווין הללו אמורים בבעל מום קבוע, כמו שהדגים ואמר: "שרוע, וקלוט, ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות" (ויקרא כב, כג-כד), שכל אלו מומין קבועין.
וכבר נתבארו כל מומי בהמה, הקבוע והעובר, בפרק ו' מבכורות.
וכן נתבארו הלכות ארבעת לאווין אלו, המיוחדות בהקרבת בעל מום, במקומות מפוזרים במסכת זבחים ומסכת תמורה.
המצווה הצ"ה
האזהרה שהזהרנו מלהקריב בעל מום עובר.
והוא אמרו במשנה תורה: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'" (דברים יז, א).
ונתבאר בספרי, שבבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר.
וגם על זה לוקה, אם עבר והקריבו.
המצווה הצ"ו
האזהרה שהזהרנו מלהקריב קרבנות הגוים אם הם בעלי מומין, ולא נאמר כיון שהוא גוי יקרב בעדו בעל מום.
והוא אמרו יתעלה: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (ויקרא כב, כה).
ומי שעבר והקריבו - לוקה גם כן.
המצווה הצ"ז
האזהרה שהזהרנו מלתן מום בקודשים. וזהו הנקרא: מטיל מום בקודשים.
וכל המטיל מום בקודשים - לוקה, ובתנאי שיהא זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא עבודה זרה.
ובא הלאו על כך באמרו בקרבן: "כל מום לא יהיה בו" (שם, כא).
ולשון ספרא: כל מום לא יהיה בו' - אל תתן בו מום"