המצווה הס'
הציווי שנצטווינו שיהא כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים ולמעלה ולא פחות מזה. וזו היא מצוות מחוסר זמן בגופו.
והוא אמרו יתעלה: "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן" (ויקרא כב, כז).
וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר, והוא אמרו: "שבעת ימים יהיה עם-אמו" (שמות כב, כט).
מצווה זו כוללת את כל הקרבנות, קרבן יחיד וקרבן צבור, על סוגיהם השונים.
וממה שאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה" - משמע שקודם לכן לא ירצה.
הנה נתבררה האזהרה להקריב מחוסר זמן; אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, שכן מי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שנתבאר בפרק, 'אותו ואת בנו'. ושם נאמר: "הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובסוף זבחים.
המצווה הס"ב
הציווי שנצטווינו להקריב מלח עם כל קרבן.
והוא אמרו יתעלה: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובכמה מקומות במנחות.
המצווה הצ"ח
האזהרה שהזהרנו מלהקריב שאר ודבש לגבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (שם ב, יא).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (שם).
וכבר בארנו בכלל התשיעי שהמקריב שאור ודבש - לוקה אחת ואינו לוקה שתים, מפני שהוא לאו שבכללות כמו שביארנו שם. לפי שכבר נתברר לנו שלאו שבכללות לוקין עליו אחת, המשל בזה שהמקריב חמץ לוקה אחת, וכן המקריב דבש, וכן המקריב חמץ ודבש כאחת.
המצווה הצ"ט
האזהרה שהזהרנו מלהקריב קרבן בלי מלח.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (שם, יג), כי משהזהיר מלהשבית המלח משמע שאסור להקריב תפל, והמקריב איזה דבר תפל - כלומר קרבן או מנחה - חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מזבחים.
המצווה המשלימה מאה
האזהרה שהזהרנו מלהקריב אתנן זונה ומחיר כלב לגבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה:"לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג, יט).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' ממסכת תמורה.
ומי שמקריב משהו מהם אף על פי שהקרבן פסול - הרי זה לוקה, כדין בעל מום.