המצווה הפ"ד
הוא הציווי שנצטווינו להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה בלבד.
והוא אמרו יתעלה: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" (דברים יב, יד).
וכאשר רצו לקיים את האזהרה על הקרבה בחוץ של איזה קרבן שיהיה מכל הקרבנות, הביאו ראיה מאמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך בכל מקום" (דברים יב, יג).
אמרו בספרא:"אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין? תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך".
ועדיין אני אומר: עולה בעשה ולא תעשה, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה? תלמוד לומר: ושם תעשה וגו'"",כמו שאבאר במקומו כשנדבר על הלאו.
ועניין אמרם: "עולה בעשה ולא תעשה" הוא: שהמקריב עולה בחוץ עובר על מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
על מצוות לא תעשה, שנאמר "פן תעלה עולתיך"; ועל מצוות עשה, שנאמר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" - וזה לא עשה שם.
"ושאר קדשים לא יהיו אלא בעשה", כלומר: שעבר על מה שאמר לו "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" בלבד.
ונתבאר שם שגם שאר קדשים הם בלא תעשה נוסף על העשה.
וכבר נתבאר בסוף מסכת זבחים,שכל הקדשים שהקריבם בחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבים עליהם כרת.
הנה נתבאר מכל מה שאמרנו, שזה שנאמר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" - מצוות עשה גמורה.
המצווה הפ"ה
הציווי שנצטווינו להביא כל מה שנתחייבנו חטאת ועולה ואשם ושלמים לבית הבחירה, אף על פי שהם בחוצה לארץ.
כלומר: אף על פי שנתחייבנו בהם בחוצה לארץ, הרי נצטווינו להביאם לבית הבחירה. וחובה להעלותם על אף ריחוק הדרך.
והוא אמרו יתעלה: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום" (דברים יב, כו).
ולשון ספרי:"רק קדשיך" אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. "תשא ובאת", מלמד שחייב בטפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה.
ונתבאר שם, שזה אינו מדבר אלא בחטאת ואשם ועולה ושלמים שנתחייב האדם.
המצווה המשלימה תשעים
האזהרה שהזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקדשים בחוץ.
וזה נקרא: "שוחט בחוץ".
וכשמנו בריש כריתות כל מחייבי כרת, מנו השוחט והמעלה - שניים.
וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת, אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה.
והוא אמרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (דברים יז, ג-ד).
והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו.
וזה לשון גמרא זבחים: "השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה.
בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה: - 'השמר לך פן תעלה עלתיך'. וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" - אינו אלא מצוות לא תעשה.
אלא שחיטה, בשלמא עונש כתיב: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן?"
ואחר משא ומתן מרבה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו: "שם תעלה ושם תעשה" - מקיש עליה לעשיה: מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר.
יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" -וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש; ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" - זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה.
ודע שהשוחט בחוץ בשוגג - חייב גם הוא חטאת קבועה.
וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קדשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה - חייב כרת.
ובפירוש אמרו: "המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אומר: חייב".
וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.