Video part 1 Video part 2
בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, ה'תשמ"ז*)
החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בעל ההילולא דב' ניסן) במאמרו ד"ה זה דשנת אעת"ר מ"ש ראש חדשים, הרי אומר (אח"כ) ראשון גו' לחדשי השנה, ומה צ"ל ראש חדשים. ומביא בהמאמר דרשת רז"ל עה"פ, החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן, שכשהגיע יום שראוי להיות ר"ח ניסן אין מעברין את השנה. וממשיך בהמאמר, דמפסוק זה למידים גם שאין מעברין את החודש, דמעברין את השנה לצורך ואין מעברין את החודש לצורך. וכשהגיע יום שראוי להיות ר"ח ניסן, אין מעברין (גם) את השנה.
ולהבין זה מקדים בהמאמר, דצריך להבין מפני מה נאמרה פרשת החודש דוקא מיד אחרי יציאת מצרים. ומבאר, דפרשת החודש היא עיקר התחלת התורה כמ"ש רש"י דלא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם (ומה שפתח בבראשית הוא משום כח מעשיו הגיד לעמו גו'). היינו, דבהפרשיות שלפני פרשת החודש מדובר בהגילויים שבעולמות, ומפרשת החודש ואילך מתחיל בענין הגילויים דתורה (שלמעלה מהגילויים שבעולמות). ובכדי שיוכל להיות הגילוי דתורה הוצרך להיות תחילה ההכנה דגלות מצרים ויציאת מצרים. וזהו מה שמיד לאחרי יצי"מ, ההכנה למ"ת, נאמרה פרשת החודש, התחלת הגילויים דתורה.
ב) ובכדי לבאר גודל העילוי של הגילויים דתורה, מבאר תחלה העילוי דהגילויים שבעולמות, דהגילוי אשר בעולמות הוא למעלה מהעולמות. דעולמות הם במדידה והגבלה, דכמו ששמים וארץ שלמטה (שבעוה"ז הגשמי) הם במדידה והגבלה, מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה עובי כל רקיע וכו', כמו"כ הוא גם בנוגע לשמים וארץ שבעולמות בי"ע הרוחניים שהם במדידה והגבלה. ושרש ההגבלה דבי"ע הוא מהכלים דאצילות, דמזה מובן שגם הכלים דאצילות, עם היותם אלקות, הם בחינת גבול. משא"כ הגילוי שבעולמות, היינו האור (אור הקו) שנמשך בהם, דשרשו הוא מעצמות אוא"ס שלפני הצמצום, הוא בבחינת בלי גבול, אלא שע"י התלבשותו בכלים הוא בא בציור והתחלקות. אבל זה שע"י התלבשותו בכלים הוא בא בציור וגבול, הוא מפני שגם מצד עצמו (לפני שנתלבש בכלים) הוא בגדר גבול. דמכיון שהמשכתו מאוא"ס שלפני הצמצום היא ע"י הפסק הצמצום, הנה עי"ז הוא נמדד (בכללותו) לפי ערך הכלים והעולמות, ולכן, לאחרי שנמשך (ע"י כמה מסכים ופרסאות שלפני האצילות) בהכלים דאצילות, הוא מתלבש בהם ובא בציור מוגבל, ועי"ז הוא נמשך ומתלבש (ע"י הפרסא שבין אצילות לבי"ע) גם בנבראים, להחיות אותם בחיות מוגבל לפי ערכם.
ג) ויש לומר, דמ"ש בהמאמר דהגילוי שבעולמות הוא אור הקו (שנמשך בהם), הוא כדי לבאר שגם הגילוי שבעולמות הוא בלי גבול. דמכיון שאור הקו הוא דבוק במקורו, באוא"ס שלפני הצמצום (אף שהדביקות שלו היא ע"י הפסק הצמצום), ה"ה מעין מקורו. ולכן גם לאחרי שנתלבש בהכלים (בפנימיותם) ומחי' אותם, אינו נתפס בהם. דזה מה שהאור מתלבש בכלים בהתלבשות פנימית, בדוגמת חיות הנפש שמתלבשת בהגוף, הוא (בעיקר) בנוגע להכלים, שהכלים מקבלים חיותם מהאור, חיות פנימי (כמו הגוף שחי מהנפש), אבל בנוגע להאור, גם לאחרי שנתלבש בכלים, הוא מובדל מהם, ועד"ז הוא גם בנבראים, דחיות הנבראים שבבחינת אור, שהוא הארה דהארה דהארה מהקו, שעם היותו מלובש בהנבראים, הוא קדוש ומובדל מהם. ויתירה מזו, דגם חיות הנבראים שנמשך בהם מהאור, הוא בלתי מוגבל [וחיבור החיות שמהאור עם גוף הנבראים (דשרשם מהכלים) הוא חיבור שני הפכים]. דכל זה הוא בנוגע להגילוי שבעולמות (אור הקו) כמו שנמשך בכלים ובעולמות. ומכ"ש האור כמו שהוא לפני שנמשך בכלים ובעולמות (דב"גילוי שבעולמות" נכללת גם בחינה זו), הוא בלתי מוגבל. ומה שנק' בשם גבול הוא רק מצד זה שע"י הצמצום נעשה בו המדידה שכשיומשך בעולמות (ע"י מסכים ופרסאות) תהי' ההמשכה באופן שהעולמות יוכלו לקבל. ומזה מובן גודל העילוי דהגילויים דתורה שלמעלה מהגילוי שבעולמות, דע"י התורה נמשך ומתגלה עצמות אוא"ס שלפני הצמצום.
Part 2
ד) וממשיך בהמאמר, דהמדידה שבהקו, עם היותה על ידי הצמצום (כנ"ל), שרשה הוא באוא"ס שלפני הצמצום. דכשעלה ברצונו ית' לברוא את העולמות, שיער בעצמו בכח (לפני הצמצום) כל מה שיהי' בפועל לאחרי הצמצום, בכדי שהתהוות העולמות תהי' כפי שעלה ברצונו ית'. ומבאר, דגם שרש המדידה שלפני הצמצום (ההשערה בכח, וגם עליית הרצון) הוא בכלל הגילויים שבעולמות, דהגם שכללות האור שלפני הצמצום אינו בערך העולמות, ובכדי שיומשך ממנו אור שבבחי' מקור לעולמות (אור הקו) הוצרך להיות סילוק האור, מ"מ, בעצמותו גופא כביכול הוא גילוי ששייך לעולמות. ומזה מובן עוד יותר גודל העילוי של הגילויים דתורה, דעל ידי התורה הוא הגילוי דעצמות אוא"ס שלמעלה מגדר שייכות לעולמות.
ויש לומר, דמ"ש בהמאמר (בתחלתו) דהכוונה בנתינת התורה היא להמשיך אוא"ס שלפני הצמצום, הגם שהעילוי דתורה הוא שגם באוא"ס שלפני הצמצום גופא נמשך הגילוי דעצמות אוא"ס שלמעלה מהאור השייך לעולמות, הוא, כי גם המשכת האור השייך לעולמות (שלפני הצמצום) היא ע"י צמצום. דהגם שהצמצום שהי' באור זה (השייך לעולמות) נק' בשם צמצום הראשון, הרי מבואר במק"א שגם לפני צמצום הראשון היו כו"כ צמצומים. דנוסף לזה שהמשכת אור השייך לעולמות מהאור שלמעלה משייכות לעולמות היא ע"י צמצום כנ"ל, הנה גם המשכת האור שלמעלה משייכות לעולמות היא ע"י צמצום. דמכיון שגם אור זה (שלמעלה משייכות לעולמות) הוא בבחי' המשכה וגילוי, ולפני זה הי' כלול בעצמות המאור ממש [ובפרט שיש לומר שפירוש זה שהי' כלול בעצמות המאור ממש הוא שהי' כלול בהעצמות שלמעלהמתואר מאור], הרי מובן, דהמשכת האור שבבחי' גילוי מהאור הכלול בעצמות המאור היא ע"י צמצום עצום. ועפ"ז יש לומר דמ"ש בהמאמר שהכוונה בנתינת התורה היא להמשיך האור שלפני הצמצום – הכוונה בזה היא (לא רק להאור שלפני צמצום הראשון אלא) גם להאור שלפני כל הצמצומים.
ה) ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש בהמאמר שפרשת החודש נאמרה מיד אחרי יצי"מ, דלכאורה תמוה, הרי מפורש בקרא שפרשת החודש נאמר בארץ מצרים, ויש לומר, דמ"ש בהמאמר שפרשת החודש נאמרה לאחרי יצי"מ הכוונה היא לאחרי אמירת וסיפור יצי"מ (יצי"מ כמו שהוא בתורה). דלאחרי שנאמרו כל הציווים (שבתורה) לפרעה שישלח את ישראל ממצרים, עד לההתראה האחרונה דמכת בכורות שלאח"ז אמר פרעה צא אתה וכל העם גו', הנה מיד לאחרי אמירת יצי"מ נאמרה פרשת החודש. והענין הוא, דמעלת הגילוי דתורה על הגילוי דעולמות (המבוארת במאמר זה) היא גם על הגילוי דעולמות כמו שהוא בתורה. דזהו מה שמביא בהמאמר מ"ש רש"י לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שגם הענין דבראשית ברא (ועד"ז הסיפור דהאבות וכו') כמו שהוא בתורה הוא רק (כמו) הקדמה לפרשת החודש, דפרשה זו היא עיקרהתחלת התורה. ולכן גם בנוגע להענין דיצי"מ שהוא הכנה למ"ת, מדובר בהמאמר ע"ד הענין דיצי"מ כמו שהוא בתורה.
ויש לקשר ענין זה [שהגילוי דתורה הוא למעלה יותר גם מהגילוי דעולמות כמו שהוא בתורה] עם משנת"ל (סעיף ד) שהגילוי דתורה הוא עצמות אוא"ס שלמעלה מכל הצמצומים (גם מהצמצומים שלפני צמצום הראשון), ע"פ הידוע דכללות כל התורה (גם סיפורי התורה שלפני פרשת החודש) קדמה לעולם, ומכיון דהתחלת ענין עולם הוא מצמצום הראשון, התורה שקדמה לעולם היא באוא"ס שלפני הצמצום. ויתירה מזו יש לומר, דמכיון שגם בהאור שלפני הצמצום יש כבר התחלת שרש המדידה דעולמות, התורה שקדמה לעולם היא בהאור שבבחי' גילוי לעצמו שלמעלה משייכות לעולמות. דזהו גם בסיפורי התורה שלפני פרשת החודש. והעילוי דפרשת החודש, עיקר התחלת התורה, הוא, הגילוי דעצמות אוא"ס שלפני כל הצמצומים.
ו) וזהו החודש הזה לכם ראש חדשים, דבחודש ניסן הוא הגילוי דעצמות אוא"ס. וזהו שכשהגיע ר"ח ניסן אין מעברין את השנה, כי בחי' שנה היא בהאור השייך לעולמות, ולהיות דהמשכת אור זה הוא ע"י העלאת מ"ן, מעברין את השנה לצורך בכדי שתהי' העלאת מ"ן כתיקונה, לכן כשהגיע ר"ח ניסן, הגילוי דעצמות אוא"ס שלמעלה מאתעדל"ת, אין מעברין את השנה, כמבואר בארוכה בהמאמר. וזהו גם מה שחודש ניסן הוא חודש הגאולה, דבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, כי ענין הגאולה הוא שאז יהי' ולא יכנף עוד מוריך, הגילוי דעצמות אוא"ס בלי שום לבוש. ויהי רצון שכל זה יהי' במהרה בימינו ממש, בחודש ניסן דשנה זו ממש, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ומתוך שמחה וטוב לבב.
**********
*) יצא לאור בקונטרס ב' ניסן – תשמ"ח, "לקראת ב' ניסן, יום הסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע . . מוצש"ק ב' ניסן, שנת הקהל, שנת תשמ"ח".