בס"ד. ש"פ ויגש ה'תשל"ו*
ויגש אליו יהודה גו'[1], ואיתא בזהר[2] דהגשת יהודה ליוסף הוא ענין סמיכת גאולה לתפלה. ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו[3], דגאולה היא בחינת יסוד כמ"ש[4] אם יגאלך טוב יגאל וטוב הוא בחינת יסוד, ותפלה היא בחינת מלכות. וזוהי השייכות דגאולה ותפלה ליוסף ויהודה, כי יוסף בן שבע עשרה שנה[5] בגימטריא טוב הוא יסוד, ויהודה הוא מלכות. וידוע הדיוק בזה[3], דהגשת יהודה ליוסף הוא שיוסף הי' במקומו ויהודה נגש ליוסף, וסמיכת גאולה לתפלה הוא שתפלה היא במקומה וגאולה נסמכת (נגשת) לתפלה. ויתירה מזו, דבהגשת יהודה ליוסף מודגש שיוסף הי' נעלה יותר מיהודה שלכן הוצרך יהודה לגשת אליו, ובסמיכת גאולה לתפלה העיקר הוא[6] התפלה.
ב) ונקודת הביאור בזה בהדרושים, ע"פ המבואר בתו"א ד"ה והנה אנחנו מאלמים אלומים[7], שהניצוצות שנתבררו ע"י השבטים הוצרכו להתברר בירור שני ע"י יוסף, כי הבירור שע"י השבטים הוא בירור בדרך מלמטה למעלה (בירור דב"ן), דבירור זה הוא רק ביטול היש, ולכן הוצרכו להתברר בירור שני ע"י יוסף, בירור בדרך מלמעלה למטה (בירור דמ"ה), ועי"ז הם (הניצוצות) נכללים באלקות. ומבואר בתו"א שם[8], שבכדי שתהי' המשכה דשם מ"ה, הוא ע"י העלאת מ"ן דשם ב"ן. וזהו מ"ש[9] ותשתחוינה לאלומתי, העלת מ"ן דהשבטים בבחי' ביטול (השתחואה), שעי"ז עוררו המשכת שם מ"ה להיות בירור שני.
והנה ידוע, שבכדי לעורר העלאת מ"ן דב"ן, זה גופא הוא ע"י המשכה משם מ"ה. וזהו מ"ש בזהר דהגשת יהודה ליוסף הו"ע סמיכת גאולה לתפלה, דהגשת יהודה ליוסף הוא העלאת מ"ן דהשבטים [יהודה הוא עיקר השבטים[10]] ליוסף, לעורר המשכת מ"ד משם מ"ה שיהי' הבירור שני מלמעלמ"ט. [וזהו שארז"ל[11] עה"פ ויגש אליו יהודה אין ויגש אלא לשלום, כי מעלת הבירור שבדרך מלמעלמ"ט (הבירור דיוסף) היא שהוא בדרך שלום[12]. וכידוע[13] החילוק בין הבירור דתפלה להבירור דתורה, שהבירור דתפלה שהוא מלמטלמ"ע הוא בדרך מלחמה, והבירור דתורה שהוא מלמעלמ"ט הוא בדרך מנוחה ושלום. ובתורה גופא, החילוק בין הבירור שע"י גליא דתורה להבירור שע"י פנימיות התורה[14]]. והנתינת כח על העלאת המ"ן דמלכות לז"א, הגשת יהודה ליוסף, הוא ע"י ההמשכה מז"א למלכות, סמיכת גאולה לתפלה[15].
והלשון סמיכת גאולה לתפלה שמורה (כנ"ל) שתפלה היא העיקר, הוא[16] כי עיקר הכוונה דדירה בתחתונים הוא בהבירור שבדרך מלמטה למעלה, בירור דב"ן. דהבירור בדרך מלמעלמ"ט, בירור דמ"ה, כיון שהבירור הוא מצד הגילוי אור (ולא מצד התחתון גופא), אין זה שייך כ"כ להתחתון עצמו, והכוונה דדירה בתחתונים נשלמת דוקא ע"י הבירור בדרך מלמטלמ"ע, שהתחתון נעשה כלי לאלקות[17]. ולכן לע"ל יהי' יהודה למעלה מיוסף, כמ"ש בההפטורה דפרשת ויגש[18] ועבדי דוד מלך עליהם גו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם[19].
ג) וצריך להבין, הרי זה שהבירור דב"ן הוא למעלה ממ"ה יהי' לע"ל, ועכשיו מ"ה הוא למעלה מב"ן, וענין סמיכת גאולה לתפלה הוא שעכשיו תפלה היא למעלה מגאולה. וגם צריך להבין, דממ"ש בזהר שהגשת יהודה ליוסף הו"ע סמיכת גאולה לתפלה, משמע, שגם בהגשת יהודה ליוסף ניכר המעלה דמלכות לגבי ז"א.
ד) והנה מבואר בהדרושים[20], דשני ענינים אלה ההמשכה דמ"ה והבירור דב"ן הוא ע"ד תלמוד ומעשה. והענין הוא[21], דטעם הדעות[22] אם תלמוד גדול או מעשה גדול, הוא, כי בכל אחד מהם יש מעלה. דמעלת התלמוד הוא בענין הגילויים ומעלת המעשה הוא שע"י קיום המצוות דוקא הוא המשכת העצמות. ונמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה[22], שגם המעלה דמעשה הוא ע"י התלמוד. ושני ענינים בזה. שע"י לימוד התורה מתגלית המשכת העצמות שבמעשה המצוות[23], כי גילוי כל ענין הוא ע"י התורה, תורה אור[24]. ויתירה מזו, שגם ההמשכה דמעשה המצוות היא ע"י התלמוד. כי זה שע"י מעשה המצוות הוא המשכת העצמות הוא כאשר העשי' היא בביטול, וזה נעשה ע"י לימוד התורה שנקראת תושי'[25] שמתשת הכח דנפש הבהמית ופועלת בו ביטול. דזהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה שהמעשה גופא באה ע"י תלמוד. ועד"ז הוא בההמשכה דמ"ה והבירור דב"ן, דהמשכת העצמות היא ע"י הבירור דב"ן, וכנ"ל שבהבירור דב"ן דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, אלא שבכדי לבוא לזה, הוא ע"י ההמשכה דמ"ה. וכענין תלמוד שמביא לידי מעשה.
וצריך להבין, דעפ"ז, דיוק הנ"ל [דענין סמיכת גאולה לתפלה הוא שגם עכשיו תפלה היא למעלה מגאולה] הוא עוד יותר, דבענין תלמוד ומעשה, עכשיו הוא תלמוד גדול ורק לע"ל יהי' מעשה גדול[26], ובענין גאולה ותפלה גם עכשיו תפלה היא למעלה מגאולה.
ה) ויש לומר הביאור בזה, שהטעם על זה שעכשיו תלמוד גדול הוא לפי שתלמוד מביא לידי מעשה, דמזה מוכח שהמעשה הוא העיקר[27], הוא מסובב מזה שלע"ל יהי' מעשה גדול. אלא שעכשיו, שעיקר המעלה היא בהגילויים, גם הגדלות דמעשה (שעל ידה דוקא הוא המשכת העצמות) כמו שנרגש עכשיו הוא כמו ששייך להגילויים, וכיון שהגילוי דהמשכת העצמות שבמעשה המצוות הוא ע"י לימוד התורה, לכן עכשיו תלמוד גדול לפי שמביא לידי מעשה[28]. ועפ"ז יש לומר, דמ"ש בהדרושים שההמשכה דמ"ה לעורר העלאת מ"ן דב"ן הוא כענין תלמוד שמביא לידי מעשה, הוא (גם) ביאור על זה שהענין דסמיכת גאולה לתפלה שמורה על מעלת התפלה הוא ע"ד שלע"ל יהי' יהודה למעלה מיוסף. דהגם שזה שיהודה הוא למעלה מיוסף יהי' בעיקר לע"ל, מ"מ, כיון שגם עכשיו מאיר (קצת) מעלת המלכות [דהטעם על זה שתלמוד גדול עכשיו הוא לפי שמביא לידי מעשה], לכן שייך שבכמה ענינים, תהי' בגילוי המעלה דמלכות עצמה[29], המעלה דתפלה לגבי גאולה. ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש בזהר דהגשת יהודה ליוסף הו"ע סמיכת גאולה לתפלה, אף שהגשת יהודה ליוסף מורה (בכלל) על המעלה דז"א, כי ישנם ענינים בהגשת יהודה ליוסף שבהם מודגשת מעלת המלכות, כדלקמן.
ו) ויובן זה בהקדם מה שהגשת יהודה ליוסף ואמירתו איך אעלה אל אבי גו'[30] הביא לזה שלא יכול יוסף להתאפק גו' והתודע אל אחיו[31]. דלכאורה לאחרי שבאו אליו כולם עם בנימין אחיו הי' צריך להתודע אליהם תיכף, ולמה הטמין את הגביע באמתחת בנימין[32] בכדי שיבואו אליו עוד פעם. וגם אז לא התודע אליהם מיד, ורק לאחרי שנגש אליו יהודה וטען את טענותיו, אז דוקא התודע אל אחיו.
ונקודת הביאור בזה[33], דבנימין הוא צדיק תחתון שמעלה המקבל מלמטה למעלה[34] ומקשרו בהמשפיע. ועיקר העלאת מ"ן דהמלכות הוא ע"י בנימין[35]. ולכן עיקר העלאת מ"ן דהשבטים הי' כשבאו ליוסף בפעם השני' בשביל בנימין[36]. וזה שהטמין יוסף את הגביע באמתחת בנימין, הוא, כי בכדי לעורר העלאת מ"ן דהמלכות הוא ע"י ההמשכה מז"א[37] (כנ"ל סעיף ב). ויש לומר, דזה שצוה יוסף להטמין את הגביע באמתחת בנימין (ובנימין והשבטים לא ידעו מזה), הוא, כי בכדי שהעלאת מ"ן דהמקבל תהי' מצד המקבל, הוא כשההמשכה מהמשפיע שמעוררת את המקבל היא בהעלם[38]. וזה שלאחרי זה נמצא הגביע, הוא, כי לאחרי שנתעורר כבר אצלם ההעלאת מ"ן, באה ההמשכה בגילוי. ועי"ז נתעלו עוד יותר מהעלי' שלהם כשהגביע הי' טמון. וזהו שלאחרי שנמצא הגביע אמר יהודה[39] האלקים מצא את עון עבדיך, כי לאחרי שנתעלה לדרגא נעלית יותר, גם ענין הכי דק הי' נחשב אצלו לעון[40]. ואז ויגש אליו יהודה, העלאת מ"ן שלו [ודכל השבטים] היתה בשלימות.
ז) והנה כשרצה יהודה לעורר את יוסף שימשיך לו המשכת מ"ד, אמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני גו' כי כמוך כפרעה. והביאור בזה[41], דלהיות שהמשכה מז"א למלכות היא ירידה, לכן ביאר יהודה ליוסף שאדרבה, עי"ז תהי' עלי' בז"א, שיהי' כמוך כפרעה. דיוסף כמו שהוא מצד עצמו מתחיל מחכמה שהיא ראשית הגילוי, וע"י שישפיע לעבדך, מלכות, יהי' כפרעה, כתר, ובכתר גופא – פנימיות הכתר.
וזהו הקשר דהגשת יהודה ליוסף לסמיכת גאולה לתפלה, כי בהגשת יהודה ליוסף מודגשת המעלה דמלכות לגבי ז"א, שע"י שהז"א משפיע למלכות מיתוסף עילוי בז"א. וע"ד גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, דעי"ז נעשה הגדלה בתלמוד. ועפ"ז יובן גם הקשר דויגש אליו יהודה עם ההפטורה דפרשת ויגש שתוכנה הוא שלע"ל יהי' יהודה למעלה מיוסף, כי העילוי שנעשה בז"א ע"י השפעתו למלכות הוא הקדמה לזה ש(לע"ל) תתגלה מעלת המלכות עצמה, ועבדי דוד מלך עליהם גו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס ה' טבת – תש"נ, "לקראת יום ג' פ' ויגש יום הבהיר ה' טבת (היום בו "דידן נצח" באופן גלוי לעיני כל העמים (בבית המשפט הפדרלי) בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו שבספריית ליובאוויטש) . . יום א' פ' ויגש, שנת ה'תש"נ".