Video part 1 Video part 2 Video part 3
בס"ד. ש"פ ויקרא, ג' ניסן ה'תשל"ב*
ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאוהל מועד גו' אדם כי יקריב מכם גו'[1], וצריך להבין, הרי לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה[2], ולמה נאמרה הקריאה (בפירוש) בפרשת קרבנות דוקא[3]. והנה בפשטות יש לומר, דמ"ש ויקרא בפרשת קרבנות הוא, לפי שתחלת הדיבור מאוהל מועד היתה פרשה זו[4]. אבל זה גופא צריך ביאור, מה שהתחלת הדיבור מאוהל מועד היתה פרשת הקרבנות דוקא[3]. ומזה משמע, שהגילוי דתורה (ענינו של אוהל מועד) הוא בעיקר בדיני קרבנות. ויש לומר, דזהו גם מה שספר ויקרא (ספר הקרבנות[5]) הוא החמור שבספרים[6]. וזהו גם מה שהוא ספר השלישי דה' הספרים שבתורה, דמעלת התורה שהיא אוריאן תליתאי[7] הוא בגילוי יותר בדיני הקרבנות דתורה. וזהו גם שזה שלכל הדיברות דתורה קדמה קריאה לשון חיבה למידין ממ"ש בפרשת הקרבנות, כי גם מעלה זו דתורה עיקר הגילוי שלה הוא בדיני הקרבנות.
ב) ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל ההילולא דב' ניסן במאמרו ד"ה אדם כי יקריב[8], דלכאורה הול"ל כי תקריבו[9] ומבלי להזכיר מי הוא המקריב. ומביא בהמאמר[10], דאיתא בזהר[11] זכאין אינון ישראל דקוב"ה קרא לון אדם כו' אדם כי יקריב מכם, מאי טעמא קרא לון אדם משום דכתיב[12] ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם גו'. ועפ"ז מבאר מ"ש אדם כי יקריב (אדם דוקא), כי הכח שיש בישראל[13] להקריב קרבנות הוא לפי שהם בחינת אדם, שהם דבוקים בהקב"ה. וממשיך בהמאמר, שעד"ז איתא במדרש[14], דזה שהקב"ה צוה את ישראל להקריב קרבנות הוא מפני שהן דבוקין לי, הדא הוא דכתיב[15] כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש גו'. ומבאר בהמאמר[16], שבמדרש מדבר בענין הדביקות דכלים, שהכלים הם[17] בבחינת מציאות והיחוד (הדביקות) שלהם אינו יחוד עצמי, וכמו כאשר ידבק האזור גו' שהאזור הוא מציאות לעצמו אלא שדבוק להאדם, ובזהר מדבר בענין הדביקות דאורות, שהדביקות והיחוד דאורות הוא יחוד עצמי[17], ולכן מביא הכתוב ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם, דביקות ממש.
ג) ועפ"ז יש לומר, דזה שבהתחלת ספר הקרבנות כתיב אדם כי יקריב, דזה שישראל נק' אדם הוא משום דואתם הדבקים גו', שהוא הדביקות דאורות, הוא, כי הכח שיש בישראל להקריב קרבנות הוא (בעיקר) לפי שדביקותם בהקב"ה היא בדרגת הדביקות דאורות. וזה שאיתא במדרש דהקרבת קרבנות קשורה עם דרגת הדביקות (דאיזור) דכלים, יש לומר, כי עיקר הקרבנות הוא שעל ידם הוא קיום העולם, [כדאיתא בירושלמי[18] עה"פ[19] לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות, כי ע"י הקרבנות מתקיימים חוקות שמים וארץ[20]], אלא שהכח הזה שיש בקרבנות הוא ע"י שהמקריב את הקרבנות הוא אדם (שלמעלה מעולם), כדאיתא בזהר[21] דמ"ש אדם כי יקריב [שבד' השמות אדם גבר אנוש איש[22], שם אדם מורה על מדריגה הכי עליונה דכתיב[23] ויברא אלקים את האדם בצלמו גו'] הוא לפי דקיומא דעלמין עילאין ותתאין הוא ע"י הקרבנות. ולכן, גם בעבודתו של אדם המקריב צ"ל שני ענינים. דענין הקרבנות עצמם הוא ע"י עבודת האדם בדרגת הכלים שבו. [דזה שהקרבנות הם קיומא דעלמא הוא ע"י שיש בהם מכל הסוגים דצח"מ דעולם, הקרבנות עצמם שבאים מדצ"ח, והאדם המקריב[24]]. והכח בקרבנות לקיים העולם ע"י שהמקריב אותם הוא אדם שמובדל מעולם, הוא ע"י עבודת האדם בדרגת האורות שבו.
וזהו שענין אדם כי יקריב הוא דוקא בתחלת ספר הקרבנות, כי הקרבנות עצמם הם מן הבהמה וגו', שבזה נכללת גם הבהמה שבאדם, נפש הבהמית[25]. וזה נעשה על ידי בחינת ב"ן דנפש האלקית[26], ב"ן בגימטריא בהמה[27], דבכללות הוא[28] הנשמה כמו שהיא בדרגת כלים. אלא שהכח לזה הוא ע"י בחינת מ"ה דנפש האלקית, מ"ה בגימטריא אדם[29], דבכללות הוא[28] דרגת האורות דהנשמה, ולכן הפתיחה דספר הקרבנות הוא אדם כי יקריב.
ד) והנה ידוע[30] דתורה ומצוות הם דוגמת אורות וכלים. ועפ"ז יש לומר, דשתי דרגות הנ"ל בהדביקות דישראל בהקב"ה, נעשים ע"י לימוד התורה וקיום המצוות. ע"י קיום המצוות – הדביקות דכלים, וע"י עסק התורה – הדביקות דאורות. ועפ"ז יש לקשר זה עם מה דאיתא בתיקוני זהר[31], שג' התפלות שחרית מנחה וערבית הם כנגד ארי' שור ונשר, וענין אדם כי יקריב דא אורייתא. ובגין דא תקינו בצלותא למשמע בה ספר תורה, למהוי בה קרבנא שלים באדם כו' זאת[32] התורה אדם. ויש לומר הביאור בזה, דזה שתפלות הם כנגד קרבנות[33] הוא כנגד הקרבנות עצמם [דענין התפלה הוא בירור נפש הבהמית ע"ד הקרבת הבהמה], וענין אדם כי יקריב דא אורייתא הוא הכח דישראל להקריב קרבנות להיותם בחינת אדם, דביקות דאורות שנעשית ע"י עסק התורה.
ועפ"ז יש לבאר זה שהתחלת הדיבור מאוהל מועד היתה פרשת קרבנות כי הגילוי דתורה הוא בעיקר בדיני קרבנות (כנ"ל סעיף א), כי זה שע"י הקרבנות נעשה הבירור דעולם, וכן זה שעל ידם הוא קיום העולם, הוא בכח התורה, אדם כי יקריב דא אורייתא. ויש לקשר זה עם יום השני בניסן, בו הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר[34], דזה שזכה להקריב שני לשבטים הוא לפי שבני יששכר היו יודעים בתורה ולפי שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו[35]. דיש לומר ששני הענינים תלויים זה בזה, דלפי שהיו יודעים בתורה, וגילוי התורה הוא בענין הקרבנות, לכן נתנו עצה להתנדב קרבנות.
ה) וצריך להבין, הרי תורה היא למעלה מהעולם, וכמבואר בתניא[36] דזה שדוד נענש על שקרא דברי תורה בשם זמירות[37] הוא לפי שדוד הי' משבח את התורה בזה שכל העולמות תלויים בדקדוק אחד מדקדוקי התורה, ונענש על זה, כי לגבי התורה, להיותה מיוחדת באוא"ס ב"ה, כל העולמות הם לא ממש חשיבי, ואין שייך שהגילוי דתורה הוא בענין הקרבנות שהם בירור וקיום העולם.
ויש לומר הביאור בזה, דזה שהתורה היא למעלה מעולמות הוא התורה כמו שהיא מצד עצמה. אבל מצד שרש התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, כיון שעצמותו ית' אינו מוגדר ח"ו בשום גדר, גם לא בזה שכל העולמות הם לא חשיב לגבי', הנה ע"י שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים[38], שיהי' לו נחת רוח ותענוג מעבודת התחתונים, נעשה עד"ז גם בתורה, שעניני העולם תופסים מקום כביכול לגבי התורה. ועפ"ז יש לבאר זה שדוד הי' משבח את התורה בזה שקיום כל העולמות תלוי בדקדוק אחד מדקדוקי התורה, אף שהתורה היא למעלה מעולמות, כי מצד השרש דתורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים ושהדירה בתחתונים תהי' ע"י התורה, זה שחיות כל העולמות תלוי בדקדוק אחד דתורה הוא שבחה של התורה כביכול. [ומה שנענש על זה הוא לפי ששבחים שייך לגילוי, ומצד הגילוי דתורה, כל העולמות הם לא חשיב].
ו) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בתניא[39], לאחרי שאומר שצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו והורידם למטה, שלכן נמשלה התורה למים[40], כי מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו ית' דלית מחשבה תפיסא בי' כלל[41], ומשם נסעה וירדה עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה"ז. דלכאורה צריך ביאור, הרי זה שהתורה ירדה מלמעלה למטה מובן גם בלי המשל דמים, ומה מיתוסף בהבנת הענין דירידת התורה מלמעלה למטה ע"י המשל דמים. ויש לומר הכוונה בזה, דכמו שמים, זה שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך הוא לפי שגם כשהיו במקום גבוה אין להם שייכות להמקום (הגבוה) שנמצאו שם, ואדרבה זה שבטבעם הם נמשכים למקום נמוך דוקא מורה על שייכותן דהמים (גם בהיותן במקום גבוה) למקום הנמוך, כמו"כ הוא בתורה שנמשלה למים, דזה שירדה מלמעלה למטה אין זה שמקומה הוא למעלה[42] ובירידתה למטה היא נמצאת שלא במקומה, כי אם, שמקומה האמיתי (גם בהיותה למעלה) הוא למטה.
ויש להוסיף, דזהו מה שאומר בתניא שם בסוף הפרק[43], דמ"ש[44] וימינו תחבקני קאי על התורה שהיא בחינת חסד ומים, שמדייק חסד ומים (אף שבכדי לבאר הטעם על זה שהתורה נק' ימינו הי' די לכאורה לומר שהיא בחינת חסד), הוא, כי ההמשכה מלמעלה למטה שבחסד היא באופן שהמעלה תופס מקום. וכמו ההשפעה של איש החסד, דבזה שהוא משפיע לזולתו (המשכה למטה) נרגש החסד דהמשפיע. משא"כ ההמשכה שמלמעלה למטה דמים היא באופן שהם מניחין מקום גבוה והולכין (דוקא) למקום נמוך[45]. וזהו שמוסיף שהתורה היא בחינת (חסד ו)מים, דזה שהתורה ירדה מלמעלה למטה הוא בדוגמת ירידת המים[46] שמניחין מקום גבוה, שעיקר התורה הוא דוקא למטה. וכמבואר במ"א[47] דזה שהתורה היא בכל מקום, למעלה ולמטה[48], היא התורה כמו שהיא בבחינת הגילויים, והתורה כמו שמושרשת בהעצמות ניתנה למטה דוקא.
ז) וזהו זאת התורה אדם, שהתורה נמשלה לאדם, כי באדם שני ענינים. זה שנקרא אדם על שם אדמה לעליון[49], וזה שנקרא אדם על שם שנוצר מן האדמה, כדאיתא במדרש[50] שאמר אדה"ר אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ומבואר בחסידות[51], דזה שקרא אדה"ר שמו על שם החומר (גוף) ולא על שם הצורה (נפש), כי אדה"ר בחכמתו השיג דזה שגופו נוצר מן האדמה [דומם, ולא כשאר הנבראים שגופם הי' צומח[52]], יש בזה יתרון גם לגבי מעלת נשמתו, כי כל[53] הגבוה גבוה יותר נופל למטה מטה יותר. וזהו זאת התורה אדם, כי גם בתורה דוגמת שני ענינים אלה. דזה שהתורה היא למעלה מהעולם, ועד שכל העולמות הם לא חשיב לגבה, הוא ע"ד שם אדם על שם אדמה לעליון, וזה שהתורה ירדה למטה דוקא מצד זה ששרשה הוא בהעצמות, הוא ע"ד שם אדם על שם שנוצר מן האדמה מצד זה ששרשו הוא בהגבוה גבוה יותר.
ח) והנה שני הענינים בבחינת המים דתורה, שהתורה יורדת למטה ושע"י הירידה למטה דוקא מתגלה שרש התורה כמו שמושרשת בהעצמות, הוא בעיקר בההלכות דתורה. דענין ההלכות הוא פסק דין בנוגע למעשה – ירידה למטה ביותר, ושרש ההלכות הוא למעלה יותר מהשרש דשאר חלקי התורה, וכמבואר בהמשך תרס"ו[54] דזה שאלו ואלו דברי אלקים חיים[55] הוא בחי' אלקים דוקא, והלכות הם משם הוי' כמרז"ל[56] והוי' עמו[57] שהלכה כמותו, דהכוונה בשם הוי' כאן היא עד לבחינת שמו הכלול בעצמותו, יכולת העצמות.
ויש להוסיף, דזה שבחינת המים דתורה הוא בעיקר בהלכות התורה הוא גם בנוגע לזה שארז"ל[58] שדברי תורה נמשלו למים כי כמו שמים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וכמבואר בהמשך תרס"ו[59] שבכדי לכוין הלכה לאמיתתה הוא ע"י הביטול והשפלות. דזהו שנקבעה הלכה כבית הלל מפני שנוחין ועלובין היו[55], כי ע"י הביטול שלהם הגיעו להעלם העצמי.
ועפ"ז יש להוסיף ביאור בזה שנתבאר לעיל (סעיף ד) דזה שבני יששכר נתנו עצה להתנדב קרבנות הוא לפי שהיו יודעים בתורה והגילוי דתורה הוא בענין הקרבנות, כי זה ששבט יששכר הקריב ביום השני והקדים לפניו את שבט יהודה הוא מצד הביטול שלו [וע"ד שב"ה הקדימו דברי ב"ש לדבריהם[55]], ולכן זכו לכוין ההלכה לאמיתתה, כמבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש[60]. ועפ"ז יש לומר, דזה שידיעתם בתורה הביא אותם לענין הקרבנות, בירור וקיום העולם, הוא, כי ע"י שעסק התורה שלהם הי' בביטול[61], הגיעו לעצם התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, ולכן הי' נרגש אצלם שהתכלית דידיעת התורה היא להשלים כוונת העצמות, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
ט) וזהו ויקרא אל משה וידבר הוי' גו' אדם כי יקריב גו', דזה שלכל דיברות וכו' קדמה קריאה לשון חיבה הוא גם קדימה במעלה, שהקריאה היא למעלה מהדיבור[62]. ועד שנאמר ויקרא סתם ולא נאמר מי הוא הקורא, כי הקריאה היא מעצמות אוא"ס שלמעלה מהוי'[63]. אלא שאעפ"כ, מזה שהקריאה היתה לפני דיבור דוקא (אף שקריאה לשון חיבה הו"ע בפ"ע, ולא הכנה להדיבור), מובן, שהקריאה שייכת גם להדיבור. ויש לומר, שהדיברות והאמירות והציוויים דתורה הם מהוי', וכמ"ש בכל הדיברות כו' דתורה (וגם בהדיבור שבפסוק זה) וידבר הוי', והקריאה היא מהעצמות כנ"ל, וענין ויקרא וידבר הוא המשכת וגילוי העצמות (שלמעלה מהתורה) בהדיבור דתורה. ובכללות הוא המשכת התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות. ויש לקשר זה עם מ"ש ויקרא באל"ף זעירא, וכתורת אדמו"ר הזקן (שאמר להצ"צ בהיותו בן ג' שנים)[64] שהאל"ף זעירא דויקרא מורה על הענוה והביטול דמשה, דהגם שידע מעלות עצמו, מ"מ לא החשיב את עצמו, ואדרבא ידיעה זו הביאה אותו להיות שפל בעיני עצמו עוד יותר (כמבואר שם בארוכה). ויש לומר שמהטעמים על זה שהאל"ף זעירא הרומזת על הביטול דמשה היא בתיבת ויקרא, הוא, כי ע"י הביטול שלו נעשה כלי להגילוי דויקרא, המשכת וגילוי התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות (וע"ד שנת"ל בענין יששכר). ועפ"ז יובן מה שנאמר ויקרא בפרשת הקרבנות, אף שלכל הדיברות כו' קדמה קריאה, כי ענין זה דתורה שהיא מושרשת בהעצמות מתגלה בעיקר בזה שהתורה עוסקת בדיני הקרבנות, לברר את העולם ולעשותו דירה לו ית'.
והנה ידוע, דבכאו"א מישראל יש מבחינת משה[65], כולל הביטול דמשה[66]. ומזה מובן, שענין ויקרא אל משה הוא גם לכאו"א מישראל[67]. ובפרט כשלומד פסוק זה. ועי"ז גם נמשכת לו נתינת כח על עבודת הקרבנות ברוחניות, וזה נעשה הכנה קרובה לעבודת הקרבנות כפשוטה, ושם נעשה לפניך כמצות רצונך[68], בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, ובקרוב ממש. **********
*) יצא לאור בקונטרס ב' ניסן – תש"נ, "לקראת ב' ניסן, יום מלאות שבעים שנה להסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע . . ר"ח ניסן יום שהוכפל בו כי טוב פ' ויקרא, שנת ה'תש"נ".