המצווה ט"ז
הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם.
והוא אמרו יתעלה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (שם לא, יב) - וזו היא מצוות הקהל.
ובתחילת קידושין כשאמרו:"כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות",הקשו בתלמוד ואמרו:"והרי 'הקהל' דמצוות עשה שהזמן גרמה, ונשים חייבות?!"
והוסק בסוף העניין:"אין למדין מן הכללות".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, רצוני לומר איך יקרא, ומי יקרא, ומה יקרא - בפ"ז ממסכת סוטה.
המצווה הנ"ד
הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים.
והוא אמרו יתעלה: "ושמחת בחגך" (שם שם, יד) והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל.
והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קרבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה. ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים: "נשים חייבות בשמחה". וכבר אמר הכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז).
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה.
ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אמרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה". וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך". והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.
ולשון גמרא פסחים: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. במה משמחם? ביין".
ושם אמרו: "תניא ר' יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו).
ואמרו עוד: "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן" ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלל בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה: "והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד).
המצווה הע"ט
הציווי שנצטווינו בקידוש בכורות, כלומר הפרשתם והבדלתם למה שחובה לעשות בהם.
והוא אמרו יתעלה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה" (שמות יג, ב).
ולשון התורה הוא שבהמה זו היא בקר וצאן ומין החמור בלבד.
ציווי זה נכפל בבכור בהמה טהורה, והיא המצווה שאנחנו מדברים בה עתה. אמר יתעלה: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" (דברים טו, יט). ודין בכור זה של בהמה טהורה הוא: שיינתן לכהנים, מקריבים חלבו ודמו ואוכלים שאר בשרו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות במסכת בכורות. ונתבאר בסוף מסכת חלה, שאין מצווה זו נוהגת אלא בארץ.
ולשון ספרי:"יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ - תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך (שם יד, כג) ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכורות; מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכורות".
הנה נתבאר לך, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ; אבל בכור חוצה לארץ אינו קרב, אך קדוש הוא להאכל במומו בין שבית המקדש בנוי ובין שהוא כמו בזמננו זה, כמו מעשר דגן. ואין הלויים חייבים במצווה זו.
המצווה הקנ"ו
האזהרה שהזהרנו מלעלות לחג בלי שיהא עמנו קרבן להקריבו שם.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), אלא על כל פנים יהיו עמו עולה ושלמים.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת חגיגה. ולאו זה אינו שיך לנשים.
המצווה הרכ"ט
האזהרה שהזהרנו מלעזוב את הלויים ולהתעלם מהם מלתת מתנותיהם בשלמות ומלשמחם ברגל.
והוא אמרו: "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך" (דברים יב, יט).
ולשון ספרי:"השמר - בלא תעשה, פן תעזב - בלא תעשה".