מגיד (המשך 3)
וירא ישראל (שמות יד, לא).
"שכל מכה" כו' היתה של ד' מכות כו' ה' מכות. וי”ל דאין ריה”ג חולק עליהם, כמו שאין ר”א ור”ע חולקים עליו. ומצינו לשון ר’ פלוני אומר אף שאין מחלוקת בדבר וכמ”ש בתיו”ט (בכורים פ”ג מ”ו) ועוד.
על המצרים "במצרים". לכאורה תיבת במצרים אינה בדוקא,שהרי גם מכה שעל הים היתה של ד (או ה') מכות, וכמו שמסיים.
ואולי נכתבה מפני שהכתוב שעליו נשען מדבר במכות שבמצרים. ודוחק.
ישלח בם (תהלים עח, מט).
כמה מעלות כו' על אחת כמה. ברמב”ם ליתא אבל ישנם בכהנ”ל בפיסקא ריה"ג, ולא מצאתים, לע"ע, בשום מדרש אבל בז"פ משמע דזהו סיום מאמר רע"ק אומר!
אלו כו' דינו. אין מפסיקין באמירת הארבעה עשר דינו.
במ"ח כתב: דיינו מספרו יסוד וחמשה עשר דיינו כו' (ועד"ז הוא בסי' הרש”ר). - כנראה, מפני שהיו”ד דגושה, לכן חשובה לשנים.
והנה לפי נוסחא שלנו אינם אלא יד
וי”ל - בדוחק - שהכונה על המעלות - שבהם דינו.
שוב מצאתי אשר בשבלי הלקט הגירסא היא: אלו הכניסנו לא”י ולא בנה לנו את בית המקדש (היינו שילה ונוב וגבעון) דינו. אלו בנה לנו את ביהמ”ק ולא בנה לנו את בית הבחירה (ביהמ”ק שבירושלים) דינו. וכ”ה גם בדפוס ראשון של ההגדה לפסח מתוך מחזור שונצינו - ה’ רמ”ו. - וא”כ - לפי נוסח זה - הם טו דינו. ובשים לב אשר בעהמ”ס משנת חסידים חי באיטליא - מקום בעהמ”סשבלי הלקט ודפוס שונצינו - קרוב לודאי, אשר גם הוא אחז בנוסחא שלהם ולכן כותב אשר טו דינו הם. אבל בסי’ הרש”ר צ”ע.
אילו עשה באלקיהם[1] ולא הרג את בכוריהם. לכאורה צ”ע שאין זה ע”פ סדר המאורעות, וכמש”נ והכיתי כל בכור גו’ ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב) וה’ הכה כל בכור גו’ וכל בכור בהמה (שם יב, כט. ובמכילתא ותנחומא דבהמה לקתה - שהיתה ע”ז שלהם).
וכן לאח”ז: הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים - ג”כ אינו על הסדר.
וכן האכילנו את המן -באלוש - נתן לנו את השבת - במרה שלפני’.
וי”ל אשר כתובים הנ”ל פירושם: והכיתי כל בכור וזה מסבב אשר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. ועד”ז בכתוב השני. אבל זמן עשית השפטים והריגת בכור בהמה הי’ קודם להריגת בכוריהם.
- וכן מובן גם מהמכילתא (שמות יב, כט): וכל בכור בהמה שלא יאמרו יראתנו הביאה עלינו את הפורענות.
וכ”מ גם ממרז”ל (סוכה כט,א): חמה לוקה סימן רע לעכו”ם כו’ ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקי’ לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (עיי”ש בחדא”ג).
וכ”ה בפירוש בזהר (ח”ב יח, א ושם. - בשמות רבה פכ”א, ה מדובר ע”ד שר האומה).
וכן בנתינת הממון - הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו’ והוחלט זה לרשות בנ”י כשנודע שאין הם חוזרים למצרים.
ובמן ושבת - י”ל שהוא לדעת האומר באלוש ניתנה שבת (ירושלמי ביצה פ”ב, ה”א, דברים רבה רפ”ג. וראה מכילתאל שמות טו, כה).
או ע”פ המפרשים (ריב”א לשמות טז, א) דאף שניתנה במרה שכח משה להזהירם עד שבאו לאלוש.
ולא קרע לנו את הים. ואז לא הי’ הקב”ה מצוום לשוב ולחנות על הים ולחכות לפרעה, ולא הי’ מחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי כ”ז נעשה בשביל נס דקרי”ס, וכמש”נ בתחלת פרשת בשלח (וסרו קושיות המפרשים) - דינו.
ולא העבירנו בתוכו ”בחרבה” - אלא במעט מים או טיט דינו (ז”פ, אבודרהם, מהר”ל).
וצ”ע דהי’ צ”ל ביבשה - במקום בחרבה: א) כלשוןהכתוב. ב) יבשה מורה שיבשה לגמרי, משא”כ חרבה. וכמש”נ (בראשית ח, יג-יד) בראשון גו’ חרבו פני האדמה ובחדש השני בכז’ יום לחדש יבשה הארץ.
ולא ספק צרכנו במדבר - והיינו קונים צרכנו מתגרי אומות העולם, וע”ד מרז”ל יומא (עה, ב) - דינו.
אלו קרבנו לפני הר סיני - שעל זה נאמר: הן הראנו ד’ אלקינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה, כא). ובנוסח מוסף ר”ה: אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני - ולא נתן כו’ דינו.
עוד י”ל: אלו קרבנו לפני ה”ס - והיו שומעים ג”כ עשרת הדברות - ולא נתן לנו את התורה - אח”כ, היינו הלוחות והתורה והמצוה - דינו.
רבן גמליאל - ונאמר לפניו הללוי’ (משנה פסחים קטז, א-ב. ולהרמב”ם גירסא אחרת שם ולכן נ”א לו גם בהגדה).
כל שלא אמר - שלא פירש טעמן (רשב”ם).
לא יצא ידי חובתו - כראוי, אבל יצא מן התורה (ר”ן פסחים שם. וכ”מ דעת הרי”ף רשב”א אבודרהם ועוד - שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מ”ע של סיפור יצי”מ. ראה לעיל פיסקא מצוה עלינו לספר).
שהיו אבותינו אוכלים כו’ שאנו אוכלים כו’ כל זה אינו במשנה והוא הוספה ממסדר ההגדה (וכבר הקשה בשמחה”ר על הרשב”ץ שכתב אחרת).
ואמרתם זבח (שמות יב, כז).
נוטל הפרוסה בידו כו’ נוטל המרור בידו, בפסחים קטז, ב הל’ להגבי’. אבל בסי’ רש”י ובמח”ו כתב: כשמגיע למצה זו מרור זה מניח ידו עליהם (ואולי נ”א הי’ להם בש”ס). ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השני’ והשלישית (ע”י המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך - עד על שום השני.
מצה זו כו’ על שום שלא הספיק כו’. במשנה (שם) הוא בקיצור: על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. ובעל ההגדה מפרש ומבאר: על שום שנגאלו ועל אופן הגאולה,שהיתה במהירות כל כך עד שלא הספיק כו’ - אשר רק בזה יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת לאכול מצות.
וי”ל אשר ב’ הדברים - עצם הגאולה ואופנה - אחד הם ע”פ מ”ש בספרים (סי’ הרש”ר וקו”י כאן. צרור המור - הובא בשל”ה פיסקא עבדים היינו - שמחה”ר שם) שאם היו שוהים ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים לעולם - ועפי”ז מובן ג”כ מה שמדגיש במכילתא (שמות יב, מא): שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין.
על שום שלא הספיק. אף שנצטוו על המצות קודם לזה (שמות יב) - הקב”ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא שהוא עתיד לעשות להם.
וכן נצטוו בפסח - ע”ש ופסח ד’ כנ”ל - קודם מעשה הנס (ז”פ, שבה”ל אבודרהם. לקו”ת סד”ה להבין מ”ש בהגדה).
מלך מלכי המלכים. מלכים -שלמטה בעוה”ז. מלכי המלכים - שרים העליונים שבצבא המרום כמ”ש (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס. והקב”ה נקרא מלך על מה”מ (לקו”ת שם).
עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. שאלו יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום (ר”ן, שבה”ל, לקו”ת שם).
ויאפו את הבצק (שמות יב, לט).
וימררו (שמות א, יד).
בכל דור ודור. - ובכלדור ודור - בכל יום ויום וכאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא ר”פ מז. עיי”ש).
והגדת לבנך ביום ההוא וגו' עשה ד' "לי" (שמות יג, ח) - הרי שצ"ל לי אף ביום ההוא, היינו גם כמה דורות אחרי יצי"מ (מהרש"א פסחים שם).
לא את אבותינו. הוספת מסדר ההגדה, וכפל הדבר כדי לחזקו. ובמשנה אינו.
ואותנו הוציא (דברים ז, כג). בפסחים (קטז, ב): צריך שיאמר ואותנו הוציא גו’.
יכסה כו' ויגבי' כו' גאלנו. (טור ושו"ע). וצ"ע דהי' לו לומר - כלשון הגמ"יי - עד שיברך בפה"ג ושותה. ואולי הטעם מפני שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה.
יכסה את הפת כו’. בסי' תורה אור (דף קפ”ח ע”ב) העתיק הגהת הצ"צ על זה: ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל. והטעם מבואר בטור בשם המדרש. - מזה מוכח אשר התיבות ואוחזו כו’ גאלנו לא היו בסידורו. וכן אינם בסי’ קול יעקב, של”ה,יעבץ.
מנהג בית הרב (למרות מ”ש בהגהות אדמו”ר נ”ע שבסי’ תורה אור ע’ רלג) להגבי’ הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי’ - הובא מנהג זה בהגמ”יי - ומעמידו על השולחן וחוזר ומגבי’ לברכת אשר גאלנו (וכ”כ בערוך השולחן).
יכסה את הפת - שלא יראה בשתו - ויגבי’ את הכוס - כי אין אומרים שירה אלא על היין (ראה לעיל פיסקא צריך להגבי’).
לפיכך - שהוציא אותנו וגאלנו - אנחנו חייבים להודות כו’ - ט’ שבחים (כ”ה לגירסתנו במשנה שבבבלי. מח”ו. מהר”ל. מט”מ בשם הרוקח. תויו”ט פסחים שם, סי’ הרש”ר) - לפניו הללוי’ - שבח עשירי, כנגד עשר לשונות של שבח שאמר דוד בתהלים וגדול בכולם הללוי’ שכולל שם ושבח בבת אחת (פסחים קיז, א. מח”ו).
ונאמר לפניו הללוי’ (כ”ה במשנה. רי”ף. רמב”ם. שבה”ל. אבודרהם - דעת עצמו. מהר”ל. סי’ יעבץ).
הללוי’ הללו - למעינו מים (תהלים קיג-קיד). - יאמר הלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים כמרז”ל- פסחים קיז, א (מח”ו). עד היכן הוא אומר - בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (פסחים קטז, ב).
אין מברכין על הלל זה. ר’ צמח גאון זצ”ל פי’ לפי שמפסיקין בו בסעודה ורה”ג זצ”ל פי’ שאינו אלא כקורא בתורה (או”ז ח”א ר”ס מג).
ובלילה זה קורין אותו אפילו מיושב, אע”פ שמצות קריאת הלל מעומד, לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות (שו”ע אדה”ז סתע”ג ס’ מז-מח).
הפרקים הללוי’ ובצאת המדברים ביצי”מ קרי”ס ומ”ת (פסחים קיח, א), לשעבר, מפסיקין בהם ותקנו אחריהם ברכת הגאולה ואכילת המצה שכל זה זכר ליצי”מ. והפרקים שלאחריהם המדברים בלעתיד לבוא (פסחים שם) באים אחרי הסעודה, כי הם ענין בפ”ע (ז”פ).
ברוך כו’ אשר גאלנו (משנה פסחים קטז, ב כדעת רע”ק וכגירסת הרי”ף הרא”ש וכו’. ראה בד”ס שם) - ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים (רש”י בס’ האורה. אבודרהם וראה לעיל פיסקא שהחינו).
גאלנו - כנ”ל אשר אלו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים הרי אנו משועבדים היינו. וא”כ אנו מרגישים הגאולה. ולכן מקדים גאלנו לגאל את אבותינו שזה אינו אלא מה שאבותינו ספרו לנו. משא”כ בפיסקא לפיכך אומר: שעשה לאבותינו - ואח”כ - ולנו את הנסים - כי האבות ראו וקרובים אל הנסים (חתם סופר).
למועדים - ר”ה ויוהכ”פ - ולרגלים - פסח שבועות וסוכות (שבה”ל. אבודרהם).
מן הזבחים - חגיגה (הבאה קודם הפסח כדי שיהא נאכל על השובע. פסחים ע, א) ואח”כ - ומן הפסחים.
במוצאי שבת - (שאין החגיגה באה בערב פסח שחל להיות בשבת. פסחים סט, ב) נאכל שם - מן הפסחים ומן הזבחים - החגיגה שתבוא למחרתו (שו”ע אדה”ז תע”ג סמ”ט).
קיר מזבחך. לשון הכתוב (ויקרא א, טו). וצ”ע מה ששינה כאן דוקא להביא ל’ זה. ובסי’ יעבץ פי’ ע”ד הסוד. וראה זח”א (רכח, ב).
שיר חדש - לשון זכר (מכילתא. הובאה בתוד”ה ונאמר פסחים קטז,ב).
ונוטל הכוס בידו. תיבות אלו הם טה”ד (שעה”כ).
ומברך. מברכין על כל כוס וכוס מארבע הכוסות ברכה ראשונה, - אבל אין מברכין ברכה אחרונה כ”א אחרי האחרון (רב שרירא ורב האי גאון). והטעם: כל אחד מארבע הכוסות חשוב מצוה ודרך חרות בפ”ע ואין נפטר בברכת השני. אבל לענין ברכה אחרונה - אפילו היסח הדעת אין מזקיק לברכה זו שתהי’ מיד אחר האכילה ושתי’, ויכול להמתין עד שיהא נמלך לאכול או לשתות ויברך אחריהם ויפטור גם את זו (שו”ע אדה”ז סו”ס תע”ד וש”נ).