מרור
מרור. בזמה”ז שאין פסח אינו אלא מדרבנן (פסחים קך, א). וגם נשים חייבות בזה כשאר מצות שבלילה זה (שו”ע רבינו סתע”ב סכ”ה).
ויטבול - ואחר כך - ויברך. כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה כנ”ל פיסקא ויטבול.
ויטבול בחרוסת. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו סתע"ג סל"ב-ד).
ואין משקע כל הכזית בחרוסת, לפי שעתה אין מצוי קפא (מין תולעת) במרור כמו בימי הש”ס, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה זכר לטיט (פר”ח. שו”ע רבינו סתע”ה סי, יא) - ועדיף שלא לשקוע כולו, כדי שלא לבטל טעם המרירות, כן אפ”ל.
וינער החרוסת (עפמ”ש פסחים קטו, ב).
ויברך. צ”ע מפני מה לא העתיק מ”ש בשו”ע שלו (תע”ה סי, יח) - וכן מנהגנו - שצריך לכוון לפטור בברכה זו גם מרור שבכורך.
ברכה זו. לכאורה יתור לשון הוא. ואולי מרמז דרך אגב, שהי' מקום גם לברכה אחרת והיא ברכת המצות על החרוסת (ראה פיה”מ להרמב”ם פסחים פ”י מ”ג, ולח”מ להל' חו”מ פ”ז הי”א), אף שאין חייב עלי' ברה”נ. והא דאין מברכין על מצותה הוא מפני שהיא טפלה למרור ונפטרת בברכתה (אבודרהם) - ועל כרחךכונתו שמצותה טפלה למצות מרור. ויש לבאר עפמ”ש מהר”ל, וז”ל: חרוסת מצוה, מפני שלא נזכר במרור רק שמררו את חייהם בעבודה קשה, ויש מרירות לאדם בעבודה קשה, אבל אינו מרירות גמור. לכן עושין זכר לטיט ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט שכן אמרז”ל שמ”ר (פ”א, כז).
ברוך אתה כו' מרור. ל' הכתוב מרורים (וראה פסחים לט, א). וכן הוא בנוסח הברכה אשר ברמב”ם (הל' חומ”צ פ”ח ה”ו, ה”ב. וראה ג”כ ירושלמי פסחים ט, ג. יו”ד, ה. - אבל בל' יחיד ברמב”ם שם ה”ד, ה”ח, הי”ב. ועייג”כ השינוים בנוסח ההגדה שלו: הלילה הזה מרור כו' מרורים אלו שאנו אוכלים. וצ”ע).